קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע גילוי חשבונות: בקשת המבקש היא לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 16.3.82 (בתיק ה"פ 829/81), המחייבת את המבקש למסור חשבונות למשיבים, וזאת עד למתן פסק-דין בע"א 344/82, בו עירער המבקש על ההחלטה האמורה. בראשית הדיון בבקשה, שהתנהל לפניי היום, טענו המשיבים טענה טרומית, והיא, שאין עוד מקום לדון בבקשה למתן עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי דנן, שכן בקשה זו כבר נדונה ונדחתה על-ידי מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בהחלטתו מיום 5.8.82, שניתנה שלא בנוכחות הצדדים. לצורך הבנת טענה זו יש להוסיף את הפרט הבא: היות שבא-כוח המבקש לא היה בטוח, אם בסופו של דבר ישקיף בית-משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, שעליה נסב הדיון, כעל פסק-דין או פסק-דין חלקי, או שמא יראה בה החלטת ביניים בלבד - פנה לבית-משפט זה בשני הליכים: הוא הגיש ערעור, היינו ערעור בזכות, על ההחלטה (וזהו ע"א 344/82), וכן הגיש בקשה לרשות ערעור על אותה החלטה (וזוהי ר"ע 232/82). כמו כן הוגשה על-ידי המבקש בקשת עיכוב ביצוע החלטה זו, המתייחסת לכל אחד משני ההליכים הנ"ל. עולה מהחלטת מ"מ הנשיא, כי הובא לפניו רק תיק ר"ע 232/82, וכי ההחלטה מתייחסת איפוא רק לתיק זה. וזוהי החלטת מ"מ הנשיא לגוף הבקשה בתיק הנ"ל: "הבקשה לרשות ערעור נדחית מאחר והענין כולו יכול להיות נדון בערעור ממש, מאחר והדיון בביהמ"ש קמא הגיע לסיומו על יסוד החלטתו מיום 16.3.82של ביהמ"ש המחוזי הנכבד בתיק ה"פ 829/81. ממילא נדחית גם הבקשה לעכוב ביצוע". להבהרת יתר מן הראוי לציין, כי התביעה, שהוגשה על-ידי המשיבים לבית המשפט המחוזי, התייחסה אך ורק לגילוי חשבונות מאת המבקש, ובית המשפט לא נתבקש בה להעניק למשיבים סעד נוסף אחר כלשהו. ניתן איפוא להבין מהחלטת מ"מ הנשיא, כי מסקנתו היא, שעל נושא המחלוקת להתברר בערעור לגופו, שנסב על החלטת השופטת לקבל את תביעת המשיבים. על-כן סבר מ"מ הנשיא, כי לא היה מקום לתת בעניין זה רשות לערער, מה גם שהוברר מתוך נוסח הבקשה, שהמבקש כבר הגיש ערעור בזכות לבית המשפט העליון - על אותה החלטה עצמה. ממילא לא היה מקום, כלשון מ"מ הנשיא, למתן צו עיכוב ביצוע במסגרת הבקשה למתן רשות לערער, אשר נדחתה, כאמור. איני רואה איפוא, כי החלטתו של מ"מ הנשיא חוסמת את דרכו של המבקש מלעתור לצו עיכוב ביצוע ביחס לערעור בזכות, שהוגש על החלטת בית המשפט בע"א 344/82. אשר על-כן החלטתי לדון בבקשה לגופה. להלן הרקע לתביעת המשיבים: המבקש מנהל עסק של מכירת גלידה, ולטענת המשיבים יש לראותם כשותפים לאותו עסק בשל הסכם אליו הגיעו עם המבקש, ואשר בעקבותיו השקיעו בעסק סכומים ניכרים. המבקש אינו מכחיש ניהולו של משא ומתן בין הצדדים וכן תשלום מצד המשיבים של סכומי כסף, שהופקדו בידי נאמן, אך, לטענתו, לא הגיעו הצדדים לעמק השווה, ולא נוצרו ביניהם יחסי שותפות. כאמור, הגבילו המשיבים את תביעתם, מסיבות השמורות עמם, למתן צו לגילוי חשבונות. הם לא הגישו עד כה תביעה לתשלום סכום כסף כלשהו ואף לא למתן פסק-דין הצהרתי בדבר קיום השותפות בינם לבין המבקש. בא-כוח המבקש טען בבית המשפט המחוזי, וחזר על טענתו זו לפניי, כי סירובו של מרשו למסור למשיבים את ספרי החשבונות נובע מחששו, כי בדרך זו עלולים להגיע לידיעת מתחריו למקצוע סודות עסקיים, כגון: החומרים מהם מורכבים מוצריו, שיטת ניהול החנות, שהיא לטענתו ייחודית, וכו'. השופטת בבית-משפט קמא סברה, כי אין בסיס של ממש לחשש דנן, וסירבה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטתה. שמעתי מפי באי-כוח הצדדים טענות רבות בעניין נכונותה של החלטת השופטת הנכבדה, וכן אודות השאלה, למה התכוונה השופטת בהתייחסה ל"המשך הדיון הצפוי בפניה לאחר מתן החלטתה נשוא הערעור", אשר מ"מ נשיא בית משפט זה ראה בה, למעשה, את סיומו של הדיון. ייתכן שהשופטת נתנה ביטוי לציפייתה, שהמשיבים יגישו תביעות נוספות בעניין המחלוקת שביניהם בעקבות קבלת ספרי החשבונות, ואפשר שהתייחסה לעובדה, שהחלטתה בדבר גילוי החשבונות נגעה רק לחלק מן התקופה, שלגביה נתבע תן צו לגילוי החשבונות בתביעתם המקורית של המשיבים. כך או אחרת, נראה, כי פסק-דין חלקי לפחות ניתן כאן על-ידי השופטת, ועליו זכאי היה המבקש להגיש ערעור; לכך מסכימים גם באי-כוח המשיבים. בהתאם לכלל, שנקבע בתקנה 427לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין שמערערים עליו. אמנם, מוקנית הסמכות לבתי המשפט לצוות על עיכוב הביצוע עד למתן החלטה בערכאת הערעור (על-פי תקנות 428, 429 לתקנות הנ"ל), אך הנטל מונח על כתפי המבקש שימוש בסמכות זו - להצביע על נימוק מיוחד, המחייב או המצדיק זאת. בענייננו יכול המבקש להיעזר בכלל, אשר השופט ד"ר י' זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 659, ביטא אותו בזו הלשון: "העילה העיקרית העלולה להניע את בית המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאד - להשיב את המצב לקדמותו" סבורני, כי המקרה שלפנינו מהווה הדגמה בולטת לצורך ביישומו של כלל זה. אם לא יינתן במקרה זה צו עיכוב ביצוע פסק הדין, או פסק הדין החלקי, ויחויב איפוא המבקש למסור לאלתר את ספרי החשבונות לעיונם של המשיבים - הרי נחרץ בזה, למעשה, גורל הערעור לגופו. לא יהא עוד כל טעם להמשיך בו, ולא תיוותר ברירה למבקש אלא לבטלו. מאידך גיסא, לא ייגרם למשיבים נזק שאינו ניתן לתיקון, אם ביצוע פסק הדין יעוכב עד למתן פסק הדין בערעורו של המבקש. אמנם, יש להצטער על העיכוב שייגרם על-ידי כך בהבאת המחלוקת שבין הצדדים לידי הכרעה סופית, (ולא מן הנמנע, כי צודקים המשיבים ביחסם למבקש כוונה להביא לתוצאה כזו), אך על כל נזק, שייגרם למשיבים בדרך זו, יוכלו בסופו של דבר להשתפות באמצעות הגשת התביעות הכספיות המתאימות. איני מוכן, ואיני רואה צורך, להביע דעה במסגרת החלטה זו על משקלן של הטענות המתייחסות להחלטת בית המשפט המחוזי לגופה. די אם אומר, כי עניין לנו בטענות, אשר אינן נראות מופרכות על פניהן, ושמן הראוי הוא, שערכאת ערעור תיתן דעתה עליהן. בניסיוני למצוא את האיזון הנכון בין האינטרסים השונים, שתקנות סדר הדין האזרחי באות להגן עליהם, ובשקלי זה מול זה את הנזק העלול להיגרם לכל אחד מן הצדדים בתיק זה, אם אחליט בבקשה הנדונה כך או אחרת, הרי מסקנתי היא, כי מן הדין להעדיף במקרה זה את השיקול שלא לעשות את ערעורו של המבקש פלסתר. אשר על-כן מחליט אני לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, שעליה נסבה הבקשה, עד למתן פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 344/82. ההוצאות בקשר לבקשה זו בהתאם לתוצאות בערעור הנ"ל. החלטת בינייםעיכוב ביצוע