בית המשפט ציין כי בשתי תאונות הדרכים לא נגרם לתובע שבר, הוא לא אושפז, לא נזקק לטיפולים חודרניים, בגין התאונה הראשונה היה באי כושר 16 יום בלבד ולאחר התאונה השניה חזר לעבודה עוד בטרם חלפה תקופת אי הכושר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על תאונות דרכים קלות: התובע, יליד 1972, נפגע בשתי תאונות דרכים ביום 14.6.98 וביום 21.11.98. אין מחלוקת לגבי חבותן של הנתבעות עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה מכח סמכותי לפי סעיף 4ג' הנ"ל. התאונה הראשונה מיום 14.6.98. בתאונה זו נפגע התובע בראשו, צווארו וגב תחתון. למעט רגישות בצוואר ובגב תחתון לא נמצא בחדר מיון כל ממצא פתולוגי והתובע שוחרר עם המלצות לצווארון רך, טיפול תרופתי, מנוחה 5 ימים ומעקב קופת חולים. התובע היה באי כושר עד יום 5.7.98. התאונה השניה מיום 21.11.98 א. בתאונה זו נפגע התובע בגב תחתון וברך ימין. למעט רגישות במותן שמאל וברך ימין לא נמצא בחדר המיון כל ממצא פתולוגי והתובע שוחרר לביתו עם המלצה ל-3 ימי מנוחה, אנלגטיקה לפי הצורך והמשך מעקב בקופת חולים. ב. התובע היה באי כושר עד יום 10.2.99. ג. התובע קיבל טיפולים פזיוטרפיים. 4. התובע לא עתר למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש ואינו טוען להותרות נכות נכות לצמיתות. 5. נזק מיוחד א. עובר לתאונות, הראשונה והשניה, עבד התובע כמדביר חרקים. ב. התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה כמשמעותה על פי דין והתובע קיבל דמי פגיעה בסך 1892 ₪ כמפורט בנספח י' לסיכומי התביעה. מוסכם על הצדדים כי התובע זכאי לפיצוי בגובה יתרת 25% אשר אינה משולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק סה"כ 561 ₪. ג. על פי נספח ח' לסיכומי התובע פוטר התובע ע"י מעבידו מיד לאחר התאונה השניה כיוון שמצבו הבריאותי לא אפשר לו לעמוד בתנאי העבודה ועל כן הוא דורש הפסדי שכר עד תום תקופת אי הכושר ב-10.2.99 ולאחריה מתוך הנחה שלא יכול היה למצוא מיד עבודה מתאימה אחרת. ד. טענה זו מן הראוי היה שלא תועלה כיוון שעל פי הודעה על פגיעה בעבודה (נספח ח' לסיכומי הנתבעת) נפגע התובע בתאונת עבודה נוספת ביום 31.5.99 תוך כדי עבודתו אצל אותו מעביד א. כהן הדברות שגם חתום על המסמך. עפ"י אותה הודעה החל התובע לעבוד אצל מעבידו ביום 1.2.99, כלומר, בטרם חלפה תקופת אי הכושר אך יש בכך מאידך גם כדי להעיד כי אכן לא עבד מיום התאונה 21.11.98 עד 1.2.99. ה. לאור האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי שכר במשך חודשיים בלבד דצמבר 98' עד ינואר 99' (מאחר ועפ"י תלושי השכר קיבל בחודש התאונה 11/98 שכר מלא וזהה לשכרו בחודשים 10/98-9 )לפי שכר נטו של 6128 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק סה"כ 13,455 ₪. ו. התאונה הראשונה היתה כאמור תאונת עבודה שהוכרה על ידי המל"ל ועל כן זכאי היה התובע להחזר מלוא הוצאותיו הרפואיות לרבות הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים מהמל"ל, אם נגרמו לו . התובע המציא קבלה ע"ס 20 ₪ בלבד עבור שרותי פזיוטרפיה והוא זכאי להחזר הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.98 בסך 22 ₪ בלבד. 6. כאב וסבל. א. "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו". [ע.א. 583/89 כראדי נ' דן ואח' פד"י מה' (3) 133, 135]. ב. בשתי התאונות לא נגרם לתובע שבר, הוא לא אושפז, לא נזקק לטיפולים חודרניים, בגין התאונה הראשונה היה באי כושר 16 יום בלבד ולאחר התאונה השניה חזר, כאמור, לעבודה עוד בטרם חלפה תקופת אי הכושר. בנסיבות אלה אין כל הצדקה לפיצוי המקסימלי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976 ובוודאי לא עבור כל תאונה בנפרד ונראה לי לנכון לפצות התובע בראש נזק זה בסך 8000 ₪ עבור פגיעותיו בשתי התאונות. 7. פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד א. כאמור בע.א. 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מה' (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע.א. 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פד"י מג' (3) 421. ב. בנסיבות המקרה כשכבר בחדר המיון לא נמצאו אצל התובע ממצאים פתולוגיים והוא חזר לעבודה 16 יום אחרי התאונה הראשונה ולפני שתמה תקופת אי הכושר בגין התאונה השניה אין כל סיבה להניח שנגרמה לתובע נכות תפקודית שעלולה להשפיע על כושרו להשתכר. לא זו בלבד אלא שהתובע חזר לעבודתו כמדביר חרקים אשר עפ"י אישור מעבידו (נספח ח' לסכומי התובע): "... בריאות תקינה ומאמצים גופניים וכרוכה גם בביצוע עבודות מסביב לשעון, הדורשות נסיעה על אופנוע". ג. הדרישה בראש נזק זה נדחית, איפוא, מכל וכל. 8. לאור כל האמור לעיל הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: 561 ₪ הפסד השתכרות בגין התאונה הראשונה א. 13,455₪ הפסד השתכרות בגין התאונה השניה ב. 22 ₪ החזר הוצאות ג. 8,000 ₪ כאב וסבל ד. 22,018 ₪ סה"כ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 9. כדי להביע מורת רוחי מנסיונו של התובע לזכות בפיצוי שלא כדין והטרחת בית המשפט והצד שכנגד בתביעה בגין תאונות שהפגיעות בהן הן זניחות אך מאידך מאחר ואני חייבת בפסיקת שכ"ט עו"ד עפ"י דין, אינני פוסקת לתובע הוצאות משפט ועליו לשאת בהוצאות האגרה. פיצוייםתאונת דרכים