קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי נמוך בגין רכישת קרקע לצורכי ציבור: הנשיא מ' לנדוי: בשני ערעורים, בע"א 616/77 ובע"א 170/78, מערערים בעלים משותפים ב- 46חלקות אדמה בגוש 11238על הר הכרמל, שחלקיהם מגיעים ביחד לכדי %50, על מיעוט הפיצויים, שפסק להם בית המשפט המחוזי בחיפה, תמורת רכישת החלקות לצורכי ציבור, לפי הודעה על יסוד סעיפים 5ו- 7לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, שפורסמה ברשומות ביום 2.6.74, ביחס לשטח של כ- 400דונם, שגוש 11238מהווה חלק ממנו, והוא ידוע כ"מישור הכרמל". עיריית חיפה, שרכשה את החלקות על יסוד הרשאה, שקיבלה משר האוצר, לפי סעיף 22(2) של הפקודה, ערערה בע"א 619/77 ובע"א 161/78 בטענה, שיש להקטין את סכומי הפיצויים, שפסק בית המשפט המחוזי. שטח הגוש 11238הוא 54.782דונם, מזה שטחן של 46החלקות הנדונות 46דונם, והשאר - כ-% 15.5מכלל השטח - הופרש עבור דרכים לצורך שימוש הציבור, לפי חלוקה, שעשו הבעלים עוד בשנת 1935, והיא נרשמה בספרי האחוזה ביום .13.5.36לאחר מכן עברו החלקות לפי אותה חלוקה גם את הסדר הקרקעות, שהסתיים בשנת .1942 ביום 31.5.79הוחלט בבית-משפט זה, כי מכיוון שהשאלות, המתעוררות בארבעת ערעורים אלה, מתעוררות, כולן או מקצתן, גם בד"נ 1/79 [1] (שבו נדון פסק הדין, שנתן בית המשפט העליון (בהרכב של שלושה) בע"א 695/76 (המ' 112/78) [2], ביחס לרכישת חלקות אחרות בגוש 11238וכן בגושים 11198 ו-11199, שגם הם משתייכים ל"מישור הכרמל"), לכן ידון אותו הרכב גם בערעורים אלה, והטיעון יהיה בכתב. ביום 6.11.80נתן ההרכב של חמישה את פסק הדין בד"נ 1/79 [1], ועתה הגענו סוף-סוף למתן פסק הדין בארבעת הערעורים הנ"ל. מתברר עתה, שהשאלה היחידה המשותפת לד"נ 1/79 [1] ולארבעת ערעורים אלה היא, אם יש להצמיד את סכום הפיצויים למדד המחירים לצרכן גם לתקופה מפרסום הודעת הרכישה ועד סוף אפריל .1977בשאלה זו עוד אדון בהמשך דבריי. אפתח בטענות של שני הצדדים נגד שיעור הפיצויים שנפסק - ויודגש מיד, שממצאיו של בית המשפט המחוזי התבססו על הערכת הראיות, שנגבו על-ידיו בהליכים, שעליהם נסבו הערעורים הללו, בעוד שבע"א 695/76 (המ' 112/78) [2] ובעקבותיו בד"נ 1/79 [1] נפסק הדין על-פי מערכת ראיות אחרת, ואין לערבב בין אלה לאלה, כך שתוצאה כספית שונה יכולה להתקבל לגבי רכישת חלקות באותו גוש 11238, שנדון בערעורים אלה שלפנינו כיום וגם (בין היתר) בע"א 695/76 (המ' 112/78) [2] ובד"נ 1/79 [1]. בחלקות, שעליהן נסבו ארבעת הערעורים הללו, דן כבוד השופט י' מרגלית בפסק-דין, שנתן ביום 20.7.77בת"א (חי') 1414/76* של בית המשפט המחוזי וכן בפסק-דין נוסף, שנתן ביום 10.2.78בתיקים מאוחדים ת"א (חי') 744/77 ו-ת"א (חי') 1007/77. הוא קבע את שווי החלקות הנדונות ביום הרכישה בסכום ממוצע של 152ל"י למ"ר. לתוצאה זו הגיע בדרך השוואת שוויין של חלקות אלה בגוש 11238עם מחירי חלקות, שהושגו באותו פרק זמן בגוש הסמוך 12286(מאדמות שכונת דניה), תוך התחשבות בעובדה, שחלקותיו של האחרון מוכנות לבנייה, בעוד שהגוש הנדון, 11238, עדיין לא היה "בשל" לבנייה בעת הרכישה. חלקות בגוש 12286נמכרו באותו פרק זמן במחיר ממוצע של 328ל"י למ"ר נטו. לצורך השוואה זו קבע תחילה כמודד את היחס בין מחירי אדמה מפותחת ובלתי מפותחת בשני גושים באותה סביבה - בגוש 11197, המוכן לבנייה מידית, וכנגד זה בגוש 11196, שבו הוקפאה הבנייה לקראת תכנון מחדש. הוא מצא, שיחס זה הוא 2: .3את המחיר הממוצע של 328ל"י בגוש 12286העלה ל- 383ל"י, לפי היחס של אחוזי הבנייה המותרים (% 42לגוש 11238, כנגד % 36בלבד בגוש12286). על יסוד היחס של 2: 3הגיע אפוא למשוואה 255ל"י = 2/3x 383ל"י. מזה הפחית % 16על חשבון השהיית הבנייה למשך שנתיים נוספות (לפי % 8לשנה) מעל לתקופת ההשהיה המשוערת של שנתיים בגוש 11196, אשר שימש, כזכור, לשם קביעת המודד של 2: .3כך הגיע לסך 214ל"י, ואת הסכום הזה תיקן *פ"מ תשל"ח (2) 144 תיקון נוסף, על-ידי ניכוי על חשבון השלמת ההפרשה המקורית של % 15.5לצורכי ציבור עד לשיעור המלא של %40, שיש להפרישו, לפי הדין הנוהג, במועד הקובע, בשנת .1974כך נתקבלה התוצאה הסופית של 152ל"י למ"ר. המערערים בע"א 616/77 ובע"א 170/78 הגישו את טענותיהם בכתב במשותף, והעירייה השיבה להם, וכן טענה את טענותיה בשני הערעורים שהגישה מצדה. כמקובל אצלנו אין משלימים שני הצדדים כמעט עם שום ממצא מממצאיו העובדתיים של השופט המלומד, אלא הם מחדשים את הויכוח ביניהם מתחילתו, כאילו שום דבר לא נפסק, ותוקפים את ממצאי השופט לכל אורך הקו. למשל, פרקליטת העירייה חוזרת מסתמכת על חוות-דעתו של אינג' א' ספיר, ביחס לפרטי שומת השווי של הקרקע, אם כי השופט העדיף בדרך כלל את חוות-דעתו של השמאי מר יוסף זרניצקי, אחרי ששניהם נחקרו ארוכות בעל-פה. אעתיק כאן דברים שאמרתי על הגישה, הנראית לי נכונה בערעורים מסוג זה, בע"א 597/70 [3]: "באי-כח בעלי הדין עשו מאמצים נמרצים כדי לקעקע את מסקנותיה (של השופטת בבית המשפט המחוזי), בהסתמכם על פרטים שונים בחומר הראיות הרב אשר הובא לפני בית המשפט המחוזי. אקדים את מסקנתי הסופית ואומר שבערעור המדינה לא מצאתי ממש, בעוד שבאי-כח המערערים שכנגד הצליחו להראות שבית המשפט המחוזי היה יכול לדלות מתוך שפע הראיות שהובאו לפניו תוצאה סופית שהיתה נוחה להם יותר, אך גם התוצאה אליה הגיעה השופטת היה לה על מה שתסמוך בחומר הראיות ולכן לא נסתור אנחנו בערעור את מה שנפסק. בערעורים כאלה, בהם נוהגים באי-כח הצדדים להשפיע על בית המשפט שפע של נתונים, אין קושי רב בעשיית חישובים וחישובי חישובים המביאים לתוצאות שונות. מחובת הערכאה הגובה את הראיות הוא לפלס לעצמה את דרכה במבוך זה של נתונים מגוונים ובית משפט שלערעור לא יעשה מלאכה זו מחדש, אלא הוא יתערב בפסיקת הערכאה הקובעת את העובדות רק כאשר זו פסקה על פי עקרון משפטי מוטעה, או שהשתמשה בקנה מידה בלתי-נכון בעליל בבחירת אותם נתונים עובדתיים ששמשו לה בסיס לחשוביה". משום כך אין בדעתי לחזור בערעורים אלה ולבחון את סיכויי הפיתוח של החלקות בגוש הנדון על-פי נתוניו הטופוגרפיים, קרבתו לכביש קיים, נתוניו התכנוניים הצפויים ביחס לבנייה לגובה או לרוחב והאפשרות להפריד בין גוש זה ובין כלל האדמות, שהופקעו במישור הכרמל, הסיכוי לתוספת אחוזי בנייה, בחירת הגושים האחרים, ששימשו לבית המשפט המחוזי לעריכת השוואותיו ותקופת ההשהיה הצפויה לצורך תכנון השטח, עד שאפשר היה להתחיל בו בפועל בבנייה. ביחס לכל אלה פירט השופט המלומד את שיקוליו היטב, ולא מצאתי טעם לסתור את מה שקבע על סמך ראיות מספיקות בין היתר ייחס השופט משקל למיעוט הבעלים של אדמות הגוש הזה, המקל על פעולה משותפת לשם תכנונו מחדש. גם בשיקול זה לא מצאתי פגם. רק טענה אחת של המערערים ביחס לשומת השווי ראויה לדיון מיוחד. הם טוענים, שהחלוקה הישנה של אדמות הגוש בין הבעלים, שנעשתה בשנת 1935, מחייבת את רשויות התכנון גם כיום, לאור סעיף 9א של פקודת העברת הקרקעות, שהוסף לפקודה בשנת 1939, והוא חייב את מינהל רישום הקרקעות לוודא לפני רישום חלוקה של המקרקעין, שהחלוקה תואמת את שטחי המינימום של חלקות, הקבועות בתכנית בניין קיימת לפי פקודת בנין ערים, 1936ושהיא תואמת גם את יתר הוראותיה של תכנית בניין ערים החלה על המקרקעין. מסעיף זה ומן התיקון, שנעשה בשנת 1943, לסעיף 3(1)(ד) של פקודת שיפוט בתי-משפט השלום, 1939, שהטיל חובה דומה על בית-משפט השלום בתביעה לחלוקת מקרקעין, מבקשים פרקליטי המערערים ללמוד, שעצם הרישום של החלוקה בספרי האחוזה (בשנת 1936) הכשיר את אדמות הגוש גם מבחינה תכנונית לבנייה מידית. השופט דחה את הטענה, וגם אני לא מצאתי בה ממש. ראשית, החלוקה נרשמה עוד לפני חקיקת סעיף 9א של פקודת העברת קרקעות, ולכן אין ללמוד דבר לגבי רישום חלוקה זו לא מסעיף זה, ובוודאי לא מן התיקון, שנעשה בשנת 1943בפקודת שיפוט בתי משפט השלום. כאן באה הטענה, שהחלוקה אושרה גם בהסדר, בשנת 1942, והפרקליטים מזכירים בהקשר זה את סעיף 81של פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, וסעיף 125(א) של חוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969לא הבנתי מה עניין הסעיפים הללו, הנוגעים לתוקף הקנייני של הרישום, לדרישות הקיימות על-פי דיני התכנון. מכל מקום, מסכים אני לדעת השופט המלומד, שסעיף 9א הנ"ל של פקודת העברת קרקעות לא הפך את מינהל רישום המקרקעין לרשות תכנון, ולא שלל מרשויות התכנון את סמכויותיהן, כי אם כל עיקרו היה להבטיח מבחינה מינהלית התאמה בין חלוקה רשומה בספרי האחוזה לבין תכנית בניין קיימת בעת הרישום. אפילו הייתה החלוקה, הנדונה כאן, נרשמת אחרי שנת 1939ולא לפניה, הרי אותה תכנית בניין הייה רק תכנית מיתאר ("תכנית מקוצרת") לעיר חיפה כולה, שאושרה בשעתה על יסוד סעיף 11לפקודת בנין הערים הישנה משנת .1921תכנית זו קבעה את ייעודם הכללי של אזורים שונים בתחום העירוני, והגוש הנדון נכלל באזור מגורים א'. אבל לא היה בה כל תכנון מפורט של הגוש הנדון תוך חלוקתו (פרצלציה) לחלקות בנייה ולחלקות המיועדות לדרכים ולצורכי ציבור אחרים. לשם כך הייתה דרושה תכנית מפורטת לפי סעיף 12של הפקודה ההיא, וכזאת טרם נערכה לגבי גוש זה, ותכנית החלוקה, שנרשמה בשנת 1936, אינה יכולה לבוא במקום תכנית בניין מפורטת כזאת. מבחינה זו שונה המצב כאן מן העובדות שנדונו בע"א 597/70 [3] הנ"ל, כי שם כבר הייתה קיימת פרצלציה מאושרת בשטח, והשאלה הייתה בדבר השפעתה של הפרצלציה המתוכננת על אפשרויות הבנייה. אין שם זכר לתוקף מחייב של רישום חלוקה בספרי האחוזה לצורך דיני התכנון. ואשר לניכוי ממחיר המקרקעין על חשבון שיהוי הפיתוח נאמר שם, כי "אין כאן שום עקרון משפטי, אלא הכל תלוי בנסיבות הסובבות את המקרקעין העומדים לדין". כך נהג השופט גם במקרה דנן, והוא מצא, שסיכויי האישור של תכנית החלוקה הקיימת גם לצרכי התכנון, תוך שינויים ביחס לדרכי הגישה לשטח, היו טובים, אך עם כל זאת קבע תקופת שיהוי כוללת של ארבע שנים עד לאישור הסופי של תכנית הבינוי. גם בזה אין לנו להתערב. אוסיף, שאפילו הייתה קיימת תכנית בניין מפורטת מאושרת ישנה לגבי השטח, עדיין היו שמורות לרשויות התכנון סמכויותיהן לחולל בה שינויים לשם תכנונו מחדש, לפי סעיפים 133ואילך של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וזאת על-אף רישום התכנית המפורטת הישנה בספרי האחוזה. חישובי השופט המלומד טעונים תיקון רק בשני פרטים, שבהם שגה השופט בעשיית החשבון, שגיאות, המתגלות על-פני החשבון, דווקא על-פי הנתונים, שאותם ביקש השופט להניח יסוד לחישוביו. שגיאה אחת, שעליה מצביעה פרקליטת העירייה, (בסוף עמ' 9של טענותיה; ויש לנושא זה זכר כלשהו גם בפיסקה 9, סיפא, של נימוקי הערעור בע"א 619/77), היא, שלפי חוות הדעת של מר זרניצקי, שנראתה לשופט, המחיר של 328ל"י למ"ר לגבי גוש 12286כבר הכיל בתוכו את התאמת אחוזי הבנייה המותרים (% 36באותו גוש לעומת % 42בגוש הנדון, 11238) ולכן לא היה מקום לעשות בו את התיקון ל- 383ל"י שעשה השופט. השגיאה החשבונית השנייה - והפעם יש לעשות את התיקון לטובת המערערים - היא, כפי שמציינים פרקליטי המערערים בעמ' 7של טענותיהם, שהמחיר של 238.50ל"י, שקבע השופט לגוש 11196, לצורך קביעת המודד של 2:3, על יסוד השוואת המחירים בין גוש זה ובין גוש 11197, הוא מחיר למטר רשום, כלומר מטר ברוטו, לפני ההפרשה לצורכי ציבור, בעוד שהמחיר הממוצע של 359ל"י בגוש 10797הוא מחיר נטו. לא היה אפוא מקום לתיקון המחיר של 255ל"י, שאליו הגיע השופט על-פי המודד של 2: 3לגוש הנדון, 11238(552= 2/3x383), בעמ' 12של פסק הדין, על-ידי הפחתתו לשם השלמת ההפרשה לצורכי ציבור מ-% 15.5ל-%42, כי המודד עצמו כבר נקבע תוך השוואת מחיר נטו לגוש 11197לעומת מחיר ברוטו לגוש 11196- כל זאת על-פי נתונים, הנובעים במישרין מעדותו של מר זרניצקי, שעליה סמך בית המשפט המחוזי, כאמור. לא מצאתי בטענות בכתב של המערערים ושל העירייה לפנינו נימוק משכנע לסתור את טענות היריב ביחס לכל אחת משתי טעויות חשבוניות אלה, ויש אפוא לתקנן כדי להגיע אל התוצאה הנכונה על-פי הנתונים, שהשופט המלומד כיוון אליהם. הדבר מתבטא בחשבון הנכון הבא: מחיר מ"ר נטו בגוש 12286(דניה): 328ל"י לפי זה מ"ר בגוש 11238: 219ל"י = 2/3x 328ל"י. מזה יש להפחית % 16על חשבון שתי שנות השהיה נוספות בגוש הנדון לעומת תקופת ההשהיה בגוש .11196 לפיכך התוצאה הסופית היא -. 184ל"י =%16- 219ל"י למ"ר בגוש הנדון, .11238 המערערים טענו גם (בפיסקה ב. .9של טענותיהם בכתב), שהשופט שגה בחשבו את אחוז הבנייה של % 42בגוש הנדון משטחה של חלקה אחרי השלמת ההפרשה לצורכי ציבור, עד כדי %40, ולא מן השטח שלפני הפרשה זו. הם מצטטים פסוק אחד מעדותו של מר זרניצקי, כי "ניתן לבנות מהשטח הרשום של החלקה %42". קראתי את הדברים בהדבקם (עמ' 11של הפרוטוקול) ונראה לי, שמה שהעד אמר שם היה מבוסס על ההנחה, שאין כלל צורך להשלים את ההפרשה לצורכי ציבור עד ל-%40, אלא שניתן לחשב את אחוז הבנייה על-פי השטח הרשום, אחרי הפרשת % 15.5בלבד. הנחה זו לא נתקבלה על-ידי השופט המלומד, ולכן אין יסוד לשינוי החשבון בפרט זה. המערערים דרשו פיצוי גם בעד נטיעות, שהיו קיימות בשטח. עיינתי בדברי השופט המלומד על נושא זה, שבהם דחה את התביעה לפי פריט זה, ולא מצאתי עילה לשינוי מסקנתו. השאלה, שעוד נותרה לנו, היא שאלת ההצמדה של סכום הפיצוי, שהעירייה חייבת למערערים. עקרונית כבר הוכרעה שאלה זו בפסק הדין, שניתן בד"נ 1/79 [1]. נפסקה שם הלכה (ברוב דעות), שגם אחרי חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 3). תשל"ט-1978, אין יסוד בדין לפסיקת תשלומי הצמדה על פיצויים, המגיעים בעקבות רכישה על-פי הרשאה, בהתאם לסעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) לתקופה שלפני 1.5.77, אך עם זאת הוחלט (גם זאת ברוב דעות), שמגיעים תשלומי ריבית לאות התקופה לפי שיעורי הריבית המרביים, שהיו חלים מדי פעם. ואמנם פסק בית המשפט המחוזי בפסק הדין, שנתן בתביעתה של המערערת בע"א 616/77 (ת"א (חי') 1414/76*), ריבית בשיעור % 6מיום ההודעה על הרכישה (2.6.74) עד להגשת התביעה, ומאז ריבית של % 22ולאחר מכן % 26עד לסוף אפריל 1977, ומאותו זמן הצמדה וריבית של % .4בפסק הדין הנוסף, שנתן בתביעותיהם של המערערים האחרים (תיקים מאוחדים ת"א (חי') 744/77 ו-ת"א (חי') 1007/77, שהוגשו אחרי יום 30.4.77) פסק בית המשפט המחוזי ריבית של % 6מיום 2.6.74עד ליום 30.4.77, ומאז הצמדה וריבית של %.4 המערערים לא שכנעוני, שעלינו לסטות עתה ממה שפסקנו בד"נ 1/79 [1], ביחס לאי-הצמדת הפיצויים לתקופה שלפני 1.5.77, למרות העוול המובהק, הנגרם בזה לבעלי המקרקעים שנרכשו, כי מצוות המחוקק היא. כן כבר הוחלט שם, שחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 2), תשל"ז- 1977(להלן - תיקון מס' 2לחוק הרכישה) חל למפרע, על תשלומי פיצויים שטרם סולקו, כעולה מסעיף 2של אותו תיקון (וכן משתמעת התחולה למפרע של התיקון מנוסח הסעיף 8(ד) עצמו וכן מסעיף 8(ג) של חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד- 1964(להלן - חוק הרכישה). * פ"מ תשל"ח (2) .144 המערערים טוענים לחלופין, שמגיעה להם הצמדת הפיצויים על-פי עילות שונות, כגון עילה חוזית על יסוד התחייבות העירייה לשלם מיד לפחות את המגיע לפי הערכת שמאיה, עשיית עושר ולא במשפט או עילת נזיקין, מפני שהעירייה הטעתה את המערערים, לטענתם, בהבטחות שווא שהפיצויים ישולמו לפי הערכתה, ובזה השפיעה על המערערים לעכב את הגשת תביעותיהם לתשלום הפיצויים. כנגד טענות אלה מדגישה פרקליטת העירייה, שהמערערים ביקשו תחילה לבטל את עצם הרכישה על-ידי הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וגם אחרי דחיית העתירה הוסיפו להשהות את הגשת תביעותיהם. אין אני רואה צורך להיכנס לבירור טענות ומענות אלה (וגם בהסכם הדיוני, שעשו בעלי הדין בבית המשפט המחוזי, אין טעם מספיק להחזרת הדין לצורך זה), כי, לדעתי, מהווה תיקון מס' 2לחוק הרכישה מחסום בפני תביעה כלשהי להצמדה לתקופה שלפני .1.5.77רק בשנת 1978הוחק סעיף 9א לחוק הרכישה בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3), תשל"ח- 1978(להלן - תיקון מס' 3לחוק הרכישה), שקבע לראשונה במפורש חובת תשלום הסכום, שאינו שנוי במחלוקת, גם ברכישה על-פי הרשאה. נטען גם, על סמך סעיף 13של חוק הרכישה, שהוסף לחוק בתיקון מס' 3לחוק הרכישה, שתיקון מס' 2לחוק הרכישה חל רק על פיצויים, המתקבלים על-פי הסדר מוסכם, ולא על פיצויים שפסק בית המשפט. טענה זו כבר נטענה ונדחתה בד"נ 1/79 [1] ואין לי מה להוסיף על דברי חברתי, השופטת בן-פורת, שם. הצווים האופראטיביים, שנתן בית המשפט המחוזי בשני פסקי הדין שלו, טעונים תיקונים בשני פרטים: (א) בתיקים המאוחדים ת"א (חי') 744/77 ו-ת"א (חי') 1007/77 כתב השופט בטעות, שהריבית של % 4תשולם על סכומי הקרן המגיעים, כשאלה צמודים. אולם לפי סעיף 8(א) לחוק הרכישה מגיעה הריבית "על שווי הזכויות בלבד", כלומר על הקרן ללא ההצמדה. (ב) פרקליטי המערערים טוענים גם, שחלה טעות בשני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בזה שהסכומים, ששילמה העירייה על-פי פסקי-דין חלקיים, שנתן בית המשפט, נזקפו כולם תחילה על חשבון תשלומי ההצמדה והריבית המגיעים. לטענתם, צריך היה לזקפם תחילה על חשבון הקרן. לעניין זה יש להבדיל בין ההחלטה, שניתנה ביום 7.11.76בהסכמה בת"א (חי') 1414/76* (בהמ' 2442/76), על תשלום חלקי בסך 000,800, 1ל"י לבין פסק הדין החלקי, שניתן ביום 17.6.77בת"א (חי') 744/77 (בהמ' 1240/77), על סך 000, 550ל"י. בעוד שבהחלטה בהמ' 2442/76 נאמר, שאין בה כדי לפגוע בטענה כלשהי לגבי הסכום הנכון, שהעירייה חייבת לשלמו עבור החלקות שהופקעו, "כולל ענין הרבית וההצמדה או כל *פ"מ תשל"ח (2) .144 תשלום אחר...", נאמר בפסק הדין החלקי בהמ' 1240/77, שהסכום של 000, 550ל"י שולם "ע"ח תביעת הפיצויים בת"א 774/77, לפי חישוב של 1/8מהסכום שקבע ה' וילנסקי (כשמאי) במשפט בפני השופט בכור, בתוספת רבית בשעור % 6לשנה מיום ההפקעה כשהסכום כלו מעוגל". יוצא אפוא, שהסכום של 000, 550ל"י כבר כלל ריבית (עד ל- 30יום אחרי מתן פסק הדין החלקי, שנקבע כמועד התשלום) ועל-כן אין מגיעה למערערים בפסק הדין הסופי בתיק זה ריבית נוספת על חלק כלשהו של הסכום החלקי ששולם. ואילו בהחלטה, שניתנה בהמ' 2442/76, נשמרה במפורש זכות התובעת לתבוע ריבית והצמדה, ובהתאם לסעיפים 49ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, יש לזקוף את התשלום החלקי תחילה לחשבון הריבית, שהגיעה עד למועד התשלום של הסכום החלקי (שהשופט קבעו ביום 1.1.77) (וראה: ע"א 75/78 [4], בעמ' 822; ע"א 204/78 [5]). בהתאם לזה יש לתקן את יתרת סכום הקרן, שעדיין הגיעה אחרי התשלום החלקי בת"א (חי') 1414/76* אך אין מקום לתיקון דומה של פסק הדין, שניתן בת"א (חי') 744/.77 על יסוד האמור יש לעשות בשני פסקי הדין את התיקונים הבאים: כיסוד לחשבון הקרן ישמש סכום של 184ל"י תחת 152ל"י למ"ר. כן יש לתקן את החיוב בריבית לתקופת ההצמדה בשיעור %4, כאמור לעיל, ואת חישוב הקרן והריבית בע"א 616/77 (על פסק הדין, שניתן בת"א (חי') 1414/76*). במובן זה מתקבלים הערעורים מכאן ומכאן, ואשר ליתר הם נדחים. השופט מ' שמגר: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופטת מ' בן-פורת: אני מסכימה. הוחלט כאמור בחוות-דעתו של הנשיא לנדוי. על העירייה לשלם למערערת בע"א 616/77 הוצאות בארבעת ערעורים אלה, בסכום כולל של 000, 10שקל, ובאותו סכום כולל למערערים בע"א 170/.78פיצוייםקניית קרקעות / מגרשיםהפקעה