קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה באצבע לאחר פתיחת מכסה מנוע: רקע: 1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כתוצאה מתאונה שאירעה ב-31/05/00. התביעה מוגשת עפ"י חוק הפיצויים נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, בטענה שהמדובר הוא בתאונת דרכים, והיא מוגשת נגד מבטחת הרכב המעורב בתאונה הנטענת, עפ"י פוליסה לביטוח חובה. 2. הנתבעת מודה בכיסוי הביטוחי, אם-כי כופרת בנסיבות התאונה הנטענות. אוסיף, כי נסיבות התאונה כנטען, מהוות תאונת דרכים עפ"י חוק הפלת"ד, מאחר והאירוע התרחש עקב "טיפול דרך", ודומה כי בשאלה זו אין מחלוקת בין הצדדים. בשל המחלוקת העובדתית, פוצל הדיון, והראיות נשמעו בשאלת החבות בלבד. נסיבות התאונה/גרסת התובע: 3. התובע טען, כי תוך כדי נהיגתו ברכבו מכפר יאסיף לכיוון ירקא, שם לבו כי הרכב התחמם, כפי שהמחוגים לימדו, עצר בצדי הדרך, פתח את מכסה המנוע, ללא שכיבה את המנוע תחילה, ומשהושיט ידו השמאלית אל מכסה הרדיאטור, ומאחר שהרדיאטור היה חם מאוד "...הוא נבהל מאוד והוציא את ידו השמאלית באופן פתאומי ומהיר, בעקבות כך ידו השמאלית פגעה בשרשרת הדונימו (כך במקור - ס.י) הנמצאת ליד הרדיאטור ונפגעה קשות." (סעיף 3 לתביעה). כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע באצבע 2, יד שמאל. ראיות התביעה: 4. מטעם התובע העיד הוא לבדו, ועדותו נותרה עדות יחידה. בעדותו חזר התובע על גרסתו הנ"ל, הוסיף כי לאחר שנפגע הגיעו אנשים, עוברי אורח, אותם לא הכיר, והושיטו לו עזרה, פלסטר, ומים; הוא חבש את ידו, הוסיף מים לרדיאטור, המתין קמא עד שהמנוע התקרר, והמשיך בדרכו לביתו. האירוע, עפ"י הנטען, אירע בשעות אחר הצהריים, אלא שעל אף חומרת הפגיעה באצבעו השניה - יד שמאל (מאוחר יותר אובחן שבר), התובע לא פנה בערבו של אותו יום לטיפול רפואי, ורק למחרת בשעות הצהריים פנה לבי"ח גליל מערבי בנהריה, כאשר אחיו הוא זה שהסיע אותו ברכבו וליווה אותו לבית החולים. 5. מלבד טענותיה של הנתבעת בדבר חוסר מהימנותו של התובע, והסתירות שנתגלו, טענה עוד כי עדותו של התובע נותרה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. על-כן, שומה על בית-המשפט לדחות את התביעה, זאת משום שבתום שמיעת הראיות לא נמצאו אותם טעמים המהווים הנמקה מספקת למתן פסק-דין על-פי אותה עדות יחידה. דיון והכרעה: 6. אפתח ואומר שהתובע הותיר עלי רושם אמין ומהימן; ואין לומר כי הסתירות שנתגלו, לטענת הנתבעת, מצביעות על גרסה מופרכת ושקרית. לדוגמא, ניתן אמנם לתהות איך ייתכן שהתובע המתין עד למחרת היום, עד שפנה לקבלת טיפול רפואי, על-אף חומרת הפגיעה; אלא שזאת הסביר בכך שהוא למוד-תאונות מתוקף מקצועו בבניין ובמסגרות, כך שאין הוא "מתרגש" מתאונה שכזו. כן ניתן להבין את הסברו של התובע, שלא רצה לנסוע ברכבו, שהתחמם זה עתה, לבית-החולים בנהריה, והמתין לאחיו, עד שהלה חזר מעבודתו בשעות הצהריים. גם הסתירה, כביכול, באשר למקום בו התרחשה התאונה, לאו סתירה היא. בהודעתו לחוקר מטעם הנתבעת, מסר התובע כי התאונה אירעה "בסמוך למזרקה" הנמצאת בדרך אותה תיאר. בפניי העיד, בחלוף כ-10 שנים מיום התאונה, כי התאונה אירעה מרחק קצר יחסית לפני הגיעו לאזור המזרקה. לא ראיתי בכך סתירה של ממש. 7. אלא שהעובדה שלא נתגלו סתירות של ממש בגרסאותיו של התובע, אין בה כשלעצמה כדי להכשיר פסיקה על-פי עדות יחידה של בעל דין, אף שנתתי אמון בעדות התובע; יש ליתן הנמקה מיוחדת לפסיקה על-פי עדות יחידה, מקום שלעדות זו אין סיוע. ניתן היה למצוא סיוע לעדותו של התובע ברישום בתעודת חדר המיון של בי"ח נהריה (ת/2), שם תוארה התאונה: "נחבל אתמול משרשרת במכוניתו באצבע 2 יד שמאל...", אלא, שכאמור, הפנייה לחדר המיון לא באה מיידית לאחר התאונה, אלא אך בחלוף כיממה מעת התאונה; ובכך ניטל העוקץ מראיה זו, וסבורני כי אין עוד לראות בה סיוע לעדותו היחידה של התובע. רישום רפואי אודות נסיבות התאונה, הנרשמות לרב מפי התובע, הינו סוג של סיוע עצמי, אלא שרואים בו ראיה מסייעת, או נסיבתית, מקום שהרישום נעשה בתכוף לאחר התאונה, כי אז מהימנות הרישום גבוהה יותר, משום שמניחים שהתובע טרם התייעץ עם אחרים, ועודנו טרוד יותר בפגיעתו ובבריאותו, מאשר "בבישול" ראיותיו לקראת תביעה עתידית. מכאן, אינני רואה ברישום הרפואי שבתעודת חדר המיון משום סיוע לעדות התובע. 8. לא רק סיוע לעדותו היחידה של התובע לא מצאתי, אלא גם תהיה רבתי מאופן התרחשות התאונה בלבי. בתביעה תיאר התובע כי משקירב ידו אל הרדיאטור, נבהל מהחום והרחיק ידו בתנועה פתאומית, ואז פגעה ידו בשרשרת הדינמו. אודה, כי תיאור זה אינו מתיישב עם השכל הישר. אדם אשר נבהל והופתע מהחום שחש בקצה אצבעותיו עת הושיט ידו אל הרדיאטור, סביר כי ימשוך ידו חזרה באופן אינסטינקטיבי, כדי להרחיקה מהסכנה, ולא יכניס אותה עמוק יותר אל גוף המנוע עד שתגע בשרשרת הדינמו. התובע בעצמו, הרי הסביר, כי הדינמו נמצא "יותר פנימה" (עמ' 18, ש' 14). אמנם ניתן להבין יותר את גרסת התובע, אילו סיפק לנו תמונה של הרכב בו נפגע, באזור שבו נפגע, לטענתו, אלא שתמונה כזו לא סופקה. יתרה מזו, התובע נתבקש בחקירתו הנגדית לתאר תנועת יד, משחש בחום הרדיאטור, וגם בהקשר זה מסר תיאורים שונים, ומעוררים תהיה. תחילה השיב: "ת. אני באתי לפתוח, רק נגעתי במכסה והרגשתי חום והחזרתי את היד באופן אינסטינקטיבי (העד מסמן איך שהוא החזיר את היד כלפי אחורה מעלה)". (עמ' 17, ש' 14-15). אלא שכשנשאל: "ש. אם אתה מחזיר את היד כלפי אחורה מעלה זה לא אמור לפגוע בשרשרת הדינמו שנמצא למטה בפנים?", השיב: "ת. לא למטה, זה בדיוק באותו כיוון. הפקק של הרדיאטור, אני בא לפתוח אני יודע שהוא מתפוצץ מלמעלה אז עשיתי את היד ככה (העד מתאר הזזת היד שלו בתנועה קדימה מבחינת הגוף שלו וקצת שמאלה)". (עמ' 17, ש' 16-10). הסבר זה אינו אמין, ונראה כי כל מטרתו היא לטעת היגיון בהתרחשות בלתי הגיונית, זאת נוכח עדותו הקודמת, כי הוא "החזיר את היד באופן אינסטינקטיבי", וכי הדינמו נמצא "יותר פנימה". תיאורו זה האחרון, מלמד על תגובה מחושבת היטב דווקא, ולא על תגובה אינסטינקטיבית, או רפלקסיבית, של מי שהופתע ממגע עם חפץ חם מאוד. 9. לסיכום, ולאור המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות, אם-כי לא משום שהגעתי לכלל מסקנה כי גרסת התובע מופרכת ושקרית, אלא משום שלא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, ובהיות עדותו עדות יחידה של בעל דין, שלא נמצא לה סיוע, ואף לא נמצא טעם מיוחד המצדיק קבלת התביעה, על-פי אותה עדות יחידה. בנסיבות, ולאור התוצאה אליה הגעתי, הנני פוסק הוצאות משפט במידה מתונה, ומעמיד את סכום ההוצאות על סך כולל של 2,000 ₪ (אלפיים ₪), אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין. אצבעותמנוע