בעקבות שחרור העותר ממשמורת וביטול צו הגירוש, ביקשו העותרים ביום 5.11.2010 את מחיקת העתירה. עם זאת, העותרים עמדו על פסיקת הוצאות לטובתם, בנימוק כי התקיימו בעניינם התנאים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1993)). המשיב ביקש להותיר את בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לשיקול-דעת בית-המשפט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לבג''צ לפסיקת הוצאות מחיקת עתירה: לפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לטובתם, לאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה לפי בקשתם ללא הכרעה שיפוטית.  1. העותר 1 (להלן: העותר) הינו פלסטיני, יליד רצועת עזה, הרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושב הרצועה. העותר נכנס לאיו"ש בשנת 1995 (לפי טענתו) או בשנת 1996 (לפי טענת המשיב), ומאז הוא שוהה שם. העותרים 2-4 הינם אשתו וילדיו של העותר. העתירה שבכותרת הוגשה ביום 29.3.2009 והופנתה כנגד החלטת המשיב לגרש את העותר מאיו"ש לרצועת עזה, ולהחזיקו במשמורת עד לגירוש כאמור. בתגובתו לעתירה, טען המשיב כי לעותר לא הונפק מעולם היתר לשהייה באיו"ש, ואף לא ניתן לו היתר להשתקע באיו"ש (היתר זה נדרש, כך לפי הטענה, נוכח היותו של העותר רשום כתושב רצועת עזה). המשיב הוסיף וטען כי בהתבסס על מידע בטחוני, המשך שהייתו של העותר באיו"ש עלולה לסכן את בטחון המדינה ואת בטחון האזור. עוד נטען כי מבדיקות שערכו גורמי ביטחון עלה כי לא נשקפת לעותר סכנה ברצועת עזה. בהתחשב בכל אלה, טען המשיב כי קיימת הצדקה מספקת להרחקת העותר לרצועת עזה. לשם כך, הוצא צו גירוש של העותר לרצועת עזה, וזאת מכוח הצו בדבר מניעת הסתננות (יהודה והשומרון) (מס' 329), התשכ"ט-1969 (להלן: הצו בדבר מניעת הסתננות). מכוח אותו צו, הוחזק העותר במשמורת עד להרחקתו. בתגובה טען העותר כי הוא נכנס בשנת 1995 לאיו"ש במסגרת "הסכם אוסלו", בתוקף תפקידו כשוטר פלסטיני. המעבר לאיו"ש נעשה באופן גלוי ורשמי, בתיאום עם הרשויות בישראל. אותה עת, לא נדרש היתר שהייה או השתקעות באיו"ש. בהתחשב בכך, ובחלוף שנים רבות מאז כניסת העותר לאיו"ש, נטען כי לא ניתן להגדיר את העותר כמסתנן או כשוהה בלתי חוקי באזור. ממילא, נטען כי אין בסיס חוקי לגירוש מכוח הצו בדבר מניעת הסתננות, וזאת בהעדר הסתננות. לפי אותה טענה, שאלת הסיכון הבטחוני הנשקף מהעותר אינה רלוונטית, באשר לא מדובר בגירוש לפי הצו בדבר הוראות ביטחון.    2. עד כאן - טיעוני הצדדים לעתירה בתמצית. ומכאן - להשתלשלות העניינים לאחר הגשת העתירה. תחילה, ניתן על-ידי בית-משפט זה לפי בקשת העותר, צו ארעי שאסר על הרחקתו לרצועת עזה עד למתן החלטה אחרת. עם זאת, נדחתה בקשת העותר לצו "הביאס קורפוס". כשלושה חודשים לאחר הגשת העתירה, עדכן המשיב כי הוחלט להעמיד את העותר לדין פלילי בגין חשדות לחברות ולפעילות בארגון עוין. העותר נעצר עד תום ההליכים. בהתחשב בכך, צו הגירוש בעניינו בוטל. בהודעת העדכון מטעם המשיב צוין כי ככל שייגזר על העותר עונש מאסר, הרי עם סיומו בכוונת המשיב להרחיק את העותר לרצועת עזה. מאוחר יותר, קיבל בית-המשפט הצבאי לערעורים את עררו של העותר על מעצרו עד תום ההליכים, והורה על שחרורו בתנאים מגבילים. בעקבות שחרור העותר ממעצר, ונוכח המידע הבטחוני השלילי החסוי בעניינו, הוציא המשיב ביום 15.11.2009 צו גירוש חדש כנגד העותר מכוח הצו בדבר מניעת הסתננות, וכן הורה על החזקתו במשמורת עד הגירוש. ביום 15.12.2009 התקיים דיון בעתירה בפני כב' השופטים חיות, פוגלמן ועמית. במסגרת הדיון, סירב בא-כוח העותרים לכך שהשופטים יעיינו במעמד צד אחד בחומר הבטחוני החסוי בעניינו של העותר. בהתחשב בכך, נתנו כב' השופטים החלטתם לפיה קמה חזקת הכשרות והתקינות של החומר החסוי, ושל קביעת המשיב בדבר הסיכון הנשקף מהעותר לבטחון האזור. על רקע זה, לא ראה הרכב השופטים להורות על שחרור העותר מהמשמורת בה הוחזק. עם זאת, בסיום הדיון, ניתן צו-על-תנאי כמבוקש על-ידי העותרים. לאחר מתן הצו-על-תנאי, הגיש המשיב ביום 19.1.2011 הודעה בה נאמר כי גם בהנחה שהסכמתו לכניסת העותר לאיו"ש מלכתחילה לצורך עבודתו כשוטר פלסטיני, היוותה היתר לשהייתו באיו"ש, לא היה בכך משום אישור להשתקעות העותר באיו"ש בניגוד למענו הרשום. זאת ועוד; לפי הנטען, העותר הפר את התנאי שהונח בבסיס ההיתר שניתן לו בשעתו לעבור לאיו"ש, וזאת נוכח פעילותו נגד בטחון המדינה והאזור. על-אף כל זאת, הודיע המשיב כי לאחר שקילה נוספת ונוכח מכלול הנסיבות, הוחלט בשלב זה לשחרר את העותר בשטח איו"ש וזאת בתנאי השחרור בערובה שנקבעו בהחלטת בית-המשפט הצבאי לערעורים, ובכפוף לחתימת העותר על התחייבות כי לא יטול חלק בפעילות העלולה לסכן את בטחון המדינה והאזור, וימנע מכל קשר עם גורמי טרור. המשיב הבהיר כי מדובר בהחלטה פרטנית הנובעת מנסיבותיו הפרטניות של העותר. עוד צוין כי אם יחול שינוי ממשי בעתיד, תינתן לעותר הודעה עובר למימוש גירושו, על-מנת שיוכל לשקול את צעדיו. 3. בעקבות שחרור העותר ממשמורת וביטול צו הגירוש, ביקשו העותרים ביום 5.11.2010 את מחיקת העתירה. עם זאת, העותרים עמדו על פסיקת הוצאות לטובתם, בנימוק כי התקיימו בעניינם התנאים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1993)). המשיב ביקש להותיר את בקשת העותרים לפסיקת הוצאות לשיקול-דעת בית-המשפט. בין היתר, טען המשיב בתגובתו כי ההחלטה לבטל את צו הגירוש בעניינו של העותר, היוותה החלטה פרטנית במסגרתה ניתן הסעד לפנים משורת הדין. זאת לאחר שהעותר התחייב להימנע מפעילות העלולה לסכן את בטחון המדינה והאזור, באופן שלפי הנטען היווה שינוי נסיבות ביחס למצב טרם הגשת העתירה. 4. בחינת טענות הצדדים על רקע מכלול החומר שבתיק, הובילה אותי למסקנה כי דין בקשת העותרים להתקבל. כידוע, בהתאם לאמות-המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה הנ"ל, יש לבחון האם היה צידוק להגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים בטרם הגשת העתירה והאם השתהה בהגשתה; וכן האם עצם הגשת העתירה היא אשר הובילה לקבלת הסעד. במקרה דנן, אין חולק כי העותרים קיבלו את סעד לו עתרו. החלטת המשיב להורות על שחרור העותר ממשמורת ועל ביטול צו הגירוש בעניינו, התקבלה לאחר דיון לפני הרכב שופטים ומתן צו-על-תנאי בעתירה. בנסיבות אלה, ניתן להסיק כי הגשת העתירה והדיון בה הובילו לקבלת הסעד. טענת המשיב לפיה שחרור העותר ממשמורת וביטול צו הגירוש בעניינו נעשו לפנים משורת הדין עקב נסיבותיו הפרטניות של המקרה, אינה משנה מהמסקנה אליה הגעתי, בשים לב לכך שעמדתו האמורה של המשיב גובשה רק לאחר שניתן בעתירה צו-על-תנאי. בהתחשב בכך, נראה כי הגשת העתירה והדיון בה, תרמו באופן מהותי לגיבוש עמדת המשיב ולסעד כפי שניתן. זאת ועוד; מתן הצו-על-תנאי, ולאחריו מתן הסעד שהתבקש בעתירה, הינם בעלי משקל ממשי במסגרת בחינת צדקתו של ההליך מלכתחילה. לשם השלמת התמונה יוער כי המשיב לא העלה כל טענה בדבר אי מיצוי הליכים. בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי העותרים זכאים להוצאותיהם בגין ההליך שבכותרת. 5. אשר לשיעור ההוצאות - בעניין זה יש להתחשב במהות העניין הנדון בעתירה, ובכך שהעותרים קיבלו את הסעד אותו ביקשו בחלוף זמן ניכר מעת הגשת העתירה  - לאחר שהוגשו הודעות ותגובות בתיק בעקבות ביטול צו הגירוש ולאחר מכן חידושו; ולאחר שהתקיים דיון לפני הרכב שופטים אשר בסופו ניתן צו-על-תנאי. כל אלה משפיעים על הערכת שיעור ההוצאות הריאליות והסבירות בנסיבות העניין. לצד זאת, אני רואה לציין שניים: ראשית, בהתייחס לטענות העותרים בבקשתם, יובהר כי הליך פסיקת ההוצאות שלפניי אין מטרתו ליתן פיצוי לבעל דין בגין כל נזק שנגרם לו על-ידי הצד שכנגד, ואף אין מטרתו לשפות על הוצאות בהליכים אחרים. כל תכליתו לפסוק הוצאות בגין ההליך המשפטי שהתנהל בבית-משפט זה (ראו והשוו: בג"צ 6327/04 קאסם נ' משטרת ישראל (, 18.1.2005)). שנית, בסופה של דרך, בוטל גירושו של העותר והוא שוחרר ממשמורת, אך זאת בתנאים המגבילים שקבע בית-המשפט הצבאי לערעורים במסגרת ערר המעצר, ובכפוף להתחייבות העותר כפי שפורטה לעיל. בהקשר זה, יש לזכור כי הרכב השופטים שדן בעתירה שבכותרת, קבע בהחלטתו מיום 15.12.2009 כי בנסיבות העניין קמה חזקת תקינות בנוגע לעמדת המשיב אודות מסוכנותו הבטחונית של העותר. מטעם זה, לא ראה הרכב השופטים להורות בשעתו על שחרור העותר ממשמורת על-אף מתן צו-על-תנאי בעתירה. נסיבות אלה אינן שוללות את זכאותו של העותר להוצאותיו בהתחשב בכך שבסופם של דברים, העותר שוחרר ממשמורת וגירושו מאיו"ש בוטל לעת עתה. עם זאת, יש בנסיבות האמורות כדי להשליך על שיעור ההוצאות בהן ראוי כי המשיב יחויב. 6. בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים עליהם עמדתי, אני רואה לקבוע כי המשיב יישא בהוצאות העותרים בהליך שבכותרת בסך כולל של 6,000 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום המצאת החלטתי זו ועד התשלום בפועל.  מחיקת עתירהבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)פסיקת הוצאות