קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צבירת ימי חופשה עיתונאים בעיתון ידיעות אחרונות: 1. התובעים הינם עיתונאים המועסקים על ידי הנתבעת על פי הסכם קיבוצי. עד לשנת 91' התירה הנתבעת לעיתונאים לצבור ימי חופשה ללא הגבלה, בתקופה זו ניצלו התובעים חלק מימי החופשה הצבורים בתיאום עם הממונים עליהם על פי צורכי הנתבעת וצורכי התובעים יחד. ביום 2.4.91 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הנתבעת לאיגוד הארצי של העיתונאים, וועד העיתונאים בנתבעת (להלן- הסכם 91') החל על העיתונאים בנתבעת. בסעיף 12 ב' להסכם 91' נקבע : "לא יצבור עתונאי ימי חופשה אלא עד 60 יום בלבד, למעט במקרה שהעורך אישר בכתב צבירה מעל 60 יום או במקרה שהעתון סירב לאשר בכתב יציאתו של העתונאי לחופשה באותה שנה. רק בשני המקרים לעיל יעמיד בפניו העתון את האופציה לצאת לחופשה או לקבל פדיון חופשה בגין הימים העודפים". עד לחודש דצמבר 94' לא ניצלו חלק מהעיתונאים, לרבות התובעים, את מלוא יתרות החופשה הצבורה שעמדו לרשותם. ביום 1.12.94 נשלחה לעיתונאים ובתוכם התובעים, הודעה החתומה על ידי הנהלת הנתבעת וועד העיתונאים בנתבעת בנוסח הבא (להלן- מסמך 94' ): "לכבוד הריני להודיעך כי עפ"י חוק חופשה שנתית ועפ"י הסכם העבודה שנחתם ביום 2.4.91 צבירת ימי חופשה תהיה בת 60 יום ובתוספת מכסת ימי החופשה בשנה השוטפת. ימי החופשה הלא מנוצלים מעל לצבירה המוסכמת ימחקו בסוף כל שנה. עפ"י הסיכום בין הנהלת העתון לבין ועד העתונאים עליך לנצל את יתרת ימי החופשה הרשומה לזכותך מעל ליתרה המוסכמת עד 31.12.96 ולאחר מועד זה ימחקו הימים הלא מנוצלים שמעל למוסכם. חופשה נעימה. הנהלת העתון ועד העתונאים" החל מיום 1.1.97 מחקה הנתבעת את יתרת ימי חופשתם הצבורה של התובעים - מעבר למכסה שנקבעה בהסכם הקיבוצי - אשר לא נוצלה עד ליום 31.12.96 (להלן- ימי החופשה העודפים). במהלך הדיונים בפנינו נמחקו מהתביעה, לבקשתם, התובעים 3, 4, 5, 6, 7, 9 ו - 10 . נותרו כתובעים בתביעה זו התובעים 1, 2 ו - 8 בלבד. הנתונים באשר לימי החופשה הרלוונטים לתובעים אלו הינם כדלקמן: יתרת ימי החופשה שעמדה לזכותם של התובעים ביום 31.12.91 היתה; לתובע 1 88 יום, לתובע 2 71.16 יום ולתובע 3 72.5 יום. עד ליום 15.12.97 הצטברו לזכות כל אחד מהתובעים154.92 ימי חופשה נוספים. מחודש ינואר 92' ועד ליום 15.12.97 ניצלו התובעים ימי חופשה; התובע 1145.5 ימים, התובע 2 98.5 ימים, והתובע 3 70 ימים. החל מיום 1.1.97 נמחקו לתובעים ימי חופשה; לתובע 1 3.50 ימים, לתובע 2 27.70 ימים ולתובע 3 50.50 ימים. לתובעים טענות באשר לתוקפו ולמשמעותו של סעיף 12ב' להסכם הקיבוצי כמו גם באשר למסמך 94'. הסעדים המבוקשים מתייחסים הן לימי החופשה שנוצלו בפועל והן לימי החופשה העודפים שנמחקו. 2. ראשית נציין, כי לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת לשאלה האם ימי החופשה בהם מדובר הינם ימי חופשה מכוח החוק או שמא ימי חופשה מכוח הסכם. בנוסף לא הוגש לנו ההסכם הקיבוצי שקדם להסכם 91' ("הספר הירוק") כך שלא הוכח, כי זכות הצבירה הבלתי מוגבלת שהיתה קיימת עד לחתימת הסכם 91' - זכות שעל קיומה עד לאותו מועד אין מחלוקת - מקורה בהסכם קיבוצי או בנוהג שהפך חלק מההסכם האישי של כל תובע. מתוך עיון בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים ונוכח התוצאה אליה הגענו אנו מניחים, כי טענת התובעים היא הנכונה ולפיה ענייננו בימי חופשה הסכמיים ובזכות צבירה בלתי מוגבלת שהיתה קיימת מכוח הסכם קיבוצי. 3. לטענת התובעים סעיף 12 ב' צופה פני עתיד והוא איננו חל רטרואקטיבית כך שהוראה זו בהסכם 91' איננה חלה על ימי החופשה הצבורים עד למועד תחילת תוקפו של הסכם 91'. סעיף 11 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 קובע כי תחילתו של הסכם קיבוצי היא מהיום שנקבע לכך בהסכם ובאין תאריך קבוע - מיום חתימתו. בית הדין הארצי פסק, כי הסכם קיבוצי יכול ויהיה בעל תוקף למפרע. קביעה זו יכול ותהיה מפורשת ויכול ותעלה מעצם תוכנו של ההסכם או הסעיף העומדים לדיון ובלבד שיהיה ברור למה הכוונה (דב"ע נב/9-4 ההסתדרות הכללית ואיגוד עובדי המחקר נ. מדינת ישראל פד"ע כה' 171. דב"ע מד/ 25 - 4 הסתדרות המח"ר נ. מדינת ישראל פד"ע טז' 117). באשר לפרשנות הסכם קיבוצי נקבע, כי יש לפרשו לפי מבחן אובייקטיבי תוך הזקקות להקשר התעשיתי בכוונה ליתן תוקף לרצונם האמיתי ולאומד דעתם של הצדדים על פי התנאים שהיו קיימים בעת עריכת ההסכם. (דב"ע מד/ 40 - 3 סולץ נ. פזגז פד"ע טו' 376. דב"ע נז/ 55-4 אגד נ' הסתדרות העובדים החדשה פד"ע לב' 348). מקום בו הסכם קיבוצי ניתן לפירושים שונים יש ליתן משקל לשיהוי בהגשת התובענה לבית הדין וכן לאופן ישומו בפועל ולעמדות הצדדים בשנים שלאחר חתימתו (עע 300212/97 מוהר נ. עירית תל אביב יפו פס"ד מיום 13.5.99. ס"ק 1027/00 תכנון המים לישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה פס"ד מיום 10.5.01). הנתונים שבפנינו מלמדים, כי התובענה דנן הוגשה ביום 9.12.97, שלוש שנים לאחר שהתובעים קיבלו את מסמך 94', כשנה לאחר תום המועד שנקבע לניצול ימי החופשה העודפים על פי אותו מסמך ולאחר שהתובעים ניצלו בפועל חלק ניכר מאותם ימי חופשה. מדובר במסמך שנחתם גם על ידי ועד העיתונאים (אשר היה שותף לעריכת הסכם 91' וחתימתו, בנוסף לחתימת הארגון היציג, מתנוססת על הסכם 91'). לא הובאה בפנינו כל ראיה שהתובעים או מי מהעתונאים האחרים בנתבעת, התנגד ליישום האמור במסמך 94'. יתר על כן, התובע 8 חתום אישית על מסמך 94' בתוקף תפקידו כחבר ועד. מעדויות התובעים עולה, כי המשא ומתן שבין הנהלת הנתבעת לבין ועד העיתונאים היה אך ורק באשר לתקופה בה ניתן יהיה לנצל את ימי החופשה העודפים ולא באשר לעצם החובה לנצל את אותם ימים. הנתבעת נענתה לבקשות ועד העיתונאים והאריכה מידי פעם מועד זה. באשר לעמדת הארגון היציג. לא הומצאה לנו אסמכתא כלשהי, כי אגודת העיתונאים טענה נגד מסמך 94' או פעלה שלא ליישמו. אף מכתבה של המרכזת המקצועית של אגודת העיתונאים מיום 8.11.96, הינו בגדר יעוץ מקצועי בלבד לועד העיתונאים. הארגון היציג לא פנה במישרין לנתבעת תוך הבעת העמדה המוצגת כיום בפנינו על ידי התובעים. המסקנה העולה מן האמור הינה, כי הצדדים להסכם הקיבוצי וכן העיתונאים עליהם חל ההסכם כולל התובעים, פירשו את סעיף 12 ב' כחל רטרואקטיבית באופן שהגבלת הצבירה בסעיף זה חלה גם על ימי החופשה שהצטברו בתקופה שלפני חתימת הסכם 91' וכך יישמו אותו בפועל במהלך תקופה של כחמש שנים. השיהוי בהגשת התובענה אף לו משמעות ביחוד נוכח העובדה שזו הוגשה לאחר שהתובעים ניצלו את מרבית ימי החופשה העודפת וזאת מכוח ההנחיה שבמסמך 94'. אנו דוחים את טענת התובעים, לפיה ועד העיתונאים חתם על מסמך 94' בשל טעות משפטית. אם כך היו פני הדברים מן הסתם היתה עמדה זו של ועד העיתונאים באה לידי ביטוי בסמוך לאחר החתימה על אותו מסמך. אין בחומר הראיות שבפנינו אסמכתא כלשהי לטענה זו. 4. אנו דוחים את טענת התובעים לפיה סעיף 12 ב' להסכם 91' הינו בגדר שינוי חד צדדי של תנאי העבודה או פגיעה שלא כדין בזכויות הסכמיות של התובעים. אין מדובר בשינוי חד צדדי שכן ענייננו בהסכם קיבוצי עליו הסכימו המעבידה והארגון היציג של התובעים. באשר לפגיעה בזכויות קודמות מכוח הסכם קיבוצי הלכה היא כי יכול והוראה מפורשת בהסכם קיבוצי מאוחר תבטל הוראה בהסכם קיבוצי קודם (דב"ע מב/ 121-3 מדינת ישראל נ. ניצן פד"ע יד' 255). 5. לא מקובלת עלינו טענת התובעים, כי העורכים סרבו לאשר לתובעים יציאה לחופשה כך שאין מקום למחוק את ימי החופשה העודפים. סעיף 12 ב' קובע במפורש, כי רק במקרה של אישור בכתב מטעם העורך או מטעם העיתון רשאי עיתונאי לצבור מעל מ-60 ימי חופשה. נטל ההוכחה על אישור מסוג זה מוטל על העיתונאי. לא הובאה בפנינו כל אסמכתא בכתב לאישור צבירת חופשה מעל ל- 60 יום למי מהתובעים ועל כן נדחת טענה זו. 6. מוסיפים התובעים וטוענים, כי הוצאת עיתונאי לחופשה מרוכזת של חודשים או ימים רבים משבשת את עבודתו, מנוגדת למטרה שלשמה נועדה החופשה ומנוגדת לפרקטיקה שהיתה מוסכמת בעבר. לתובעים ניתנה האופציה לנצל את ימי החופשה העודפים במהלך תקופה של למעלה מחמש שנים. משך זמן זה הינו סביר ומידתי אף בהתחשב באופי עבודתו של עיתונאי. לא הובאו בפנינו ראיות משכנעות לטענה שניצול מרוכז של ימי חופשה עודפים תפגע בעבודתו של מי מהתובעים. בנסיבות העניין אנו דוחים את הטענה, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב תוך עשיית עושר שלא כדין. אדרבא, הנתבעת נענתה מידי פעם לבקשות ועד העיתונאים והאריכה את התקופה בה ניתן היה לנצל ימים אלו. 7. אנו דוחים איפוא את כל עילות התביעה הנוגעות לניצול או למחיקה של ימי החופשה העודפים. נוכח תוצאה זו מתיתר הדיון בשאלות נוספות שהעלו הצדדים כמו התיישנות, זכות צבירה מכוח חוק חופשה שנתית, שאלת ביטולו של ההסכם הקיבוצי הקודם ומניעות והעדר תום לב מצד התובעים. 8. העילה הנוספת שבתובענה שבפנינו, עניינה זקיפת ימי חופשה לגבי חלק מהימים בהם שהו התובעים בחו"ל בשל עבודתם בשליחות הנתבעת. התובעים טענו, כי כשנשלחו לחו"ל לצורכי עבודה ובשליחות הנתבעת, זקפה הנתבעת חלק מהימים הללו על חשבון ימי חופשתם של התובעים. התובעים מבקשים כי נצהיר שימים אלו הינם ימי עבודה ולא ימי חופשה. מעיון בחומר הראיות עולה כי אין כל הוכחה לטענה זו. התובע 1 העיד, כי יש לו רשימה של הימים שנזקפו על חשבון ימי החופשה בעת שהותו לצרכי עבודה בחו"ל אולם רשימה כזו לא הוגשה. הנתבע 2 העיד, כי אין הוא יודע כמה ימים הוא תובע בעילה זו. התובע 3 ציין בעדותו, כי אם יאמר לו על ידי הממונים על כוח אדם בנתבעת שלא ניכו לו ימי חופשה בעת שהותו בחו"ל, הרי זה מקובל עליו ואין לו תביעה בעניין זה. עדת הנתבעת הגב' חנה שחם מצהירה כי כאשר עיתונאי נשלח במסגרת תפקידו לחו"ל הוא איננו מחויב בחופשה בגין הימים ששהה בחו"ל בתפקיד. כך גם מצהיר עד הנתבעת מר יעקב כפיר. עמדתה של הנתבעת מקובלת עלינו. אין בפי התובעים כל הוכחה, לא לעצם זקיפת ימי עבודה בחו"ל כימי חופשה ולא למספר הימים. בנסיבות אלו אין מקום אף למתן סעד הצהרתי ותביעת התובעים בעניין זה נדחית. 9. נוכח כל האמור לעיל נדחית תביעת התובעים על כל עילותיה. התובעים 1, 2 ו - 8 ישאו בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עורך דינה בסכום כולל של 6,000 שקלים חדשים בצירוף מע"מ כדין וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. עיתונותדמי חופשה שנתית