קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור המדינה על זיכוי מעבירת מהירות מופרזת: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה ((להלן: "בית המשפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 2.9.2010 ע"י כב' השופט ג. קרזבום בתיק פלילי 4255-02-09. המדובר בערעור המדינה על זיכויו של המשיב מהעבירה שיוחסה לו. המערער הובא לדין בבית המשפט לתעבורה בגין כך שביום 5.12.08 נהג ברכב בדרך עירונית שבה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש כאשר המהירות בה נסע היתה 118 קמ"ש ובכך ביצע עבירה בניגוד לתקנה 54 (א') לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בית המשפט לתעבורה שמע את עדויות המאשימה ועם תום פרשת התביעה טען ב"כ המשיב, כי אין להשיב לאשמה, אם כי בהמשך ובהתאם להחלטת בית המשפט לתעבורה הודיע הסנגור כי הוא אינו מתכוון להביא ראיות ולכן ביום 19.8.2010 קבע בית המשפט לתעבורה כי המשיב הכריז "אלו עדיי". בית המשפט לתעבורה קבע כי מעיון בת/1 עולה כי ביום 5.12.08, בשעה 16:45, נהג המשיב בדרך עירונית בה המהירות היא 50 קמ"ש במהירות של 118 קמ"ש. עוד נקבע כי מת/1 עולה שכל הבדיקות הנדרשות להפעלת מכשיר הממל"ז לרבות כיולו בוצעו הן בתחילת המשמרת והן בסיומה. המשיב לא חקר את העד על אופן ההפעלה ואף קבע בית המשפט לתעבורה (בסעיף 6 בפרק דיון והכרעה של הכרעת הדין), כי "המדידה בוצעה כראוי ובהתאם להוראות הנדרשות". אולם בית המשפט לתעבורה בסעיף 7 להכרעת הדין קבע, כי "חזקת אמינות מכשיר הממל"ז אינה שנויה במחלוקת", תוך שהוא מפנה לפסיקה של בית המשפט העליון בע"פ 4682/01 עטייה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 10.11.03), והוסיף וכתב בסעיף 7 להכרעת הדין, כי: "יודגש, כי חזקת אמינותו של המכשיר אינה תחליף לחובות המוטלות על התביעה, לרבות הוכחת כיולו התקופתי של המכשיר בו בוצעה המדידה". בית המשפט לתעבורה המשיך וכתב בסעיף 8 להכרעת הדין, כי המערערת: "לא הגישה את תעודת הכיול התקופתית של המכשיר בו בוצעה המדידה.... לא חלקה על הצורך בהוכחת כיול תקופתי, אך הסתפקה כאמור בטענה לפיה התעודה מצויה במשרד משטרת התנועה. בהקשר זה לא ניתן להסתפק בטענת המאשימה לפיה תעודת הכיול מצויה במשרדי משטרת התנועה והיה על המאשימה להציגה כראיה". על סמך הדברים הנ"ל סבר בית המשפט לתעבורה כי המערערת לא הוכיחה את כיולו של מכשיר הממל"ז בדרך אחרת ומבלי להתעלם מתגובת המשיב בעת רישום הדו"ח שם אמר "אתה צודק אני ממהר לבית החולים". החליט לזכותו מהעבירה שיוחסה לו. ב-9.11.2010 ו- 8.12.2010 קיימתי דיונים בערעור, אך המערערת לא התייצבה לשתי ישיבות אלו. ב"כ המשיב סבור, כי הכרעת הדין בעניינו של המשיב בדין יסודה ואין להתערב בה, מה גם שהמערערת לא התייצבה לדיון. עוד טען כי המערערת לא הוכיחה את כיול המכשיר כדי לבסס את ממצאי הבדיקה ומכאן שמסקנתו של בית המשפט לתעבורה נכונה. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור וחרף אי התייצבות המערערת, כי הרי שניתן לראות בהודעת הערעור את תמצית טענותיה ביחס להכרעת הדין ועל פי חובתה של ערכאת הערעור עליה לבחון את הכרעת הדין לגופה בהתאם להודעת הערעור ולתשובת המשיב. על כן גם אם המערערת לא התייצבה לדיון ורק עמדת המשיב נשמעה בעל פה, הרי חובה היא לבחון את הטענות שהועלו בהודעת הערעור ואת תשובת המשיב, לגופן. פעמים רבות שב בית משפט העליון וחזר על ההלכה הידועה לפיה התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שאותם קבעה הערכאה הדיונית תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י ניתן ביום 5.1.09) וע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09). לעניין החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה - ראו ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.7.07), שם נאמר: "...התערבותו של בית משפט זה בממצאי עובדה ומהימנות מוגבלת למקרים חריגים, בהם מסקנותיו של בית המשפט קמא אינן מעוגנות בחומר הראיות או שהנן סוטות מן ההיגיון או השכל הישר (ראו, למשל, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.07)...ע"פ 6236/97 מטמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.98))...". בענייננו, מעיון בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה עולה, כי הוא שמע את עדי המערערת ורק במסגרת הטענה שאין להשיב לאשמה העלה המשיב את טענותיו ביחס לכיול המכשיר, טענה שהיה מקום לדחותה לאלתר ולחייב את המשיב להשיב לאשמה ורק בעקבות החלטה שניתנה על ידי בית המשפט לתעבורה ביום 19.8.10 הודיע המשיב כי הוא אינו מתכוון להביא ראיות והכריז אלו עדיי. על כן, היה על בית המשפט לתעבורה לבחון אם עלה בידיי המערערת להביא ראיות להוכחת העובדות הנטענות בכתב האישום. לטעמי, גם עפ"י הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה ניתן לקבוע שאכן עלה בידה של המערערת להוכיח את העובדות הנטענות נגד המשיב. בסעיף 6 לפרק הדיון וההכרעה קבע בית המשפט לתעבורה כי עפ"י ת/1 נהג המשיב במהירות של 118 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. עוד עולה מת/1 שעד התביעה מס' 1 ביצע את כל הבדיקות הנדרשות להפעלת מכשיר הממל"ז, לרבות כיולו בתחילת וסיום המשמרת. יש בקביעה הנ"ל של בית המשפט לתעבורה כדי לייתר את הצורך בהגשת תעודת הכיול התקופתית ומכאן טעה כאשר ביסס את הכרעת דינו לזיכוי המשיב על יסוד הטענה שהמערערת לא הגישה תעודת כיול תקופתית. המדובר בפגם טכני שלא משפיע על מהימנות המדידה. על פי הפסיקה, לצורך הרשעה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, על המאשימה להוכיח שלושה יסודות מרכזיים: האחד, המכשיר בו נמדדה המהירות היה תקין ומדויק; השני, המפעיל היה מיומן בהפעלת המכשיר; השלישי, כללי ההפעלה הבסיסיים נשמרו על ידי המפעיל. (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 40 (להלן: "באונשטיין"),שם בעמ' 46-47). באשר לבדיקה העונתית, חצי שנתית, שנוהגת המשטרה לבדוק, נקבע ע"י בית המשפט העליון כי: "בדיקה כזו אכן רצויה היא ואף דרושה, אך אין היא חייבת להיות חלק ממערכת הראיות של התביעה. כאמור, צריכה התביעה להראות, כי המכשיר היה תקין בעת ההפעלה הנדונה. שלוש הבדיקות הנ"ל די בהן לצורך זה" (ראו בראונשטיין, שם בעמ' 50). מסקנתו של בית המשפט לתעבורה המזכה את המשיב סותרת את קביעתו שעפ"י עדות עד התביעה מס' 1 הוכיחה המערערת את עובדת כיולו של המכשיר ולכן דינה להתבטל. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. משהמשיב טען שאין בכוונתו להביא עדים, לא מצאתי צורך בהחזרת הדיון לבימ"ש לתעבורה כדי לאפשר לו להביא ראיותיו. על יסוד התוצאה הנ"ל אני מחזיר את הדיון לבית המשפט לתעבורה כדי שישמע טענות לענין העונש ויגזור את דינו של המשיב. משפט תעבורהערעורמהירות מופרזת / דו"ח מהירות