קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעת קליע גומי בעין: 1. בחודש יוני 1989, במועד שלא הובהר דיו במשפט, נפגע התובע בעינו. על פי הנטען בכתב התביעה, נגרמה הפגיעה כתוצאה מקליע גומי אשר נפלט או נורה מכלי נשק, שהוחזק בידי כוחות הבטחון; אלה פעלו, על פי הנטען באיזור מגוריו של התובע, בנפת בית-לחם. בכתב התביעה נטען עוד כי "אחד הקליעים שנורה כאמור פגע באקראי ובשגגה בפניו של התובע וגרם לפציעתו." התובע איבד את כושר הראייה בעין אחת ואת נזקיו הוא תובע מן המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון וממדינת ישראל, בשל שהתאונה נגרמה, לטענתו, באשמם. הנתבעים כופרים בכל הנטען בכתב התביעה; בסיכומיהם הם מדגישים כי להשקפתם לא נתרחש כלל האירוע, לו טוען התובע, וכי התובע נפגע כתוצאה מגורם אחר או מסיבה אחרת שאינם קשורים לפעילות כוחות הבטחון באיזור. 2. על פי גירסת התביעה, לא היה התובע לבדו במקום האירוע בעת שנפגע. התובע עצמו העיד בבית המשפט כי במועד המקרה, היו עימו אחיו ואשה צעירה בשם אמירה. שניים אלה לא הובאו לעדות בבית המשפט. העדה אמירה מחמוד אלמסלאמה, עדת הראיה למקרה, אמנם חתמה על תצהיר שנערך על ידי בא כוחו של התובע, אולם, "לפי הוראות אביה" היא נמנעה מלהתייצב ולהעיד בבית המשפט. לבקשת בא כח התובע, נמשך התצהיר מן התיק. העדות האחת על עצם אירוע הפגיעה באה, לפיכך, מפי התובע עצמו. את גירסתו הוא מסר בשלוש הזדמנויות שונות: ביום 11.8.89הוא נחקר על ידי השוטר משה מדיוני. העד מדיוני ערך תרשומת המסכמת את תוכן הדברים שנמסרו לו על ידי התובע כדלקמן: "הנ"ל טוען כי הירי היה מחיילים בתצפית סמוכה שירו עליו ולטענתו נפגע מכדור גומי בודד בעינו השמאלית וירד לו דם, נזקק לטיפול רפואי." וכן: "הנ"ל נשאל על ידי אם ראה את החיילים יורים והנ"ל אמר שלא ראה את החיילים יורים ורק שמע יריות ולגבי הפגיעה עצמה לא ראה בדיוק ממה הוא נפגע אך הוא משער שזה מכדור גומי." בבית המשפט מעיד התובע, בחקירתו הראשית כך: "היינו אני ואחי עלא משחקים ברחוב ופתאום משהו פגע בעיני. אינני יודע אם זה פגיעה אחת או שתי פגיעות. לפני הפגיעה ישבנו ושיחקנו ופתאום נפגעתי בעין. לא שמעתי ולא היה שום דבר לפני הפגיעה. לפני הפגיעה היינו רק אני, אחי עלא ואמירה ברחוב. מחוץ למשפחה היתה איתנו רק אמירה. בעת הפגיעה לא שמעתי כלום." בהמשך הוא משנה מעט את גירסתו וקובע כי הוא למד שאת הפגיעה הוא "קיבל מן הצבא" "כי אין מישהו אחר, הם היו על הקיר למעלה ושמעתי את הירי." גם בחקירתו הנגדית הוא חוזר על הגירסה המתוקנת כי שמע קול יריה - זאת, בניגוד לדבריו הקודמים כי לא שמע דבר, לא לפני הפגיעה ולא בעת הפגיעה. גירסה שלישית השמיע התובע בפני העד חיים ברנדס, חוקר פרטי שנתבקש על ידי משרד הבטחון לחקור אודות פציעתו של התובע. בפני החוקר אמר התובע, על פי עדותו של החוקר, כי "נפגע על ידי ירי". החוקר מעיד כי לשאלתו: מי ירה בו? השיב התובע שאינו יודע. 3. גירסת התביעה אינה אחידה גם בכל הנוגע לתיאור המקום בו נפגע התובע ואף באשר לתיאור המקום ממנו נורתה היריה. התובע עצמו העיד בבית המשפט כי בעת ששיחק ברחוב פגע לפתע משהו בעיניו. אלא שבהמשך עדותו, בבית המשפט, הוא מספר כי בעת האירוע היה מצוי במרפסת הבית שלו, בגובה 12מדרגות מעל לרחוב. לשוטר מדיוני אמר כי נפגע בעת שהיה בדרכו לשרותים שמחוץ לבית מגוריו ואילו החוקר הפרטי ברנדס מעיד כי התובע הצביע בפניו על מרפסת הבית, כעל המקום בו נפגע. אימו של התובע מעידה, בתצהיר עדותה הראשית, כי הפגיעה היתה ברחוב. היא מדגישה כי דירת המגורים שלהם מצויה בקומה השניה, אולם כששמעה על דבר הפציעה, וגם "קול נפץ של יריה" היא יצאה אל הרחוב ושם מצאה את בנה הפצוע. בחקירתה הנגדית בבית המשפט היא חוזרת ואומרת: "ירדתי בריצה מהבית ויצאתי אל הרחוב" אלא שהפעם היא מוסיפה כי: "המרחק מהבית לרחוב הוא בסך הכל שלוש מדרגות קטנות" וכי מכל מקום "המקרה קרה שלוש מדרגות מהבית. המקרה קרה בפתח הבית, ברחבה בין הבית לרחוב." ואשר למקור הירי הנטען: שני הוריו של התובע מעידים כי בבנין סמוך לביתם היתה מוצבת עמדת תצפית של צה"ל. אמו של התובע מעידה בתצהיר כתוב כי: "בתצפית היו במשך כל שעות היום מספר חיילים בדרך קבע". בעדותה בבית המשפט היא מוסיפה כי נקודת התצפית הוקמה במקום כחודש לפני המקרה. אביו של התובע טען בפני החוקר הפרטי, העד ברנדס, לעומת זאת, כי התצפית התמקמה באותו איזור כיומיים לפני המקרה. 4. ועוד: אימו של התובע מעידה כי "המקרה אירע בין 15.30ל- 16.00לערך, זמן שהחנויות היו סגורות." התובע העיד כי האירוע התרחש בשעה 16.00 לערך. רישומי בית החולים אליו הובא התובע לראשונה, מתייחסים לפגיעה שאירעה בין השעות 17.30ו- .18.00 אין בפי התביעה גירסה אחידה גם באשר ליום בו אירע המקרה. השוטר מדיוני שמע מפי התובע כי המקרה אירע ביום .29.6.89 אימו של התובע מעידה כי המקרה אירע ביום 13.6.89 וגירסה אחרונה זו מתיישבת עם הרישומים בבית החולים אליו הובא התובע. בפועל קיבל התובע טיפול בשני בתי חולים. בתחילה הובהל לבית החולים "הר דוד" שבבית לחם ומשם הועבר לבית החולים לרפואת עיניים "סנט ג'ון" בירושלים. בתעודה שניתנה לתובע בבית החולים "הר דוד" נרשם כי התובע סבל מפצע גדול מדמם לאורך 5ס"מ באיזור העין השמאלית. באישור שהוצא על ידי בית החולים "סנט ג'ון" מתוארת פגיעה בגלגל העין השמאלית ואין איזכור כלשהו לחתך הארוך שמתואר בתעודת המחלה האחרת. פרופ' טרייסטר, המומחה הרפואי שחיווה דעתו אודות פגיעתו של התובע, מעלה ספקות בדבר מהימנות הרישום שנערך בבית החולים "הר דוד", שם קיבל התובע את הטיפול הראשוני לאחר פציעתו: "במכתב הרפואי מבית החולים בבית לחם כתוב שהיה פצע של 5ס"מ בעפעף התחתון. זהו פצע ענקי שהיה צריך לחתוך חצי פנים בנוסף לעפעף... מעניין שבמסמכי סנט ג'ון לא נזכר אפילו החתך שאילו היה קיים היה דורש תפירה כירורגית רצינית." חיפוש אחר התיקים הרפואיים המתייחסים לפגיעה ולטיפול, בשני בתי החולים, לא צלח. הרשום בתיקים אלה לא נמצא. לאמר: גם המסמכים הרפואיים מעוררים ספק, לא רק בדבר מועד התרחשות האירוע, אלא, גם בדבר אופיו של האירוע, בו נפגע התובע. הנתבעים גורסים, לפיכך, כי אופי הפגיעה, וגם העובדה שעל פי עדות אבי התובע "נפלה מפניו חתיכת ברזל ונלקחה לבית החולים" מלמדים כי התובע נפגע כתוצאה משימוש ילדים ונערים "במקלעי גומי או נינג'ות" שהיו נפוצים בשימוש, באיזור, על פי עדותו של העד מדיוני. מכל מקום, כך מבקשים הנתבעים להדגיש, תיאור החפץ הפוגע - "חתיכת ברזל" - אינו מתאים לתיאור שבא במשפטו אודות קליע הגומי שאינו אלא, גולת מתכת עטופה בשכבת גומי. 5. משגירסת התביעה אינה מוכיחה במידה הדרושה את האופן בו נפגע התובע, ואינה קושרת פגיעה זו למעשיהם או מחדליהם של הנתבעים דוקא, די בכך כדי לדחות את התובענה. באין ראיה כי התובע אכן נפגע מכדור גומי, ממילא אין מקום לבדוק אם נתקיימו חזקות שבעובדה או שבדין בדבר מקורו של החפץ הפוגע או בדבר קיומה של רשלנות במעשיהם של הנתבעים. הלכה פסוקה היא, כי מקום בו מבצע הירי לא נתבע באורח אישי, אין גם מקום לחזקות הנוגעים לחפץ מסוכן ולכלל בדבר הדבר המדבר בעדו: ע"א 751/68 פ"ד כה 1, 197, מפי כבוד הנשיא אגרנט. ת"א חיפה 789/90חסונה נגד המפקד הצבאי מפי כבוד השופט חנוך אריאל (לא פורסם). 6. ואפילו היה מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח, כי מקור הפגיעה איננו בכדור שנורה מכלי נשקם של כוחות הבטחון, יש בעדויות שבאו מטעמם כדי להזים אפשרות זו: בעקבות תלונת התובע, נתמנה קצין בודק מטעם שלטונות הצבא לבדוק את נסיבות האירוע. הקצין איתר את יחידת המילואים ששרתה באיזור באותו מועד, וגבה עדויות מפי קצין האג"מ, רב סרן תרזה, מפי המ"פ טובול, ומפי המג"ד סגן-אלוף גל. ההודעות שניגבו על ידי הקצין הבודק מפי תרזה וטובול, הוגשו בהסכמה. המגד סגן אלוף גל נחקר בבית המשפט, והעיד כי, כל אירוע שבו נתבצע ירי, בכל סוג תחמושת, לרבות כדורי גומי, נרשם ביומן המבצעים של החטיבה המרחבית. העד הביע דעה נחרצת שלא ייתכן שבוצע במקום ירי שלא דווח לחטיבה המרחבית. בדיקה שערך ביומן המבצעים מלמדת כי אין בו רישום על כל ירי שנתבצע במקום ובמועד הנטענים על ידי התובע. המ"פ מעיד גם הוא כי נתקיימה הקפדה על קיום חובת הדיווח, עד שאין להניח כי נתקיים ירי, כלשהו שזכרו לא בא ביומן המבצעים של החטיבה המרחבית. מן העדויות של מפקדי הצבא באיזור, עולה כי לא ניתן היה אף להסתיר אירוע שכזה בשל נוכחותם של מפקדים שנילוו לכל חוליה של חיילים במקום. עדויות הנתבעים מפריכות גם את הגירסה בדבר עצם קיומה של תצפית צה"ל בבנין הסמוך לביתו של התובע. קצין המטה של משרד הבטחון במינהל האזרחי באיו"ש, אשר טיפל בצוי תפיסת המקרקעין באיזור, הצהיר כי כל תפיסה של מבנה אזרחי או חלקו על ידי הצבא, מחייבת הוצאת צו תפיסה. הצו נדרש גם אם המדובר בתפיסה זמנית של המבנה או של חלקו. בדיקה שערך העד מלמדת, כי עובר למועד הארוע הנטען לא הוצא צו תפיסה כלשהו של מבנה בשכונת מגוריו של התובע. עדות פסקנית זו מחזקת את הספקות המתעוררים למשמע הבדלי הגירסאות של התביעה, הן ביחס למיקום התצפית והן ביחס למשך הזמן בו היא היתה מאוישת על ידי חיילי צה"ל. 7. זאת ועוד זאת, הגירסה המאוחרת יותר שביקש התובע לאמץ בדבר המקום בו נפגע, מתארת את מקום האירוע כמרפסת מוגבהת, בבית מגוריו בגובה של " 12מדרגות מן הרחוב". על פי אחת הגירסאות, זו שנשמעה באוזני החוקר הפרטי, דווקא מפי העדה האחת שהיתה נוכחת על פי הנטען בעת הפגיעה עצמה, הגב' אמירה אלמסלאמה, נורו היריות שמהן נפגע התובע מן הרחוב שמתחת לביתו של התובע אל עבר המרפסת. גירסה זו השמיעה העדה, שבחרה שלא לבוא לבית המשפט, בנוכחות התובע עצמו באוזני החוקר ברנדס. העד שליווה את עדותו בתמונות שערך במקום, בא לכלל מסקנה כי בשל גובה מעקה המרפסת ובשל הגגון שהיה ניצב בין המרפסת לבין הרחוב, לא ניתן היה לכוון כלל יריה, מן הרחוב, אל פניו של התובע שעמד מאחורי המעקה. עדות זו לבדה, לא היה בה אולי כדי לשלול את האפשרות הנטענת על ידי התביעה בגירסה זו בהעדר עדות מומחה - ואין בה אלא כדי להוסיף נופך ספק לספיקות החמורים שגירסת התביעה עצמה עוררה. כללו של דבר: התביעה לא השכילה להרים את נטל הראיה ולהוכיח את טענותיה בדבר האופן בו נפגע התובע; גירסת הנתבעים היה בה כדי להפריך במידה הדרושה את הגירסה כי הפגיעה באה בשל כדור גומי שנורה על ידי כוחות הבטחון במקום, והתוצאה היא שדין התביעה להידחות. התביעה נדחית. בנסיבות העניין, בשל גילו של התובע ומצב בריאותו אין צו להוצאות.צבאצה"למקרי ירי