באשר לחובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו - בתחום זה, חרשה הפסיקה תלמים עמוקים ורבים, וכיום אין עוד ספק באשר לקיומה של חובת זהירות זו, בבחינת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. להלן פסיקה רלוונטית בנושא חובת הזהירות של המעסיק: ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראלי, פ"ד מז(3) 345, ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מח (2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לח(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו (1) 785 ; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט (1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ' אייפל, פ"ד מג (3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592). בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית - במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113). שאלה זו נבחנת על פי מבחן הצפיות, והינו מבחן כפול. ראשית, יש לדון בציפיות הטכנית, קרי: האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, יש לדון בצפיות הנורמטיבית, קרי: האם האדם הסביר צריך היה לצפות את הנזק הספציפי שהתרחש, כעניין שבמדיניות. חובת הזהירות