קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע פסק דין לפני הגשת ערעור: בקשה למתן סעד זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בזכויות בנכס שברח' הברוש, בשיכון בנים ב', מגרש 35 בשדה ורבורג (להלן: הבית או הנכס), וזאת עד למתן הכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. 1. המשיב 1, בנם של המשיבים 2 - 3, הוא בעל זכויות החכירה בבית, הנמצא בכפר השיתופי להתיישבות חקלאית שדה ורבורג (להלן: הישוב או האגודה). בין המשיבים לבין המבקשים נחתם ביום 15.8.05 זיכרון דברים למכירת הזכויות בבית. בזיכרון הדברים נקבע כי קבלתם של המבקשים לישוב היא תנאי מתלה לביצועה של עסקת המכר. כמו כן, קבעו הצדדים פיצוי מוסכם בסך 25,000 דולר שישולם במקרה שתבוטל העסקה על ידי מי מהם (להלן: הפיצוי המוסכם). בסמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים, החלו המבקשים בהליכי קבלה לישוב, בעקבותיהם הודיעה להם ועדת הקבלה של האגודה (להלן: הועדה) כי בקשתם אושרה באופן עקרוני. משכך, פנו הצדדים לניסוח הסכם מפורט למכירת הזכויות בנכס. בשלב זה, התגלעה מחלוקת בין הצדדים עקב דרישת המשיבים כי המבקשים יישאו בתשלום לאגודה עבור הוצאות פיתוח החלות על הנכס. בטרם יושבה המחלוקת, קיבלו המבקשים ביום 20.11.05 מכתב מהוועד המקומי של האגודה, בו הודע להם כי בקשתם להתקבל לישוב נדחתה. מפרוטוקולים של ישיבות הועדה, שנערכו עובר לדחיית בקשת המבקשים, עולה כי העובדה שלמבקש 2 קיים רישום פלילי היוותה את אחד השיקולים לדחיית הבקשה. על רקע זה, הודיעו המשיבים למבקשים כי לא התקיים התנאי המתלה בזיכרון הדברים ועל כן עסקת המכר בטלה. המבקשים הגישו ערר על החלטת הועדה לועדת הערר על החלטות ועדות הקבלה של יישובים קהילתיים (להלן: ועדת הערר). ועדת הערר המליצה למנהל מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) לקבל את הערר. המנהל אימץ את המלצתה וקיבל את הערר. אולם לנוכח סירובם של המשיבים לקיים את עסקת המכר, לא פנו המבקשים אל האגודה בדרישה ליישם את החלטת המנהל ולקבלם כחברי הישוב, אלא הגישו תביעה לאכיפת העסקה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, ועימה עתרו למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לעשות כל דיספוזיציה בנכס. 2. בית המשפט (כב' השופט י' זפט) נעתר לבקשת המבקשים והורה ביום 28.9.06 על מתן הצו וזאת כנגד הפקדת עירבון בסך 250,000 ₪. המבקשים מצידם הגישו תביעה שכנגד במסגרתה טענו כי המבקשים הם שגרמו לביטול העסקה משהסתירו מהוועדה את עובדת הרישום הפלילי של המבקש 2, ומשכך עליהם לשלם למשיבים את הפיצוי המוסכם. 3. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) קיבל את תביעת המבקשים בקובעו כי זיכרון הדברים הבשיל לכדי חוזה מחייב. נקבע כי בעת החתימה על זיכרון הדברים נמנעו המשיבים במתכוון מלגלות למבקשים על התשלום המתחייב לאגודה עבור הוצאות פיתוח הנכס. עוד נקבע כי המשיבים הפרו את זיכרון הדברים בכך שניסו לבטל את עסקת המכר לאחר שהערר שהגישו המבקשים התקבל על ידי המנהל, ובטרם ניתנה למבקשים הזדמנות לדרוש מהאגודה לקבלם כחברי הישוב ובכך להביא לקיום התנאי המתלה. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לא ניתן להורות על אכיפת עסקת המכר משום שהיא אינה ניתנת עוד לביצוע משני טעמים: האחד, כי גם כיום מתנגדת הנהלת האגודה לקבל את המבקשים כחברי היישוב, חרף החלטת המנהל בערר. השני, במרוצת השנים המבקשים נפרדו זה מזו, ואילו המדיניות הנוהגת של האגודה היא לקבל ליישוב אך ורק זוגות. משנקבע כי אין להורות על סעד של אכיפה והמבקשים לא עתרו לפיצויים בגין הפרת חוזה, נפסק לזכותם הפיצוי המוסכם. התביעה שכנגד שהגישו המשיבים נדחתה. כמו כן, בוטל צו המניעה הזמני שהוטל על הנכס. 4. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, שטרם הגישו לבית המשפט העליון. בית המשפט (כב' השופטת ע' ברון) ציין כי ההליך המתאים בנסיבות העניין הוא בקשה למתן סעד זמני. חרף האמור, החליט לדון בבקשה כבקשה. לגופו של עניין, דחה בית המשפט את הבקשה ביום 16.11.10 תוך שקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי על אף שהתקבלו טענות המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים הואיל והנכס הוא קניינם וזכותם לנהוג בו מנהג בעלים. 5. המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמקביל הגישו בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שבפני. בבקשתם טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור גבוהים. לטענתם, משקבע בית המשפט כי התקיים התנאי המתלה בזיכרון הדברים וכי החלטת המנהל בערר מחייבת את האגודה, לא היה מקום לקבוע כי לא ניתן לבצע את העסקה בשל התנגדות האגודה לקבל את המבקשים כחברי הישוב. על פי הטענה, ההליך מול האגודה מוצה וזו בחרה שלא לנקוט בצעדים במטרה לשנות את החלטת המנהל. משכך, התנגדותה, כמו גם הטעמים לה, אינם רלוונטיים עוד. עוד נטען כי גם למצבם המשפחתי של המבקשים אין כל רלוונטיות מאחר שקבלתם לישוב צריכה להיבחן נכון למועד הדיון בערר, ובמועד זה לא עלתה סוגיה זו. בנוסף, טענו המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם מאחר שאם ימכרו המשיבים את זכויותיהם בנכס, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהעניק למבקשים סעד של אכיפה, ככל שיזכו בערעור. כמו כן, נטען כי יש לתת משקל לעובדה שבמקרה שלפנינו, הזוכה בערכאה קמא הוא שעותר לקבלת הסעד הזמני. לבסוף, נטען כי למשיבים אינטרס כספי בלבד בנכס והוא אינו משמשם למגורים, ולפיכך היעתרות לבקשה לא תגרום להם נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי. 6. ביום 23.11.10 הוריתי על מתן סעד ארעי למניעת כל דיספוזיציה בנכס עד להחלטה אחרת. כמו כן, הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לבקשה בתוך 14 יום. בתגובתם, טוענים המשיבים כי הבקשה לא הוגשה בהתאם לקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הואיל והיה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא ולא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. המשיבים העלו גם טענות לגופם של דברים, אולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי, כפי שיפורט להלן, איני רואה צורך לפרטן. 7. דין הבקשה להידחות. המבקשים פנו לערכאה הדיונית בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין שניתן בעניינם. בדין ציין בית המשפט קמא כי טעו המבקשים בהגישם בקשה לעיכוב ביצוע מאחר שהיה עליהם להגיש בקשה למתן סעד זמני (להבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני לתקופת הערעור ראו ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (, 22.10.00)). לצד זאת יוער כי המבקשים פעלו נכונה בכך שהפנו בקשתם לערכאה הדיונית. זאת, מאחר שתקנה 471 לתקנות, המהווה את המסגרת הנורמטיבית לבקשה שלפנינו, מורה כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור מסורה באופן ייחודי לערכאה הדיונית, כל עוד לא הוגש ערעור לבית המשפט שלערעור, כפי שהיה במקרה שלפנינו. כעת, משדחתה הערכאה הדיונית את בקשתם למתן סעד זמני, מעוניינים המבקשים להשיג על החלטתה. הפרוצדורה להשגה כאמור אינה על דרך הגשת בקשה נוספת וחדשה למתן סעד זמני לבית המשפט שלערעור, אלא על דרך הגשת בקשת רשות ערעור: "משהוגשה בקשה לסעד זמני בערעור לערכאה הדיונית והיא זו שדנה בבקשה מכוח סמכותה הייחודית לפי תקנה 471 הנ"ל, כי אז השגה על החלטתה, בין אם סייגה את הסעד הזמני בתנאים ובין אם במסגרתה נדחתה הבקשה כליל, כמוה כתקיפה ערעורית של "החלטה אחרת", ומשכך זו תובא לפני ערכאת הערעור כבקשת רשות ערעור (ראו: סעיפים 41(ב) ו- 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) ולא כ"בקשה" המוגשת לערכאה ראשונה בבחינת de novo." (ע"א  7682/10 אליהו שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (לשעבר בנק מזרחי המאוחד בע"מ (, 7.11.10); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 866 (מהדורה שביעית, 1995)).   לנוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות על הסף. יחד עם זאת, כיוון שמצאתי ממש בטענות המבקשים לגופה של הבקשה למתן הסעד הזמני, וזאת מבלי לחוות דעה מחייבת בעניין, הנני מורה על הארכת הסעד הארעי שניתן על ידי, ובלבד שהמבקשים יתקנו את בקשתם כך שיגישו תחתיה בקשת רשות ערעור ויחד עמה בקשה לסעד ארעי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, וזאת בתוך עשרה ימים. הבקשה, אפוא, נדחית על הסף בכפוף לסייגים שלעיל. כל צד יישא בהוצאותיו. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועערעור