פיצוי על פינוי דייר מוגן

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על פינוי דייר מוגן:

כללי
בפני תביעה לפיצוי כספי, בסך 246,811 ₪, ולאחר שניתן נגד התובע פסק-דין לפינוי נכס שבבעלות הנתבעת.

התובע, היה דייר מוגן ומי שהחזיק ופונה מנכסים הממוקמים בחלקות 75 ו-78 בגוש 7045 ביפו, חלקם על-פי חוזי שכירות מוגנים משנות ה-70.

הנתבעת, הינה הבעלים הרשום של החלקות הנ"ל, ומיוצגת ע"י מנהל מקרקעי ישראל, באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ.

בתביעה דנן עתר התובע לפיצוי בגין פינויו, השקעותיו והדרדרות מצבו הנפשי העולים לטענתו ליום הגשת התביעה לסך של 246,811 ₪.

המחלוקת בין הצדדים משתרעת למשך שנים, והסתכמה בפסק דינו של כב' השופט ע.דוויק בת.א שלום ת"א 26976/91 (להלן: "פס"ד") שמתאר בפירוט את גדרי המחלוקת שבין הצדדים והשתלשלות העניינים. איני רואה מקום לחזור על האמור בפס"ד, ולמעט התוצאה לפיה ניתן פסק-דין של פינוי כנגד הנתבע, התובע כאן, המורה לו לפנות חלק מחלקה 75 בגוש 7045 (ע"פ תשריט שצורף לפס"ד - החלק האדום), וכן פס"ד של סילוק יד כנגד חלק נוסף בחלקה 75 גוש 7045 (החלק הצהוב), וכן חלק בחלקה 78 בגוש 7045 (החלק הורוד). כן נקבע כי הנתבע, התובע כאן, ישלם דמי שימוש ראויים, ומחודש מרץ 92 ועד מועד הפינוי בפועל.

התובע הגיש ערעור על פס"ד (ע.א 2075/00) שנדחה בהמלצת בית-המשפט, ובהסכמת הצדדים.
טענות הצדדים
לטענת התובע, חויב בפס"ד לשלם לנתבעת דמי שימוש ראויים כאמור ובניכוי סכומים ששילם לנתבעת בעבר, הנכס פונה ב-11/05 ובתאום עם הנתבעת.
לטענתו, זכאי לפיצוי בגין התנהגותה של הנתבעת שישבה ב"חיבוק ידיים" ולא פעלה נגדו במשך 30 שנה, דבר אשר היה בו גילוי דעת מצידה כי מסכימה להחזקת הנכס בידיו ולשימוש בו למגורים ולמקור פרנסה גם יחד. לטענתו, היה בר-רשות בנכס לתקופת זמן בלתי מוגבלת ותוך ידיעה והסכמה של הנתבעת כבעלת הנכס, הוא שמר על הנכס, תחזק, שיפר, השביח אותו וכן השתמש בו כמקום מגורים וכמקור פרנסתו, ומשבוטלה הרשות מחייב הדין והצדק כי יפוצה בגין שווי זכויות דמי המפתח לגבי חלק מן המקרקעין, וכן על הוצאותיו והשקעותיו, וכן על אובדן ביתו ועסקו. כן זכאי לטענתו לפיצוי בעבור הדרדרות מצבו הנפשי עקב הליך הפינוי.
לגישת התובע אין מניעה לתביעת פיצוי זו וחרף פסק הפינוי שניתן, והדבר בבחינת פרקטיקה מקובלת.

מנגד טוענת הנתבעת כי דין התביעה להדחות, מטעמים של מעשה בית-דין, השתק עילה, מניעות וסופיות הדיון הקשורים לפסק-דין שניתן בין הצדדים. כן נטען להתיישנות ושיהוי.
לגופו, לטענתה, עשה התובע בנכסים כבשלו, הרס, פלש, שינה ייעוד חלק מהנכס ממגורים למסחרי, שיכן דיירי משנה ואף נמנע מתשלום דמי שכירות מוגנים, כאשר במהלך השנים הגישה נגדו מספר תביעות (ת.א 21270/78, 4273/81, 9856/90), ובשנת 91 הגישה הנתבעת תביעת פינוי (ת.א 26976/91), בה ניתן כאמור פס"ד, ובית-משפט הורה על פינוי התובע מהשטח וחייב את התובע בדמי שימוש ראויים שלא שולמו, ונפתח נגדו תיק הוצאה לפועל. נטען שעל-פי קביעות פסק-הדין ולגופו, אין התובע זכאי לסעד הכספי הנתבע.
דיון
העידו בפני התובע בעצמו, ומר ישראלי - רכז נכסים בדמי מפתח מטעם הנתבעת.
בהסכמה, ובכפוף לטענות, לא נחקר השמאי מטעם התובע.
לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושמיעת הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה ולהלן נימוקי:
הגם שנוטה אני לדעה שפסק-דין במסגרת הליך הפינוי, על קביעותיו הברורות, ממצה ומסיים גם המחלוקת נשוא הדיון כאן, וכן מכוח עיקרון סופיות הדיון, דין התביעה להדחות, אדרש לטענות ובהתחשב בקביעות פסק-הדין, וטענות נוספות כאן.
כאמור, ניתן כנגד התובע פס"ד של פינוי בגין חלק מחלקה 75 בגוש 7045 (החלק האדום) וכן פס"ד של סילוק יד כנגד חלק נוסף בחלקה 75 גוש 7045 (החלק הצהוב), וכן חלק מחלקה 78 בגוש 7045 (החלק הורוד).
תנאי בל יעבור לתשלום פיצוי למחזיק בגין פינויו מהמקרקעין, הוא כי חזקתו בהם, הינה בזכות וברשות אם כבעל רישיון מפורש ואם בגין היותו בר רשות מכוח שנים (רשות גרידא). בפס"ד נקבע כי התובע הפר את תנאי השכירות המוגנת (בחלק האדום) ובחלקים האחרים (הצהוב והורוד) נקבע כי אינו מחזיק בהם כדין (ס' 4 ו-5 לפס"ד).
התובע אינו זכאי לפיצוי בגין החלקים בהם נקבע במפורש בפס"ד כי פלש אליהם, שכן ברי שאינו בעל רישיון מפורש, ו/או בעל רשות גרידא.
בענייננו, התובע לא הוכיח, כי רכש מעמד של בר רשות באותם חלקים אליהם פלש, ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין פינויו.
התובע טוען כי הינו בר רשות מכללא, ניהל במקום משך כ-30 שנה מוסך להתקנת מצברים, מבלי שנדרש אי פעם ע"י הנתבעת לחדול מלעשות כן. לטענתו, על בית-המשפט להביא בחשבון את שתיקתה של הנתבעת, וטובת ההנאה שצמחה לה מהחזקת התובע בנכס. לשיטת התובע, הנתבעת ידעה על החזקתו בנכס ולמעשה נהנתה משירותי שמירה, ומהשבחת הנכס.

על מנת שתיווצר רשות מכללא יש צורך בידיעת הבעלים על הפלישה ושתיקתו משך שנים רבות.
וכך סוכמו הדברים במאמרה של פרופ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מהנכס... ההסכמה הנלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות"
נ. זלצמן, שם, עמ' 57-56; וראו גם ע"א 463/79 ג' בראון נ' גבראון, פ"ד ל"ו(4) 403.

ברם, על מנת שתשתכלל טענת השתק ומניעות, על התובע, הנטל להראות כי שתיקתה של הנתבעת מצביעה על וויתור על זכות, וכן על הרעת מצבו של התובע אשר הסתמך בתום לב על המצג שיצרה הנתבעת.
ע"א 7217/02 רבי נגד הלוי, פד"י נ"ח (5) 529.

בענייננו, התובע לא הוכיח קיומם של התנאים לביסוס טענת השתק ומניעות. לא ראיתי שהנתבעת הייתה פאסיבית להפרות ולפלישה, וכאשר מנגד התובע פועל בתום לב, כך שנוצר ויתור על זכות ששינה מצבו לרעה.
בפס"ד שניתן צוין כי הנתבע, התובע כאן, עושה ככל הנראה שימוש בנכסים נשוא המחלוקת לתכלית עסקית במשך שנים רבות וככל הנראה התובעת, הנתבעת כאן, לא מנעה זאת ממנו ולא מחתה, וכן, בשלב מסוים החלו הצדדים לבוא בדברים בקשר לאפשרות של הסדר משפטי ביניהם ביחס לשימושים שעושה הנתבע בנכס הנ"ל, עוד נקבע כי הסכם כלשהו בין הצדדים לא השתכלל לבסוף (עמ' 9 בס' ד' לפס"ד).
מקובלת עלי טענת התובע, ואף צוין בפס"ד, כי מחד, הנתבעת ידעה על חזקתו בנכס, אך כאמור התנהל מו"מ שלא השתכלל לכדי הסכם. אני סבור כי חלוף הזמן בנסיבות דנן, אין בו ללמד על הסכמה מצד הנתבעת לפלישת התובע לנכס.
יודגש כי צוין במפורש בפס"ד "העובדה שהתובעת דרשה ואף קיבלה מהנתבע דמי שימוש ראויים, אינה יוצרת, איפוא, כל הסכם שהוא בין הצדדים והנתבע אינו יכול, לדעתי, להסתמך על דרישה זו כראיה לקיום הסכמה כלשהי מצידה של התובעת.." (עמ' 7 פסקה 5 ב'). והדברים יפים, לטעמי, הן לעניין הפינוי, והן לשאלת הזכאות לפיצוי.
התובע כאמור לא הוכיח רשות מכללא לשהייתו והחזקתו בנכס. לא שוכנעתי מהחומר שבתיק לגבי קיום הרשאה מפורשת ו/או מכללא מצד הנתבעת לשימוש בנכס, ובאופן שנעשה. כן לא ראיתי שמתקיימים כאן שיקולי צדק, המחייבים פסיקת פיצוי.
ראה : ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות-מדינת ישראל.
רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז (3) 949, 956.

פיצוי בגין דיירות מוגנת
התובע טוען לפיצוי בגין פינויו מהחלק בו היה דייר מוגן(בחלק האדום ע"פ התשריט).
הזכויות כדייר מוגן הועברו לתובע מ"דייר יוצא" בעקבותיה חתם הנתבע על הסכם שכירות למגורים עם הנתבעת, בהמשך, ועפ"י המתואר בפס"ד שכר התובע חלקים נוספים של המבנה כאשר לא ניתן לקבוע את מיקומם המדויק (ס' 3). התובע, וכפי שנקבע בפס"ד הרס חלק מן הקירות ונוצר חלל אחד שחובר ליתרת החלק הצהוב ונפתח לחצר, השטח הורוד, וכאשר אין בידי התובע כל הסכם ספציפי לפיו קנה זכויות בחלק הורוד.
בית המשפט קבע באופן חד משמעי בס' 4 לפס"ד "אין ולא יכול להיות שום ספק שהנתבע הפר את תנאי השכירות המוגנת נשוא נ/1 וזאת בשניים..", ובהמשך נפסק כי התובע כאן "הפר הפרה מוחלטת, בוטה וחמורה את הסכם השכירות המוגנת, הפרה המזכה את המשכיר, הנתבעת כאן, בזכות לבטל את הסכם השכירות ולפנות את הדייר המוגן".
התובע הפר את תנאי השכירות כאמור הפרה חמורה המקימה עילת פינוי על פי ס' 131 (2) ו/או (3) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972, וכן על פי ס' 5 להסכם שבין הצדדים וס' 10 הקובע כי הפרת תנאי או התחייבות הכלולים בהסכם השכירות יגררו ביטול ההסכם ולמשכיר שמורה הזכות לתבוע פינוי מיידי של המושכר. חרף העובדה כי מדובר בדייר מוגן, אני סבור כי אין מקום לפיצוי, שעה שהתובע הפר בצורה בוטה את תנאי השכירות והחוק.
פיצוי בגין השבחת הנכס
התובע מציין כי שהה בנכס מזה 30 שנה, תחזק, שיפר והשביח אותו, שמר עליו והשתמש בו כמקום מגוריו וכמקור פרנסתו, אך התובע אינו מפרט באופן מספק מה היו השקעותיו בנכס, כיצד השביח את הנכס ומתי, ולא הובאו ראיות לעניין היקף ההשקעות ובזמן אמת.
התובע מודה בחקירתו כי ברשותו "נכס אחד ויש לי אחד בפלישה שאני אמור להגיע להסדר עם עמידר על זה" (עמ' 11 לפרוטוקול), כשנשאל לעניין הפלישה טען כי יש בידיו מסמכים שנתנו לו לשפץ ויש לו אישור, אך בפועל לא הוצג כל מסמך בנדון.
התובע אמנם צרף חוות דעת שמאי מטעמו הקובעת אומדן פיצויי פינוי דייר מוגן ובגין החלקים הפלושים, מעיון בחוו"ד עולה כי מבחינה בין שווי הזכויות כדייר מוגן, ושווי מחוברים בחלק אשר אינו מוחזק בדיירות מוגנת תוך הבחנה בין דירת המגורים/ הגראז' + המחסן, ובסה"כ כ-43,000 $, הגם שהאמור לעניין זה בשומת התובע לא נסתר, מבחינת שווי זכויות ו/או שווי מחוברים, עדיין אין בכך להביא לחיוב המבוקש כאן.
כב' השו' דוויק קבע בפס"ד בפסקה 8, עמ' 14, 15 בשורות 7, 8, כי בחיוב דמי השימוש רטרואקטיבי מ-3/92 שעה שפסה"ד ניתן ב-1/2000, שקלל גם נזקים והפסדים שיגרמו לתובע עקב הפסיקה לפינוי, משמע נלקחו בחשבון כל אותם טענות אפשריות לנזק, מסוג הנטען בפני, ומתוך הליכה לקראת הנתבע, עת נפסק סכום דמי השימוש הראויים. כן נדחתה בהמשך, עמ' 15 לפסה"ד בשורות 27, 28, הטענה כי התובע שמר על רכוש הנתבעת, אלא השתמש בו והפיק ממנו פירות.
משכך, גם אם השקיע התובע בהכשרת המקום למגורים ולעסק, הרי עשה זאת משיקוליו ולצרכיו. התובע, בחר לפעול כפי שפעל, ובכך נטל על עצמו את הסיכון בהשקעת הכספים ומשאבים, ובמקרקעין לא שלו. ואין להתעלם מן העובדה, כי לאורך השנים נהנה התובע מהפירות שהנכס הניב.
זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהקביעה בפס"ד בעמ' 6 בה נקבע במפורש:
"עוד אציין כי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כאילו המדובר הוא ב"שינויים" שנועדו להשביח את הנכס אין בה ולא כלום. אין מדובר בשינויים אלא בהריסת המושכר לחלוטין. אין דייר רשאי לבצע במושכר כל שינוי שהוא, אפילו היה מדובר בהשבחה גרידא, ללא הסכמת הבעלים, קל וחומר כשנדרשת לכך הסכמה מפורשת ובכתב ובמיוחד כשמדובר לא בשינוי אלא בהריסה של ממש." עינינו הרואות, כי נושא ההשבחה והשינויים שבוצעו בנכס, נדונו בפס"ד וזכו להתייחסות השוללת טענות להפסדים מסוג זה.

פיצוי בגין הידרדרות מצבו הנפשי
לטענת התובע, בעקבות פינויו מן הנכס מצא עצמו במצב נפשי קשה שחל כתוצאה מפינויו ממקום מגוריו וממקור פרנסתו היחיד וכי הסיכוי לשיקום ומציאת מקור פרנסה קלוש. התובע בחקירתו מציין כי "לא עושה כלום, מעשן סיגריות כל היום, בדיכאון..." (עמ' 10 לפרוטוקול), וכי הינו בעל נכות, התובע בחקירתו מודה כי הנכות החלה לפני חמש שנים וכשנשאל אם זה התחיל לפני שעזב את העסק, השיב "משהו כזה, לא זוכר בדיוק תאריך" (עמ' 10 לפרוטוקול).
בדיון הגיש ב"כ הנתבעת מסמך, הנושא תאריך 22.5.00 והמאבחן את מצבו הרפואי של התובע, וכפי שצוין באותו מסמך "מוכר לנו מביקורת קודמת בדצמבר לפני שנה עקב האבחנות הרשומות מטה". נראה כי, המחלות אותן מנסה התובע לייחס לפינויו מהנכס החלו עוד לפני שניתן כנגדו פס"ד ביום 20.1.00 שכאמור בפועל הפינוי הושלם ב 11/05. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא ראיתי כי הוכח קשר סיבתי מספק, המזכה בפיצוי ולעניין מצבו הרפואי ועקב פינויו מהנכס, ובעקבות התביעה ופסה"ד שניתן בעניין על קביעותיו. יתר על כן, עוגמת הנפש שנגרמה עקב הפינוי, אינה בשל הנתבעת, אלא בשל התנהגות התובע.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.


התובע ישלם לנתבעת, הוצאות דיון בעניין בסך 12,000 ₪, צמוד ונשוא ריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיני הגנת הדייר

  2. תיקונים במושכר

  3. דייר נדחה

  4. דייר נגזר

  5. עזיבת דייר מוגן

  6. פינוי דייר ממשיך

  7. שוכר משנה דייר מוגן

  8. אי קיום אסיפת דיירים

  9. דייר מוגן שימוש בחצר

  10. פינוי דייר מוגן מחנות

  11. הגנת הדייר אחזקת הבית

  12. דייר מוגן בעסק שנפטר

  13. פינוי דייר מוגן בעסק

  14. דייר מוגן נגזר ונדחה

  15. בן של דייר מוגן שנפטר

  16. זכות דיירות מוגנת בצריף

  17. חוק הגנת הדייר - נטישה

  18. נכדה של דייר מוגן שנפטר

  19. דייר מוגן שזנח בן זוגו

  20. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

  21. מעבר דייר מוגן לבית אבות

  22. שינויים במושכר דייר מוגן

  23. פיצוי על פינוי דייר מוגן

  24. זכויות נכדים של דייר מוגן

  25. בן זוג של דייר מוגן שנפטר

  26. פטירת דייר מוגן לפני פינוי

  27. העברת זכויות של דייר מוגן

  28. פינוי משפחת דייר מוגן מחנות

  29. פינוי דייר מוגן לצורך קיומי

  30. פינוי בני משפחה של דייר מוגן

  31. האם עובר יכול להיות דייר מוגן

  32. חוק הגנת הדייר - רקע היסטורי

  33. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים

  34. נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

  35. דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות

  36. פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

  37. דמי שכירות דיירים מוגנים בחנות

  38. פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות

  39. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  40. התנתקות דייר ממערכת מיזוג מרכזית

  41. תביעה לפינוי דייר מוגן בתל אביב

  42. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  43. מועד פינוי דייר מוגן לאחר פסק דין

  44. החלפת מנעול לדייר מוגן ללא התראה

  45. פינוי דייר מוגן - שינויים במושכר

  46. גובה דמי שכירות של דייר מוגן בעסק

  47. הגדרת ''בעל בית'' בחוק הגנת הדייר

  48. דייר מוגן בחנות בבית קרקע בתל אביב

  49. תחולת חוק הגנת הדייר על תוספת בניה

  50. ויתור על חוק הגנת הדייר בשטר משכנתא

  51. פינוי דייר מוגן שלא משלם מיסי עירייה

  52. דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן

  53. פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה

  54. פינוי דייר מוגן עקב קבלת רישיון בניה

  55. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  56. פסק דין הצהרתי לגבי ירושה מדייר מוגן

  57. דירה בבעלות דייר ממשיך שגר בה דייר מוגן

  58. תביעה לתשלום דמי שכירות נגד דייר ממשיך

  59. הכרה כ"דייר ממשיך" ערעור לבית המשפט העליון

  60. צמצום היקף תחולתו של חוק הגנת הדייר בפסיקה

  61. פינוי דייר מוגן שמשכיר את הדירה בשכירות משנה

  62. פירוק שיתוף בדירת מגורים בן זוג של דייר מוגן

  63. התיקונים שבעל הבית חייב לבצע לפי חוק הגנת הדייר

  64. תניית ויתור על הגנות של סידור חלוף או דיירות מוגנת

  65. האם רכישת זכויות דיירות מוגנת בחנות כוללת את החצר ?

  66. תביעה לפנות דייר מדירה ציבורית בה התגוררה אימו המנוחה

  67. האם נרכשו זכויות בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  68. עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע

  69. דייר מוגן: מספיק שהיה מקום אחר להתגורר בו כדי לשלול את זכאותו

  70. תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון