קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות הסכם גירושין בעניין בעלות על דירה: א. מהות העתירה זו עתירה למתן פס"ד הצהרתי לפיה הדירה בגוש 7154 חלקה 303 תת חלקה 13, הנמצאת ברחוב הנביאים 33 בת-ים קומה חמישית, (להלן:"הדירה") הינה בבעלותה הבלעדית של המבקשת, וכי לבעלה לשעבר, הוא המשיב מס. 6, - אין בה ובמיטלטליה כל חלק. לחלופין עותרת המבקשת שבית המשפט יקבע כי היא דיירת מוגנת בדירה. הדירה כיום רשומה ע"ש המבקשת ובעלה -המשיב מס. 6. (ר' נסח נספח ד' שצורף לתצהיר המבקשת). על הדירה עיקולים שונים שהוטלו ע"י המשיבים 1 - 5 בגין חובות המשיב מס. 6 . הדירה הינה בשטח של 122.43 נטו בעלת שתי חניות ולה צמודים שני גגות האחד 145 מ"ר והשניה 133 מ"ר. ב. עובדות לבנטיות המבקשת והמשיב מס. 6 נישאו כדמו"י בעיר טביליסי בבריה"מ בתאריך 26.12.1967. מנישואים אלה נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, מהם שניים בגירים והשלישית ליאת ילידת 1982. בשנת 1973 עלו בני הזוג ארצה, והתגוררו בדירה שהיתה בבעלותם. מימון רכישת הדירה היה מכספים שהמבקשת קיבלה כמתנה ממשפחתה. בשנת 1977 לערך נמכרה דירה זו ובני הזוג עברו להתגורר בדירה בבת-ים. מימון דירה זו נעשה מכספי הדירה הישנה שנמכרה וכן מכספים נוספים שהמבקשת קיבלה מהוריה ז"ל. בשנת 1987 מכרו את הדירה השניה, ובכספי התמורה בתוספת משכנתא רכשו את הדירה נשוא התובענה. לפי תצהירו של המשיב מס. 6 (סעיף 6 ו - 7) בני הזוג ניהלו חיי משפחה תקינים, ניהלו משק בית משותף וגידלו ביחד את ילדיהם, כששניהם עובדים, וכמשפחת המבקשת עוזרת להם מבחינה כספית. חיי הנישואין לא עלו יפה, הם ניהלו ביניהם מו"מ לצורך הגירושין, ובתאריך 12.3.1998 נחתם בינם הסכם גירושין שאושר ע"י בית המשפט בתאריך 1.4.1988 (תיק תמ"ש 2320/98). בתאריך 23.6.1999 נערך ביניהם טכס הגירושין. לטענת המבקשת והמשיב, חלק מהסכם הגירושין היה שהדירה נשוא התובענה, ביחד עם נכס אחר הנמצא ברחוב אלנבי 85, היה מיועד לעבור לבעלותה השלמה והמלאה של המבקשת, וכי היא תוסיף ותישא בכל תשלומי המשכנתא. לגירסת המשיב מס. 6 נעשתה ביניהם, כתוצאה מכך הפרדת רכוש מוחלטת, כשהוא מתחייב גם לשאת בכל חובותיו. דא עקא שבהסכם שנערך בין בני הזוג ואשר קיבל תוקף של פס"ד נאמר בזו הלשון: "5. הרכוש מוסכם בזאת כי הדירה ברחוב הנביאים 33/13 בגוש 7154 חלקה 14/6 תישאר בחזקתה של האשה לשימושה ולשימוש הבת. תכולת הדירה על כל המצוי בה ביום חתימת חוזה זה שייכת לאשה בלבד. הואיל ועל הנכס רובצת משכנתא של בנק הפועלים, בתשלום של בכל חודש (כך- הערה שלי - ד.פ). האשה תישא בתשלומי המשכנתא על הדירה. הנכס ברחוב אלנבי 85. הנכס ברחוב אלנבי 86 המצוי בגוש 6937 חלקה 14. הנכס הזה יעבור בשלמות לבעלות האשה והיא מתחיבת לשאת בכל חודש בתשלומיה משכנתא הרובצים על הנכס לטובת בנק הפועלים". אין מחלוקת, למרות שינוי בתת החלקה, כי המדובר בדירת המגורים של בני הזוג, בו גרה המבקשת כיום והמתוארת בנסח כתת חלקה 13. בחלקה 303. (נספח ד' לבש"א 8532/01) בתאריך 13.11.2002, לאחר קבלת מלוא התגובות בתובענה הנוכחית שהצביעו על הבדלי נוסח בין ההתיחסות לדירת המגורים של בני הזוג לבין הנכס שברחוב אלנבי שמועבר לבעלותה של המבקשת, ניתן פס"ד של בית המשפט לעניני משפחה, שאישר תוספת להסכם גירושין מיום 12.3.1998 בו הבהירו הצדדים כדלקמן: "הצדדים מבהירים ומסכימים בזאת כי הדירה ברחוב נביאים 33/13 הידועה כגוש 7154 חלקה 14/6 בלשכת רישום המקרקעין תעבור בשלמות לבעלותה המלאה והבלעדית של האישה". כאמור לעיל, המשיבים 1 - 5 הינם נושים של המשיב מס. 6, שבמועדים שונים הם הטילו עיקולים על הדירה. לטענתם עיקולים אלה תקפים מכח הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים, ואשר הותיר למבקשת את זכות השימוש בלבד, ולא העביר לה את הבעלות במקרקעין. הם שוללים את התיקון שנעשה בהסכם הגירושין בשלב מאוחר יותר לאחר הגשת התביעה, וגורסים שזה הסכם למראית עין שנבע כתוצאה מטענותיהם בדבר כשרות העיקולים על חלקו של המשיב מס. 6 בדירה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים - כיצד יפורש הסכם הגירושין המקורי. - מה משמעות התיקון של הסכם הגירושין; האם זה הסכם למראית עין?. ד. משמעות הסכם הגירושין ותיקונו המבקשת היא זו שרצתה בגירושין מהמשיב מס. 6, שנשמע עד היום מעונין לחזור לקן המשפחתי. לעדותה: "הוא לא מענין אותי. אני עזבתי אותו. אני רוצה להיות שקטה, אני לא רוצה לשמוע ממנו". (עמ. 12) עדותה זו נראית לי עדות אמת, והיא עשויה להשליך על כוונת הצדדים ופירוש המסמכים לענין הפרדה "מוחלטת" של היחסים ביניהם, לרבות היחסים הרכושיים. המבקשת, בעדות מגומגמת ומפוחדת הן מחמת קשיי שפה והן מחמת נסיון להתחמק מכל אמירה מחייבת, והמשיב מס. 6 בעדות רהוטה, הציגו חזית אחידה לפיה הסכם הגירושין כפי שבית המשפט הסביר להם בעת האישור, וכפי שהיתה כוונתם בפועל בעת עריכת הסכם הגירושין,- משמעו שהדירה בה מתגוררת המבקשת עוברת לבעלותה. (עמ.10). העידה המבקשת: "אני לא יודעת מה היא כתבה, אבל היא אשמה שהיא לא העבירה על שמי"...(עמ. 12). ברור שעו"ד היא שערכה את הסכם הגירושין, ולבטח ידעה מה ההבדל בין חזקה לבין בעלות, ואם עשתה שימוש במונחים שונים בהסכם הגירושין, - רצתה לתת לכך משמעות. עוה"ד לא הובאה לעדות, ולא ברור מה היא הבינה מדברי הצדדים, ומה הסבירה להם על הבדלי הנוסח השונים. אני ערה לכך כי לפני חתימת הסכם הגירושין בשנת 1998 רשם המשיב מס. 6 הערת אזהרה על הדירה לטובת אדם בשם "מוסי בינאושוילי" (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית של התובעת). לדברי המשיב מס. 6 רישום זה היה פיקציה, באשר אותו אדם לו היה חייב חובות, איים עליו, ולכן עשה את שעשה. בנוסף לכך שהמבקשת היא זו שהיתה מעונינת בהליך הגירושין, אזי מהראיות שלא נסתרו עלה, כי היא היתה ונשארה המממנת העיקרית של הדירה נשוא התובענה, בין בכספים שקיבלה ממשפחתה ובין ע"י המשך תשלום המשכנתא לו התחייבה בהסכם הגירושין. סביר מאד להניח כי אדם הממשיך לשלם תשלומי משכנתא על דירה בה הוא נותר לגור ביחד עם ילדיו, שואף ומתכוון שהבעלות בדירה תהיה שלו, ואין המדובר במחזיק ברשות בדירה, או בחלקה. גם סביר להניח, מצד שני, כי אב הגון ומסור לילדיו, ידאג לתת קורת גג לאם ולילדיו, ביניהם גם קטין הגרים עמה, אפילו במחיר של ויתור על חלקו בדירה. האם תיקון הסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין? הטוען טענה זו, - עליו נטל הראיה. נכון שהמדובר בעיסקה שנעשית בין בני משפחה, והפועל היוצא מכך מחייב בדיקה זהירה אם אין מדובר בנסיון להבריח נכסים, במיוחד לאור קשייו הכלכליים של הבעל, וסמיכות הזמנים בין הסכם הגירושין לבין העיקולים והערת האזהרה שנרשמה על הדירה בגין חובות המשיב מס. 6. יחד עם זאת, למעט האמור לעיל, לא הצליח מי מהמשיבים לשכנע, במידת השכנוע הנחוצה במשפט אזרחי, כי אכן המדובר כאן בהברחת רכוש במסווה של חוזה למראית עין, נשוא הסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. אשר על כן אני דוחה את הטיעון כי המדובר בחוזה למראית עין. גם אלמלא תיקון הסכם הגירושין, לא היה מקום ליתן משקל יתר לטענות המשיבים על המשמעות שיש ליחס להבדלי הנוסח, שבין סוגי הנכסים שבהסכם הגירושין המקורי, מאחר: - שבעלי הדין אינם שולטים בשפה העברית, וקיימת אפשרות שכשלו הן בהסבר רצונותיהם לעוה"ד והן בהבנת מה שנכתב בהסכם; - דרך מימון רכישות הדירות בהן התגוררו, מכספי המבקשת; - העובדה שהמבקשת ממשיכה לשלם את המשכנתא; כל אלה הובילוני למסקנה, שיש לרדת לאומד דעת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכלול מסמכי "העיסקה" ובעדויותיהם. בחינת כל אלה הובילוני למסקנה כי כוונת הצדדים היתה אכן להעביר לבעלות האשה את דירת מגוריה, נשוא התובענה, וכך אני קובעת. איני סבורה שניתן ללמוד גזירה שווה מהתיחסות המבקשת והמשיב מס. 6 לנושא החנות ברחוב אלנבי, למי היא שייכת היום, ובאיזו דרך "נרכשה" בה הבעלות. מטבע הדברים קיימת התיחסות שונה לדירת מגורים של אשה וילדיה, כשהדירה מומנה ממאמץ משותף ומכספי משפחת האשה, ואמורה לשמש לה עוגן מבטחים למשך שנים רבות הן לעצמה והן לצורך גידול הילדים, - לעומת נכס שנרכש להשקעה, ואשר כל נכס אחר, בצורת "בעלות" שונה עשוי בדר"כ להחליפו. אם מי מהמשיבים בדעה כי נעשה נסיון לגבי הנכס הנמצא ברחוב אלנבי להבריח רכוש, - ימצא בוודאי את המקום הראוי להעלות טיעון כזה. הערת האזהרה לטובת מוסי בינאורשוילי נרשמה ביום 15.2.1998. מאז לא שונתה. הסכם הגירושין המקורי בין המבקשת לבין המשיב מס.3. נערך ביום 12.3.1998 ואושר ביום 1.4.1998. לאחר הסרת הערת האזהרה לטובת מוסי בינאורשווילי, כי אז מכח הסכם הגירושין שבין המבקשת לבין המשיב מס. 6 ניתן יהיה להצהיר כי חלקו של המשיב מס. 6 בדירה נשוא התובענה, - מועבר כדין לבעלותה של המבקשת. בנסיבות ניהול התובענה, אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.חוזהפרשנות חוזהפרשנותגירושיןהסכם גירושיןבעלותמקרקעין