קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר לעליון על מעצר עד תום ההליכים: בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, ירושלים, לעצור את העורר עד תום ההליכים בת"פ 513/70 בו מיוחסות לו העבירות הבאות: (א) גניבה מתוך מכונית פרטית. נגנבו מתוכה שמיכות, כותנות ופרטי רכוש אחרים שערכם הכולל נאמד בכ- 500שקל. הגניבה בוצעה, לפי הנטען, ב-10.12.79; (ב) התפרצות לדירת מגורים, שאירעה ב-14.4.80, וגניבת מזומנים מתוכה בסך של כ- 500שקל (כ- 5000ל"י דאז). .2 בהחלטה תוארו הראיות מטעם התביעה כ"מוצקות למדי": טביעת אצבעו של העורר נמצאה על צדו הפנימי של החלון הקדמי ברכב וכן בתוך הדירה בה אירעה הפריצה. בנוסף על-כך נמצאו בחזקת העורר (כשנה לאחר הגניבה) חלק מהגנובים מתוך הרכב. נוכח גל ההתפרצויות והגניבות הפוקד את הארץ, אשר בלשון השופט המלומד "הן היום רעה חולה", יש, לדעתו, להתייחס אל עבירות אלה בחומרה גם לצורכי מעצר בטרם משפט. יתרה מזו, שני המקומות בהם בוצעו העבירות הם בקירבת בית מגורים אשר לעורר קשר אליו: הרכב חנה בקרבת ביתו, והדירה שנפרצה נמצאת בקרבת דירתו של קרוב משפחה. גם עברו הפלילי הכולל הרשעות מספר נגד הרכוש מוסיף שיקול לחומרה ומצביע, במצטבר לשאר השיקולים, על הסכנה הנשקפת לציבור מפניו. את מסקנתו הסופית ניסח השופט המלומד בזו הלשון: "שילוב זה של ראיות מוצקות, עבר עשיר וחומרת העבירות, אחת מהן פריצה, מחייבות לכן לדעתי את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים וכך אני מחליט". .3 הסניגור המלומד (עורך הדין בר-חיים) טוען, שהשופט של בית המשפט המחוזי טעה בשיקוליו דלעיל: (א) אשר לראיות התביעה, צריך היה להביא בכלל חשבון את דברי שולחו בשלב הדיון בהארכת מעצרו, בהם העלה את ההשערה, שמא נשען באקראי על הרכב (וכך נגעה ידו בשימשה מצדה הפנימי), מה גם שאין כל ראיה שהחלון לא היה פתוח. לא היה איפוא יסוד מספיק למסקנה כאילו אין אפשרות זו מתיישבת עם העובדה, שהטביעה נמצאה בעברו הפנימי הרכב. טביעת האצבע בדירה נמצאת על צלחת. תחילה סבר שולחו שמדובר בדירה שאינה מוכרת לו, שכן הכתובת שנמסרה לו - רחוב יפו 85- לא אמרה לו ולא כלום. אולם בינתיים הוברר לו, כי מדובר בדירה פינתית הפונה מצדה האחד לרחוב יפו ומצדה השני לרחוב אגריפס, וכי תוך חפושיו אחרי דירה אחרת למשפחתו ביקר בדירה זו כמה פעמים. ייתכן אפוא שבמהלך ביקוריו אלה נגע באקראי באותה צלחת. את פרטי הרכוש שנגנבו (בין היתר) מתוך הרכב מצאו אצלו רק כשנה לאחר האירוע. מחמת ריחוק הזמן אין לייחס למציאת הרכוש ערך הוכחתי כלשהו לעניין הגניבה. לכל היותר יש בכך כדי לבסס אישום בהחזקת רכוש החשוד כגנוב. נוכח כל אלה, הראיות מטעם התביעה הן, לדעתו, דלות למדיי. (ב) העבירות המיוחסות לעורר אינן בדרגת חומרה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. גניבה היא עוון, ורק הפריצה היא פשע שהעונש המרבי בצדה הוא שבע שנות מאסר. הנה כי כן החליט השופט אלון בב"ש 183/80 [1] לשחרר בערבות נאשם שהורשע (אך דינו טרם נגזר) בהתפרצות וגניבת סכום כסף של עשרות אלפי ל"י. ואם שם כך, בענייננו לא כל שכן. בכתב האישום נאמר שנגנבו 5000ל"י ומלכתחילה טען המתלונן שהסך שנגנב הוא 2500ל"י בלבד. יתרה מזו, חומרת העבירות שבהן מואשם אדם אינה כשלעצמה נימוק למעצר: דברי כבוד שופט עציוני בב"ש 197/76 [2]. (ג) אין לומר שעברו הפלילי של העורר הוא "עשיר"; חלק גדול מן העבירות בגיליון ההרשעות הקודמות הן בגדר "חטאות נעורים". יתרה מזו, לפי ההלכה הפסוקה ריבוי עבירות קודמות אינו נימוק למעצר. (ד) המשטרה התרשלה באיתור האדם שטביעות אצבעותיו נמצאו במקומות בהם נמצאו. די בנימוק זה כדי להצדיק שחרור העורר בערבות. .4לדעתי, דין הערר להידחות ואלה טעמיי: (א) ראיות התביעה תוארו לדעתי בצדק, בהחלטתו של השופט המלומד, כמוצקות למדיי. טביעות אצבע (בהתמלא תנאים מסוימים) הוכרו זה מכבר כראיה בלעדית ניצחת לזיהוי האדם. יחד עם זאת צודק הסניגור באמרו כי זו ראיה נסיבתית, שכן יכול הנאשם להביא להימצאותה הסבר המתיישב עם חפותו או, לפחות, המעורר ספק באשמתו. אולם בשלב זה אין לומר שמול טביעות האצבע עומד הסבר שעל פניו עשוי להתיישב עם חפותו של העורר, מה גם שבנוסף לטביעה ברכב נמצאו ברשותו - ולו גם כעבור שנה חלק מן הגנובים. הגרסה, שביקר בדירה שנפרצה במהלך חיפושיו אחר דירה למשפחתו, הועלתה לראשונה בטיעון סניגורו של העורר בפניי. בהודעתו הוא הכחיש כל קשר עמה, וגם במהלך הדיון בהארכת מעצרו, כאשר נקבו בשמו המלא של המתלונן ואף ציינו שמדובר במקבץ נדבות, לא העלה העורר גרסה זו אלא אמר שאינו יודע דבר על המקרה. מובן מאליו, שאסור לקבוע בשלב זה מסמרות, וקיימת תמיד האפשרות שגרסה הנשמעת דמיונית או קשה לשכנוע מתאמתת לאחר דיון משפטי מקיף. אולם אין אלה שיקולים היפים לשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים. אחרי ככלות הכול חזקת החפות חלה על כל נאשם, ואילו מהימנות הראיות נשקלת ונקבעת רק בתום ההליך השיפוטי. לפי החומר המצוי עתה אין לי יסוד להטיל ספק במשקלן של ראיות התביעה שפורטו לעיל, ובוודאי אינן מופרכות על פניהן. (ב) אשר לחומרה בה יש להתייחס, בנושא המעצר, לעבירות הכלולות בכתב האישום, סבורתני, כי מכת ההתפרצויות והגניבות שפשטה במדינה מחייבת לכלול סוג זה של עבירות בין אלה, שחומרתן היחסית, יחד עם עבר פלילי הכולל הרשעות נגד הרכוש או שיקולים מחמירים אחרים, מצדיקה החזקת אדם במעצר. בעניין זה מצרפת אני דעתי, בכל הכבוד, להשקפתו של כבוד השופט שמגר שמצאה ביטוי בהחלטותיו שהוגשו לתיק: ב"ש 20/78 [3] ו-ב"ש 232/76 [4]. אינני סבורה שהחלטתו של השופט אלון בב"ש 183/80 [1] הנ"ל היא עניין לכאן. שם היה מדובר באדם שהרשעתו הקודמת האחרונה הייתה שנים רבות לפני העבירות בהן הורשע. אחרי ההרשעה דחה בית המשפט את מתן גזר הדין כדי לקבל תחילה תסקיר מאת שירות המבחן, לאור טענות ההגנה, שהנאשם חזר למוטב ומתמיד בעבודה. בנסיבות כאלה החלטה לעצרו הייתה בגדר התערבות בלתי נאותה במלאכתו של השופט שטרם נשלמה. גם הנאמר בב"ש 197/76 [2] הנ"ל אינו לעניין, שכן אין מדובר הפעם בחומרת העבירות כשהיא לעצמה. (ג) עברו הפלילי של העורר תואר, בצדק, כעשיר. אכן חלק מן העבירות בוצעו כאשר היה עדיין קטין כבן 13, ואז נשלח לשנתיים למעון סגור. כאשר הורשע בשנות ההתבגרות, הוטלו עליו פיקוח של קצין מבחן ומאסרים-על-תנאי, אולם גם לאחר שהגיע לבגרות המשיך לעבור עבירות ועליהן נידון, בין היתר, גם למאסר בפועל. (ד) אפילו התרשלה המשטרה באיתור האדם לו יש לייחס, לפי דעתה, את הטביעות שנמצאו בדירה וברכב, אין בכך כדי להצדיק שחרורו של העורר בערבות. מחומר הראיות עולה, שהמשטרה חיפשה את בעל הטביעות ובדקה מספר חשודים, אך זמן רב לא העלתה דבר. אין לדעת מדוע הגיעה לטביעות של העורר באיחור של כשנה לאחר הגניבה מהרכב וכמחצית השנה לאחר ההתפרצות לדירה. (ה) באת-כוח המדינה (הגברת עשירה ראובני) הודיעה, שההקראה של כתב האישום נקבעה לתאריך קרוב וכי לפי המידע שבידה אין מניעה לקיים את הבירור המשפטי ללא דיחוי. על יסוד כל השיקולים דלעיל במשקלם המצטבר הגעתי לכלל מסקנה, שהחלטתו של שופט בית המשפט המחוזי בדין יסודה. הערר נדחה. עררמעצרמעצר עד תום ההליכים