קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין אסון גשר שפירים: 1. עזבון המנוח ז"ל והתובעת, הגישו תביעה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, על נזקים שנגרמו להם כתוצאה ממותו של המנוח ז"ל (להלן - המנוח) שנהרג כאשר נסע במכוניתו באסון התמוטטות גשר "שפירים" בשנת 1994. אררט חברת ביטוח בע"מ (להלן - הנתבעת) אינה חולקת על חבותה לפצות את התובעים על נזקיהם עקב התאונה והמחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הנזק בלבד. להלן אדון בפריטי הנזק השונים ובניכויי המוסד לביטוח לאומי השנויים במחלוקת בין הצדדים, בשים לב לראיות ולמסמכים שהוגשו, טיעוני הצדדים והמצב המשפטי. 2. שכרו של המנוח א. הצדדים חלוקים ביניהם על גובה שכרו של המנוח לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיע לתלויים. התובעת טוענת כי בסיס שכרו של המנוח הוא שילוש השכר במשק בניכוי מס הכנסה, בסכום כולל של 15,473,25 ש"ח. הנתבעת טוענת כי בסיס השכר של המנוח בשיערוך להיום, לאחר ניכוי מס הכנסה, הוא בסכום כולל של 13,288 ש"ח. במחלוקת בין הצדדים נראה לי כי יש לקבל את טענת התובעים. ב. המנוח נספה בתאונה בהיותו בן 51. המנוח עבד שנים רבות בחברת "אלטר" צבי ובניו בע"מ (להלן - חברת אלטר), כמנהל עבודה וכסמנכ"ל. חברת "אלטר" התמוטטה חודשים ספורים לפני התאונה לאחר שבעל החברה נספה בתאונת מטוס. חברת "אלטר" עסקה באותו זמן בבניית בית ספר ברעות והמנוח עבד כמנהל עבודה של הפרוייקט. חברת גרופית לקחה על עצמה את המשך הבנייה וביקשה מהמנוח להמשיך לעבוד אצלה בפרוייקט, בתפקיד בו שימש בחברת "אלטר". משני תלושי השכר שקיבל המנוח מחברת "גרופית" עולה כי המנוח השתכר בחברה 11,130 ש"ח, נכון לנובמבר ודצמבר 93. שכרו של המנוח בחברת "אלטר", עמד על ממוצע חודשי של כ- 15,252 ש"ח. על נתון זה ניתן ללמוד מתלוש השכר של המנוח לדצמבר 93. בתלוש זה מופיע תחת הכותרת "מידע מצטבר שנתי" הסכום הכולל של שכר המנוח לשנת 1993 - 183,028 ש"ח. גם אם אין בידי התובעים תלושים פרטניים על כל אחד מחודשי ההשתכרות של המנוח לשנת 1993, ניתן ללמוד מהסכום השנתי הכולל של שכר המנוח, על שכרו הממוצע החודשי בחברת "אלטר". ג. חוסר מזלו של התובע שדווקא חודשים לפני שנספה בתאונה ארע אסון למנהל חברת "אלטר" בה עבד וכתוצאה מכך החברה, בה עבד מספר שנים, התמוטטה וחברה אחרת המשיכה את הפרוייקט ושכרה את שירותיו של המנוח לאותו תפקיד שמילא בחברת "אלטר". כתוצאה מכך הופחת שכרו של המנוח שזה עתה החל לעבוד בחברה החדשה. לא חלפו חודשים והמנוח עצמו נספה בתאונה הטרגית. מעדותה של מנהלת הכספים בחברת "גרופית" עולה כי שכרו של המנוח נקבע לאחר משא ומתן בינו לבין החברה שראתה בו אדם הדרוש לה לעבודה בפרוייקט והגיעה עמו להסכם עבודה בעל-פה, הכפוף לשינויים בעתיד (עמ' 4 לפרוטוקול). ד. בקביעת שיעור השתכרותו של המנוח עובר לתאונה, יש להביא בחשבון את העובדה שלמנוח היה שכר גבוה במיוחד שעמד באותה תקופה הרבה מעל שילוש השכר במשק. בנוסף יש להביא בחשבון את העובדה כי התובע הספיק לעבוד בחברה החדשה חודשיים בלבד וסביר להניח כי שכרו היה עולה לאחר מספר חודשים. אין זה מוצדק להעריך את כושר השתכרותו של אדם על בסיס שכר עבודה של חודשיים בלבד, במיוחד לא בנסיבות המקרה בפני ומן הראוי להתחשב גם בשנים הרבות בהן עבד המנוח במקום עבודה קבוע והשתכר סכומים שהיו גבוהים בהרבה משילוש השכר במשק. למרות שהמנוח עבד בחברה החדשה רק חודשיים, ניתן לראות כי כבר בתחילת עבודתו קיבל שכר גבוה שלא פחת בהרבה משכרו בחברת "אלטר", שם עבד מספר שנים. לפיכך על דרך ההערכה, נראה לי כי בסיס השכר של המנוח הוא בסכום 13,000 ש"ח, נכון ליום התאונה. סכום זה בשערוך להיום מגיע לשילוש השכר במשק. לפיכך יש לחשב את שכר המנוח, לצורך חישוב הפיצוי המגיע לתלויים, על בסיס שילוש השכר במשק, בהפחתת מס הכנסה, בשיעור של 25%. ה. המנוח עבד כעצמאי ולכן סביר להניח כי היה פורש בגיל 70 כפי שמקובל במגזר הפרטי. אין בפני נתונים מיוחדים המצביעים על כך שהמנוח היה פורש בגיל 65 כטענת הנתבעת. לפיכך יש לחשב את הפיצוי המגיע לתלויים עבור הפסד שכרו של המנוח עד גיל 70. 3. הפסד פנסיה מהנתונים בפני נראה לי כי יש להוסיף פיצוי עבור הפסד פנסיה למנוח. משך שנים רבות הפריש המעביד של המנוח (חברת אלטר) כספים לקופת גמל ולביטוח מנהלים עבור המנוח. בחברת "גרופית", הספיק המנוח לעבוד רק חודשיים בלבד ואין זה צודק ללמוד מתקופה קצרה זו על תנאי ההשתכרות של מי שעבד שנים כה רבות בתנאים שונים. יש להניח כי אם התמונה היתה הפוכה, היינו - כי משך חודשיים לפני התאונה שכרו התובע היה גבוה מהשכר שהשתכר במקום עבודה קבוע, שנים לפני התאונה, היתה חברת הביטוח מבקשת מבית המשפט, בצדק, להתחשב בתמונה הכוללת ולא להתבסס אך ורק על תקופה כל כך קצרה שאינה מהווה בסיס מספיק להסקת מסקנות מסתברות לעתיד. על דרך הערכה הנני קובעת כי יש להוסיף לחישוב הפיצוי המגיע לתלויים, סכום גלובאלי של 200,000 ש"ח עבור הפסדי פנסיה למנוח. 4. עבודת התובעת א. ב"כ התובעת טוען כי התובעת הפסיקה לעבוד לפני התאונה בלא קשר לתאונה. לטענתו, לפני התאונה הוצעה לתובעת עבודה בשכר חודשי של כ- 3,500 ש"ח. לטענתו, התובעת לא החלה בעבודה שהוצעה לה מאחר ומצבה לאחר התאונה התדרדר. היא נכנסה לדיכאון קשה וניסתה פעמיים להתאבד. לטענתו, מאז התאונה התובעת אינה עובדת ואין בכוונתה לעבוד בעתיד. ב. ב"כ הנתבעת טוען כי טענת התובעת כי לא עבדה לפני התאונה מהווה שינוי חזית ויש לדחותה. ב"כ הנתבעת מפנה לכתב התביעה שם נאמר מפי התובעת כי לפני התאונה עבדה והשתכרה סכום של 2,700 ש"ח. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי אין להתחשב באירועים שארעו לתובעת לאחר התאונה ושמנעו ממנה לעבוד שכן הנזק מתגבש בעת התאונה ועל בית משפט לבחון את המצב על בסיס מה שהיה ביום התאונה ולקבוע כי "מה שהיה הוא שיהיה". ג. ביום 5.3.01 נעתרתי לבקשת התובעת ומיניתי את ד"ר אבני כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה. המומחה בדק את התובעת ובחוות דעתו קבע: "לפנינו אישה בת 51 אשר בעלה נהרג בתאונה בתאריך 13.3.94. המוות היה פתאומי ולא צפוי. לא היתה נוכחת. הידיעה נמסרה לה על ידי בת המשפחה. הגיבה באבל שכלל צער, עצב, קושי להאמין שזה קרה. שאלות למה זה קרה. התבודדות. חוסר סבלנות, הפרעות בשינה, ירידה זמנית במשקל. רגשי אשמה. בשנה הראשונה לאבל ניסתה פעמיים להתאבד ואושפזה לזמן קצר בבתי החולים גהה ושלוותה. פנתה לטיפול פסיכיאטרי כשבעה חדשים אחרי האסון. הטיפול נפסק אחרי כשנה. ד"ר ג. נשיא איבחן אותה כסובלת מחרדה ודכאון. נתן לה פרוזאק משך ששה חודשים ללא תועלת. בניגוד לדבריה, מתולדות עברה עומדים הרישומים מהתחנה לבריאות הנפש ברמת-חן. ב- 6.9.78 התלוננה שם על כאבי ראש, סחרחורת, נדודי שינה, דפיקות לב, עצבים. מסרה שזה נובע מיחסים מעורערים עם בעלה בו חשדה בבגידה ועליו זעמה. הבעיה נמשכה כשנתיים לפני פנייתה. נערך ברור גם עם הבעל אך בני הזוג לא המשיכו בטיפול. ידוע שיחסים אמביולנטיים בין בני זוג מביאים בדרך כלל לתגובת אבל מוגזמת. התובעת סבלה כנראה מאבל מוגזם שהתבטא בשנה הראשונה בחרדה ודכאון עם רצון להתאבד. בהמשך הפסיקה את הטיפול הפסיכיאטרי. בגלל הרקע שתיארתי יתכן שאינה מצליחה להשלים את 'עבודת האבל'. את נכותה הנפשית אני מעריך ב- 10% למשך שנה מיום התאונה וב- 5% משם ואילך לצמיתות. בסיכום: 10% נפשית למשך שנה מיום התאונה. 5% נכות נפשית צמיתה משם ואילך" (עמ' 2 לחוות הדעת). ד. חוות הדעת הרפואית והמקצועית של המומחה מטעם בית משפט לא נסתרה ויש לקבלה. אין חולק כי מכח ההלכה המנחה של בית המשפט העליון (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן פד מד(3) 397) היקף נכותה הנפשית של התובעת אינו מזכה אותה כנפגעת ישירה מהתאונה. לפיכך אין לתובעת זכות לתבוע פיצוי על הפסדי שכר שנגרמו לה, לטענתה, לאחר התאונה. דברים אלה נכונים גם לעניין בקשתה לפיצוי על הוצאות רפואיות שנגרמו לה עבור טיפולים נפשיים להם נזקקה. למעלה מן הצורך אציין כי התובעת לא הוכיחה בקשה זו בעדות או במסמכים כלשהם וגם מטעם זה יש לדחותה. עם זאת יש לקבל את בקשת התובעת שלא להפחית מסכום הפיצויים ידת חסכון מהכנסה עבור עבודתה, נוכח העובדה כי התובעת אינה עובדת במשך השנים שלאחר התאונה. ה. טענת ב"כ התובעת כי התובעת לא עבדה ערב התאונה, אינה מבוססת. אדרבא, מעדות התובעת עצמה עולה כי היא עבדה לפני ובעת התאונה. התובעת העידה כי לפני התאונה עבדה בהיקף חלקי כמטפלת לקשישים בחברה "למען" והרוויחה שכר של כ- 1,000 ש"ח. התובעת העידה כי לפני התאונה היתה אמורה להתחיל בעבודה אחרת כאם בית במעונות יום בהרצליה, אך לאחר האסון שארע למנוח מצבה התדרדר והיא לא חזרה לעבוד. התובעת טוענת כי מאז ועד היום אינה עובדת בעבודה כלשהי (עמ' 2-1 לפרוטוקול). ו. עדותה של התובעת היתה אמינה ומשכנעת. התובעת היתה במצב נפשי קשה לאחר התאונה, היא עברה שני ניסיונות התאבדות ואושפזה לתקופה קצרה בבית החולים גהה ושלוותה. זה היה הרקע למינוי הפסיכיאטר מטעם בית משפט לבדיקת מצבה של התובעת. הפסיכיאטר קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 10% לתקופה של שנה לאחר התאונה ונכות נפשית צמיתה בשיעור של 5%. אין ספק שנכות בשיעור ובהיקף שנקבע לתובעת, אינו שולל את כושר השתכרותה לעתיד. עם זאת, יש להביא בחשבון כי מאז התאונה ועד היום חלפו 7 שנים ואין חולק כי התובעת אינה עובדת בכל עבודה מאז ועד היום. גם לפני התאונה התובעת עבדה חלקית ושיעור השתכרותה היה נמוך. התובעת היום בגיל לא צעיר יחסית (53). והעיקר, בגיל זה קשה לפתוח מעגל עבודה ועל כך יש להוסיף את מצבה הנפשי. לפיכך סביר להניח כי התובעת תתקשה למצוא מקום עבודה מסודר וקבוע בעתיד, גם אם תרצה בכך. יש לזכור כי לא מדובר במי שמוטלת עליו החובה להקטין את נזקו, אלא יש לבחון את הסיכוי שהתובעת עתידה להשתכר בעתיד, על בסיס נתוני העבר וההווה. מדובר בשאלה עובדתית שיש לבחון אותה על בסיס הערכת הנסיבות והסיכויים הטמונים בעתיד (ראה ספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 813-810). נראה לי כי נוכח השנים הרבות שחלפו מאז התאונה בהן התובעת אינה עובדת בעבודה כלשהי, הסיכוי שבעתיד תעבוד ותשתכר אינו ריאלי. לפיכך לא מצאתי צידוק להביא בחישוב הפיצוי לעתיד ניכוי הכנסה תיאורטי של התובעת. 5. אובדן שירותי המנוח א. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בפריט זה סכום של 500 ש"ח לחודש. הסכום הכולל שמבקשת התובעת לפצותה עבור העבר והעתיד הוא בסכום של 141,700 ש"ח. הנתבעת טוענת כי אין בסיס בראיות לבקשה זו וכי נוכח גילם של בני הזוג וגיל ילדיהם הבוגרים, אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בפריט זה. ב. התובעת לא העידה דבר על "תלותה" במנוח מבחינת עבודות החזקה או עזרת בית מצד המנוח. על רקע הנתונים בפני, היקף העבודה של המנוח לעומת זה של התובעת וגיל הילדים, נראה לי כי יש לפצות את התובעת בפריט זה - לעבר ולעתיד - בסכום גלובאלי של 25,000 ש"ח. 6. תביעת העזבון א. הצדדים מסכימים כי הפיצוי הכולל המגיע לעזבון עבור הוצאות קבורה והקמת מצבה הוא בסכום של 8,860 ש"ח. ב. בנוסף מגיע ליורשים פיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון. על פי תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בכל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו1976-, מגיע לעזבון פיצוי בשיעור 25% מהסכום המכסימלי הקבוע בחוק. אין חולק כי לתובעת, בהיותה תלויה, לא מגיע פיצוי על הנזק שאינו ממוני. הפיצוי עבור נזק שאינו ממוני מגיע ליורשים שאינם תלויים ואשר חלקם על פי צו הירושה הוא מחצית מהעזבון. לפיכך מגיע לעזבון מחצית מרבע הסכום המכסימלי בצירוף ריבית מיום התאונה ועד היום. 7. ניכויי המוסד לביטוח לאומי א. אין חולק כי כתוצאה מהתאונה מקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) קיצבת תלויים בשיעור של 60% מקיצבת נכות מלאה. סכום קיצבאות המל"ל שמקבלת התובעת, מהוון על פי חוות דעת האקטואר, הוא 2,396,819 ש"ח נכון ליום 23.1.01. התובעת טוענת כי זכאותה ל- 60% קיצבת תלויים נקבעה מאחר ואין היא מסוגלת לכלכל את עצמה כתוצאה מהתאונה. לטענתה, יש לנכות רק 40% מקיצבה תלויים שהיא מקבלת נוכח העובדה שבית משפט לא יפסוק לה פיצוי עבור הפסד כושר השתכרות לאחר התאונה. ב. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצויים על פגיעה בכושר ההשתכרות על פי ההלכה הפסוקה וקביעת בית המשפט. לטענתה, לתובעת מגיעה קיצבת תלויים בשיעור של 60% מגיל 50 (ביום 20.3.98), בלא קשר לכושרה לכלכל עצמה. לטענת הנתבעת, גובה ניכויי המל"ל אינו קשור למימצאים שקובע בית המשפט. היקף ושעור הגימלאות נקבעים על ידי המל"ל ועל פי ההלכה יש לנכותם במלואם. ג. טענת הנתבעת בדין יסודה. הלכה היא כי יש לנכות את מלוא סכום הקצבה המשתלמת על ידי המל"ל כתוצאה מהתאונה ואין הכרח כי תהיה חפיפה בין סכום הפיצוי שקובע המל"ל, על פי הוראות הדין ובין סכום הפיצוי שקובע בית משפט, על פי עקרונות החישוב של דיני הנזיקין (ע"א 6881/95, 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא(2) 724 בעמ' 749). 8. לסיכום, על בסיס הפרמטרים שקבעתי בפסק הדין, יש לערוך את תחשיב סכום הפיצוי המגיע לתובעים. תחשיב זה יעשה על ידי אקטואר שימונה מטעם הצדדים. אם לא יגיעו הצדדים להסכמה בעניין מינוי אקטואר, אמנה אקטואר מטעם בית המשפט. מהסכום שיתקבל יש להפחית את קיצבאות המל"ל שמקבלת התובעת. בהתאם לתוצאה שתתקבל יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט לפסיקת הוצאות ושכ"ט ואם יתברר כי התביעה נבלעת בגימלאות המל"ל אכריע בטענות הצדדים בשאלת זכות התובעת לרבע מסכום הפיצוי שנפסק, על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה1995-. יש לקוות כי נוכח הנסיבות המיוחדות של מקרה זה והזמן הרב שחלף מאז אירוע התאונה בה קיפח המנוח את חייו, לא ישובו הצדדים פעם נוספת לבית המשפט וישכילו להגיע להסכמה במחלוקת שנותרה ביניהם. פיצוייםגשר