המבחן העיקרי, שעל פיו קובעים אם תביעה פלונית ראויה לבוא בתחום המרצות הפתיחה, הוא, אם בירורה בדרך זו נוח ויעיל. ההוראות, הכלולות בתקנות סדרי הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והמגדירות אילו נושאים ניתן לברר בהמרצת-פתיחה, אינן רשימה סגורה: ע"א 206/79 , בעמ' 320 מול אות השוליים ב. אדרבא, אפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה לאור המבחן העיקרי לעיל. אכן, אם כבר ניתן לתבוע סעדים סופיים (כגון, פיצויים בשל הפרת חוזה), יהא זה שיקול רב ערך לא לדון בתובענה בהמרצת-פתיחה, שכן סעד הצהרתי גרידא בנסיבות כאלה (כגון שהחוזה הופר) הוא אז אך שלב אחד בסכסוך מתמשך. "במיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת" (דברי הנשיא שמגר בע"א 136/82 [2], בעמ' 671מול אות השוליים ב). לא כזאת היא תמיד ובהכרח תובענה כספית, בה מבקש הנושה בהמרצת- פתיחה צו הצהרתי שהחוב קיים. כפי שנאמר בספרו של פרופ' זמיר i. Zamir, the declaratory 229( 1962,london) judgment העובדה, שיש לתובע עילה לתבוע סעד כספי, אינה חוסמת את הדרך בפני התובע מלתבוע סעד הצהרתי. כמבואר שם, קיימים אמנם סייגים לכלל זה, ואחד מהם הוא, כאשר חרף הפסק ההצהרתי מעלה המשיב הגנה שבינה לבין ההצהרה אין ולא כלום. "במקרה כזה עשוי בית-המשפט לסרב לתובע מתן הסעד ההצהרתי" - דברי השופט לוין (בהתייחסו נאמר בספרו הנ"ל של פרופ' זמיר) בע"א 227/77 , בעמ' 91מול אותיות השוליים ב-ד. ואכן, כאשר מתבקש הסעד ההצהרתי רק בשלב אחד בין שאר שאלות שבמחלוקת, שיישארו פתוחות בין הצדדים בדרך לסעד המהותי, תהיה הנטייה לא לדון בו במסגרת של המרצת-פתיחה: ראה דבריי בע"א 227/77 [3], בעמ' 93מול אותיות השוליים ב-ג. "אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול- דעתו של בית-המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול" (דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 227/77 [3] הנ"ל, בעמ' .92). המבחן הוא יעילות ונוחות הדיון, וההחלטה, אם לדון בעניין במסגרת של המרצת-פתיחה במקרה קונקרטי - בעיקר מאז קיומה של תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי - נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, כשהעקרונות דלעיל מנחים אותה בבואה לשקול את עמדתה. כל צו הצהרתי אינו כשלעצמו בר הוצאה לפועל, ועל-כן, גם מבחינה זו, לא על-פי השיקול אם התביעה היא כספית או אחרת יקום או ייפול דבר.המרצת פתיחהסעד הצהרתי