מה ההבדל בין ערעור שכנגד ברשות לבין ערעור שכנגד בזכות ? הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור-שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו. ניתן לומר, כי האפשרות להגיש ערעור-שכנגד - כמוה, למעשה, כהארכת המועד להשגה על פסק הדין. זה ההבדל היחיד בין ערעור לערעור שכנגד, כאשר הערעור הוא בזכות. אולם ההבדל הופך משמעותי הרבה יותר כאשר הערעור על פסק הדין או על ההחלטה הסופית הוא ברשות. משקיבלה המשיבה את הודעת הערעור, הגישה מצדה ערעור שכנגד, ובו חזרה והעלתה כל אותן טענות נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, טענות שנדחו בשעתן במסגרת הדיון בעתירתה לרשות ערעור. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית ערעור שכנגד לאחר דחיית בקשת רשות ערעור: השופטת מ' בן-פורת: המשיבה עתרה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להכריז כבטל את פסקו של הבורר, שהכריע בסכסוך, הנטוש בין בעלי הדין. לעומת זאת ביקשו המערערות לאשר את הפסק כמות שהוא. את עתירת המשיבה דחה השופט המלומד, ואת זו של המערערות קיבל רק בחלקה. שני הצדדים הגישו בקשות לרשות ערעור לנשיאו של בית-משפט זה. ב- 4.3.79(בר"ע 268/78) נדחתה בקשתה של המשיבה וב- 8.4.79נתקבלה בקשת המערערות לגבי בעיה אחת ויחידה - שאלת החיוב בריבית ובהצמדה. בהשתמשן ברשות זו הגישו המערערות הודעת ערעור בהתאם. משקיבלה המשיבה את הודעת הערעור, הגישה מצדה ערעור שכנגד, ובו חזרה והעלתה כל אותן טענות נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, טענות שנדחו בשעתן במסגרת הדיון בעתירתה לרשות ערעור. עתה מונחת לפנינו בקשת המערערות, באמצעות בא-כוחן עורך-דין סוכובולסקי, לדחות על הסף את הערעור שכנגד על סמך שלושה טעמים חלופיים. .2הטעם הראשון, והוא כבד משקל בעיניי, סומך על העובדה שהבקשה של המשיבה לרשות הערעור נדחתה, כמבואר. בכך, לדעתו, נתקפחה זכותה של המשיבה להגיש את הערעור שכנגד, בין מטעמי שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ובין משום שהחלטת הנשיא, בה נדחתה הבקשה, היא מעשה-בית-דין. .3לדעתי, נכונה הטענה ביסודה, אם כי לא כל ההנמקה שנתלוותה לה. אבהיר את עמדתי: תקנה 401לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן - תקנות סדר הדין) קובעת: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט המקורי טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים..." אם אין המשיב מתכוון לטעון, שהתוצאה של ההחלטה, שעליה נסב הערעור, טעונה שינוי, אין הוא חייב בהגשת הודעה כלל, אפילו הוא תומך בה מנימוקים שונים. לעומת זאת, אם ברצונו לטעון, שההחלטה טעונה שינוי, חייב הוא - כמצוות תקנה 401- להגיש על כך הודעה ולפרש בה את נימוקיו. אין צריך לומר, שהכללים החלים על ערעור כוחם יפה גם לערעור שכנגד. ההבדל ביניהם מתמצה בכך, שערעור שכנגד ניתן להגיש גם לאחר שתם המועד להגשת הערעור. כהסברו של המחבר הנכבד ד"ר י' זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 649: "הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור-שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו... ניתן לומר, כי האפשרות להגיש ערעור-שכנגד - ...כמוה, למעשה, כהארכת המועד להשגה על פסק הדין". זה ההבדל היחיד בין ערעור לערעור שכנגד, כאשר הערעור הוא בזכות. אולם ההבדל הופך משמעותי הרבה יותר כאשר הערעור על פסק הדין או על ההחלטה הסופית הוא ברשות. במקרה כזה אמנם מוגבל המערער ברשות שניתנה לו, ואם פורשה בה בעיה מסוימת בלבד, אין הוא רשאי להעלות בהודעת הערעור שום השגה אחרת מלבדה. אך לא כן המשיב, אשר אם יש לו טענות, שבעטיין טעון פסק הדין שינוי, יכול הוא להעלותן באין מפריע בערעורו שכנגד. בע"א 257/64 [1], בעמ' 255, קבע בית המשפט כי: "משניתנה למערער רשות לערער לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי-המשפט, ולו אך תוך כדי פירוש הבעיה עליה ניתנה הרשות, ממילא ניתנה למשיב רשות להגשת ערעור- שכנגד (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). תשומת לבנו לא הופנתה לשום אסמכתה בנדון זה, אך נראה לנו שרק בדרך זו ניתן לעשות צדק בין בעלי-הדין". (ברור, כמובן, שלא הרשות עצמה אלא הודעת הערעור, שהוגשה בעקבותיה, היא "הנותנת" למשיב רשות להגשת הערעור שכנגד). אולם בענייננו הגישה (כזכור) המשיבה בקשה לרשות ערעור, ובקשתה נדחתה. לאחר החלטה אשר כזאת שוב אין להעלות על הדעת, שהודעת הערעור, שהגישו המערערות על סמך הרשות שקיבלו, הפכה את הקערה על-פיה, "ונתנה" למשיבה רשות לחזור ולהעלות בערעור שכנגד אותן טענות עצמן, שנדחו בהחלטתו של כבוד הנשיא. החלטה, הדוחה בקשה לרשות ערעור, היא סופית ומחייבת. נראית לי בעניין זה דעתו של ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 615, בזו הלשון: "על פי סעיף 19(ב) הנ"ל (היינו לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957- מ' ב"פ) מוסמכים אמנם לדון בה (היינו, בבקשה לרשות ערעור - מ' ב"פ) נשיא בית המשפט העליון, או שופט שנתמנה לכך, או בית המשפט העליון. אך משדן אחד מאלה בענין, הרי זה סוף פסוק, ובעל דין שלא נענה על ידי הנשיא, אינו יכול עוד לשוב ולפנות אל שופט או אל בית המשפט, או להיפך" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). בהיות ההחלטה "סוף פסוק", כך שאפילו הדרך לפנות בבקשה דומה לבית המשפט שוב אינה פתוחה בפני המשיב, לא ייתכן שיוכל להיכנס דרך הדלת "האחורית" ולגולל את השגותיו מחדש בערעור שכנגד. לדעתי, מותנית תחולתה של תקנה 401לתקנות סדר הדין בהעדר החלטה, הדוחה בקשה לרשות ערעור, שהגיש המשיב (לפחות כאשר הטענות הן אותן טענות), אחרת ייפתח פתח כרוחבו של אולם לניצול הליכי בית המשפט לרעה. האפשרות גם עומדת בסתירה לסדר דין תקין, כמוסבר ביתר שאת בהמשך (ראה סעיף 5). .4השאלה, אם גם דחיית בקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת", היא "סוף פסוק", כך שאין לחזור ולתקוף אותה במסגרת ערעור על פסק הדין, אינה ניצבת לפנינו. עד כה הושארה הבעיה בצריך עיון. בע"א 456/70 [2], בעמ' 739, אמנם אמר כבוד השופט קיסטר, שלא ידוע לו על כלל, לפיו "החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער (על החלטה אחרת - מ' מ"ב) מהווה מעשה-בית-דין המונעת מבית-המשפט בערעור לדון בה מחדש", אך שני חבריו להרכב (הנשיא דאז אגרנט והשופט י' כהן, כתוארו אז) העדיפו להשאיר את השאלה פתוחה (שם, בעמ' 743). בע"א 605/71 [3], בעמ' 215, אמר כבוד הנשיא אגרנט: "אם הבקשה לרשות ערעור על פסק-הדין הראשון של בית-המשפט המחוזי (שהחזיר את הדיון לבית משפט השלום - מ' ב"פ) נדחתה על-סמך הנימוק, שלא יהיה לערעור, שיוגש עליו לבית-המשפט העליון, סיכוי להתקבל, כי אז ייתכן שבהגיע הענין לבית-המשפט העליון, בערעור שהגיש בעל-הדין, לאחר נטילת רשות, על פסק-הדין השני של בית-המשפט המחוזי, לא יהא הלה רשאי לתקוף את פסק-הדין הראשון של בית-המשפט המחוזי" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). באמרו כך, הסתמך השופט הנכבד על ע"א 456/70 [2] הנ"ל, ומכאן שגם הפעם נמנע מלהכריע בשאלה, כנובע בעליל מהמלה "ייתכן". מכל מקום ברור, שאם דחיית הבקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת" מבוססת (דרך משל) על השיקול, שאין להטריד בשלב זה את ערכאת הערעור, ומוטב לתקוף אותה - אם עדיין יהא צורך בכך - לאחר ההכרעה הסופית, זכותו של אותו בעל דין לשוב ולהעלות את השגותיו בעינה עומדת. המניעות קיימת (אם בכלל), כמודגש בקטע שצוטט, רק אם הנימוק לדחיית הבקשה לרשות ערעור היה העדר הסיכוי שהערעור יתקבל. כפי שכבר אמרתי, אין השאלה הזאת צריכה לפנים בדיון הנוכחי, שכן השיקולים בשני המקרים עשויים להיות שונים, ואין להקיש מזה על זה. אולם מסכימה אני, בכל הכבוד, לעמדתו של חברי הנכבד י' כהן, מ"מ הנשיא, שאפילו דחייה על סמך העדר סיכוי של בקשת רשות לערעור על החלטת ביניים אינה חוסמת את הדרך לערער עליה בעת הערעור על פסק הדין. גם נימוקיו מקובלים עלי. .5אינני סבורה, שהחלטה, הדוחה בקשה לרשות ערעור (בין על החלטה סופית ובין על החלטה אחרת) היא בהכרח "מעשה שפוט"(res judicata), ובכך נפרדת דרכי מהנמקתו של עורך-דין סוכובולסקי. זהו כלל דיוני, לפיו אין בעל דין רשאי לתקוף בהמשך ההליכים החלטה, שכבר הוכרעה באותה ערכאה, בדומה לכלל בארצות-הברית, הידוע בשם the law of the case" .ruleעל ההבדל בין השניים נאמר בספרם של : 535( 1977,.nd ed2) g.c. hazard, civil procedure& fleming The law of the case rule applies within one action" regarding issues of law previously determined in the Action, while the rules of res judicate apply between"succesive actions האספקט האחרון - אם לפנינו "מעשה שפוט" - כלל אינו נוגע לעניין. .6לאור השיקולים דלעיל הייתי מקבלת את הבקשה לדחות על הסף את ערעורה שכנגד של המשיבה ללא צורך לדון בשתי הטענות החלופיות, שהעלה מר סוכובולסקי. מ"מ הנשיא י' כהן: אני מסכים לתוצאה, שאליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת בן-פורת, בהחלטתה ולכל נימוקיה. כפי שנאמר בהחלטת השופטת בן-פורת נשארה בצריך עיון בפסק הדין, שניתן בע"א 456/70 [2], השאלה, אם בעל דין, שביקש רשות לערער על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי, שניתנה במהלך הדיון בתביעה, ובקשתו לרשות ערעור נדחתה, יהיה מנוע מלטעון בערעור, שיגיש על פסק הדין, נגד החלטת בית המשפט המחוזי. דעתי בעניין זה היא, שדחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים או על החלטה אחרת, שניתנה על-ידי בית המשפט במהלך התביעה, איננה חוסמת את הדרך בפני בעל הדין, שביקש רשות ערעור ולא קיבל אותה, להעלות טענות נגד החלטת בית-משפט קמא במסגרת ערעורו על פסק הדין של בית המשפט. לפי האמור בתקנה 376לתקנות סדר הדין האזרחי "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". לפי לשון תקנה זו הזכות להשיג על ההחלטה היא לכל בעל דין שלא ערער עליה, ואין כאן כל הבדל בין מי שלא ביקש רשות לבין מי שביקש, אך לא ערער, מכיוון שבקשתו נדחתה. פירוש זה של התקנה 376נראה לי כמוצדק, מכיוון שהדין בבקשה לרשות ערעור איננו יכול לשמש תחליף לדיון לפני ערכאת ערעור, הן מכיוון שהרכב בית המשפט שונה בשני המקרים, והן מכיוון שבדיון בבקשה לרשות ערעור שיקולי בית המשפט שונים באופן יסודי מהשיקולים בדיון, שמתקיים לגופו של עניין. אחד הטעמים השכיחים לדחיית בקשה לרשות ערעור הוא שאין סיבה מספקת להטריד את ערכאת הערעור בדיון בהחלטת ביניים או בהחלטה אחרת, שניתנת במהלך בירור התביעה, אלא מוטב להשאיר את כל השאלות לדיון בערעור על פסק הדין. ברור שאם לא ניתנה רשות ערעור מטעם זה, אין למנוע מהמבקש להביא את טענותיו נגד ההחלטה, כשיערער על פסק הדין, אולם גם אם הבקשה לרשות ערעור נדחתה בנימוק, שלגופו של עניין ההחלטה נכונה, ואין למבקש סיכוי לזכות בערעורו, עדיין אין לראות בכך סוף פסוק לגבי תוקף ההחלטה. טול מקרה, כשהדיון בתביעת נזיקין בבית המשפט המחוזי התנהל בשני שלבים - תחילה בשאלת אחריות הנתבע ואחר כך בעניין גובה הנזק - והנתבע, אחרי שבית המשפט קבע בהחלטה, שהוא אחראי בנזיקין, ביקש רשות ערעור, ובקשתו נדחתה. האם יש טעם "להעניש" נתבע כזה ולשלול ממנו את זכותו לפי החוק, שטענותיו נגד הטלת אחריות יישמעו בערעור על פסק הדין על-ידי בית משפט בהרכב שלושה שופטים? יש גם לציין, שהדיון בבקשה לרשות ערעור נעשה, על-פי תקנות 377א, 377ב לתקנות סדר הדין האזרחי, בדרך מקוצרת, ואין הוא דומה לדיון בערעור. גם מטעם זה לא מן הראוי הוא לראות בהחלטה, הניתנת בבקשה לרשות ערעור, מחסום בפני בירור כל השאלות, שלגביהן יש לבעל דין זכות להביא את טענותיו לפני בית המשפט בערכאת הערעור. שונה המצב במקרה, שעומד לדיון בפנינו. המחוקק לא נתן למשיבה זכות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא כדי לערער על אותו פסק-דין היא הייתה זקוקה לרשות ערעור. כפי שהוסבר בהחלטת השופטת בן-פורת בהסתמכה על דברי ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, האפשרות שנפתחת בפני בעל דין להגיש ערעור שכנגד, כתוצאה מכך שיריבו הגיש ערעור, מוסברת בכך, שאין לקפח בעל דין, אשר היה מוכן להשלים עם פסק הדין, ועל-כן לא ערער עליו, ויש לאפשר לו לחזור בו מכוונתו, אחרי שהצד שכנגד ערער. על-כן ניתנה האפשרות להגיש ערעור שכנגד, שכמוה כהארכת מועד להגשת הערעור. טעם זה אינו קיים במקרה כגון זה שלפנינו, כאשר המשיבה לא השלימה עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא ניצלה עד תום את הזכות, שניתנה לה על-ידי המחוקק, היינו, ביקשה רשות ערעור, אך בקשתה נדחתה. לו, לדוגמא, הייתה ניתנת למשיבה רשות ערעור מוגבלת לעניין אחד בלבד, והיא הייתה מגישה את ערעורה בעניין זה, האם היה מקום לטעון, שכתוצאה מהגשת ערעור על-ידי הצד שכנגד נפתחת בפניה הדרך להעלות בערעור שכנגד את כל הטענות שיש לה נגד פסק הדין, אם כי לא יקבלה לגבי טענות אלה רשות ערעור? הנימוק שלא לקפח בעל דין, שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין, נימוק שבגללו נפתחת אפשרות להגיש ערעור שכנגד ללא צורך בקבלת רשות, כאשר הוגש ערעור על-ידי בעל דין אחר, אינו קיים במצב עניינים כמו זה שלפנינו. על-כן, כפי שהוסבר בהחלטת השופטת בן-פורת, לא הייתה המשיבה זכאית להגיש ערעור שכנגד, ויש לדחות ערעור זה על הסף. השופט מ' אלון: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת בן-פורת. ערעור שכנגדערעור