קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה בגין מטרד ליחיד: בית-משפט השלום (כבוד השופט י' גרוס) מצא, שהמבקשים הוכיחו נגד המשיבה עילה של הפרת חובה חקוקה ועילת מיטרד, ומשמצא, כי הוכחו גם יתר התנאים למתן צו מניעה בשל כך, הורה על המשיבה להימנע מלהמשיך בהקמת בנין למרכז רפואי, שהיא בונה בסמוך לבתים שבבעלות המבקשים, וגם ציווה על הריסתו של מה שכבר הספיקה המשיבה לבנות. פסק-דינו של בית-משפט השלום בוטל בבית המשפט המחוזי, אחרי שהמשיבה קיבלה על עצמה שינויים בבניין העומד לקום לעומת מה שתוכנן תחילה, והוראה על שינויים אלה הפכה לחלק אופראטיבי של פסק הדין, שניתן בערעור. אותם שינויים נראו לבית המשפט המחוזי מספיקים כדי למנוע גרימת מיטרד, בגדר סעיף 44(א) של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואי נוחות והפסד כספי, בגדר סעיף 63לפקודה ביחד עם הגדרת המונח 'נזק' שבסעיף 2לפקודה. הבקשה שלפניי היא להרשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מר אולשנסקי, פרקליטם המלומד של המבקשים, קובל מרה על שבית-המשפט המחוזי לא נכנס לפרטי הפרטים של טיעונו בדבר בטלותה של תכנית בנין הערים הר/1562, ששינתה את תכנית המיתאר להרצליה (מס' 253א') ביחס לחלקות, שעליהן מוקם הבניין, ועל בטלותו של היתר הבניה, שעל-פיו הוא מוקם, שלא כדרך שנהגו בית משפט השלום בפסק-דינו הממצה, ולפניו כבוד הנשיא ב' כהן בהחלטתו, שבה קיבל ערעור על סירובו של כבוד השופט ב' רפפורט לתת צו מניעה זמני. אין אני סבור, שיש יסוד לקובלנה זו של מר אולשנסקי, כי גם אם צדק כבוד השופט י' גרוס במצאו שהתכנית בטלה, מפני שנתקבלה על-פי שיקולים "זרים", ושההיתר בטל, מפני שיש בו חריגה משטח הבניה המותר, ואפילו נניח, שיש למר אולשנסקי עוד טענות נכונות על פגמים מאותו סוג, שנדחו עוד בבית-משפט השלום, עדיין על המבקשים להוכיח, בתביעת נזיקין זו, בגדר העילה של הפרת חובה חקוקה, שתיפגע נוחותם או הנאתם של המבקשים מרכושם או, בגדר העילה של מיטרד פרטי לפי סעיף 44(א), שתיגרם להם הפרעה של ממש בשימוש סביר במקרקעיהם או בהנאתם הסבירה מהם, בהתחשב במקומם ובטיבם. בשאלות אלה דווקא ראה בית המשפט המחוזי, בצדק, את מרכז הכובד של הערעור שלפניו, ולכן מצא מענה בתנאים המגבילים, שהטיל בפסק-דינו על המשיבה בהסכמתה. סבורני, שפתרון זה, שמצא בית-המשפט המחוזי, לסכסוך בין הצדדים הוא פתרון הולם, ועל-כן אין טעם להאריך את ההתדיינות הזאת על-ידי מתן רשות לבירור נוסף בבית המשפט העליון. ואלה טעמיי בקיצור: ראשית לכול צודק מר עברון בהדגישו, שאנו נמצאים עדיין בתחום הנזק הצפוי, בתביעה מסוג ,quia timetולא בתביעה על נזק, שכבר החל להתגלות בפועל. ההלכה היא, שבתביעה מסוג זה על התובע להוכיח 'נזק של ממש שקרוב לוודאי כי יקרה' (ע"א 407/54 [1], בעמ' 1107, ואחרים כמוהו). קשה לדעת מראש, מה תהיה מידת המיטרד ואי הנוחות, שבניין זה יגרום, כאשר יעמוד על תלו, בשל רעש וזיהום אוויר ופגיעה בפרטיות, אם בכלל ייגרמו מיטרד ואי-נוחות מבחינות אלה. רק מבחן המציאות יוכיח זאת. גם שמעתי מפי מר עברון, שהמשיבה תהיה מוכנה לקבל על עצמה הסדרים טכניים נוספים, כדי למנוע מיטרד אחרי הפעלת הבנין. אין אני מקבל את ההצהרה הזאת כעת כהתחייבות משפטית, אבל אם אמנם כך תנהג המשיבה, אפשר יהיה להביא גם זאת בחשבון, אם המבקשים יוסיפו לקבול על הפעלת הבניין, אחרי שיופעל, וירצו להגיש תביעה חדשה בבוא הזמן, כפי שיהיו רשאים לעשות, בלי שהמימצאים בדבר מיטרד ואי-נוחות, שנמצאו בהתדיינות שהיא נושא הבקשה הזאת, יעמדו להם למכשול. שנית, ובהקשר לכך, כמו שהעיר כבוד השופט י' גרוס (בפיסקה 5(א) של פסק-דינו) "האוירה הפסטורלית שאפינה אזור זה שעה שהתובעים נטו אוהליהם השתנתה במרוצת השנים במידה ניכרת". אכן, ברחוב המקביל לרחוב חבצלת השרון שבו מצויים בתי המבקשים, הוא רחוב רמת הים, בצדו המזרחי, לא הרחק מבתי המבקשים, כבר קיים בנין, המשמש למגורי אורחיו של מלון השרון, ורבה ברחוב זה תנועת כלי רכב, במיוחד בימי שבת וחג, של קהל נוסעים, הנוהרים אל שפת הים הקרובה. לא זו בלבד אלא קיימת תכנית בנין חדשה, שמספרה 2001, והיא כבר הופקדה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ולפיה מתוכננת הפיכת האזור, הכולל את חלקות המבקשים, מאזור מגורים מוגבל לאזור לתיירות ולמלונאות. במובן זה התכנית הנדונה, הר/1562, היא אך 'סנונית ראשונה' לפיתוח מסחרי יותר נרחב של האזור. אין עדיין לדעת, כיצד ייפול דבר ביחס לתכנית חדשה זו בסופו של דבר, אבל כאשר מדובר במיטרד ובנזק מסוג ,quia timetיש לכלול גם עובדה זו בין השיקולים המחייבים גישה של "נמתין ונראה". ביחס לפגיעה בפרטיות של הדרים בבתי המבקשים יש להעיר, שכמובן מותר היה, גם אלמלא הר/1562, לבנות ברחוב רמת הים בתי מגורים כדוגמת בתיהם של המבקשים עצמם, וגם בניה כזאת הייתה חוסמת למבקשים את המראה לצד מערב ופוגעת במידה כלשהי בפרטיותם. פתרונו של בית-המשפט המחוזי הולם לדעתי את מה שדרוש: הוא הורה לאטום את החלונות של הבניין, הפונים לעבר ביתה של המבקשת השלישית, וכן התחייב בא כוח המשיבה, שיתר החלונות, הפונים אל בתי המבקשים האחרים; לא ייפתחו כלל (פרט לאיוורור לזמן קצר מחוץ לשעות העבודה). מר אולשנסקי טען, שהצווים של בית המשפט המחוזי לעניין זה ולעניינים אחרים, על תנאיהם, לא יהיו ניתנים לפיקוחו של בית המשפט. בהשגה זו אין ממש, כי לא יהיה קושי מיוחד לאכוף את הצווים בהליכי ביזיון בית המשפט, אם יהיה צורך בכך. בענין הרעש, העשוי לבקוע מן הבנין, נתן בית המשפט המחוזי צווים להגבלת השעות להפעלת המרכז הרפואי (שיופעל מכל מקום רק בימי חול) וכן להגבלת השעות של הפעלת החניון התת-קרקעי שבבנין, וכן הגביל את שעות הפעלתה של מערכת מיזוג האוויר, והתנה את הפעלת המרפאות שבבנין בסגירת החלונות הפונים אל עבר בתי המבקשים. גם הסידורים הללו נראים סבירים כדי למנוע מיטרד של רעש או אי נוחות בשל רעש. על כל פנים, יעמדו גם הסדרים אלה במבחן המציאות אחרי הקמת הבניין, כמוסבר לעיל. קושי אחד, שעליו הצביע מר אולשנסקי ועליו לא שמעתי מענה מספיק מאת מר עברון, הוא, שבית-המשפט המחוזי הורה; גם זאת בהסכמת המשיבה, על הגבלת מספר המקומות לחניה בחניון התת-קרקעי ל-50, בעוד שהחניון מתוכנן לפי שינוי תכנית המיתאר ל- 73מכוניות, וחזקה על המתכננים, שהם ראו מספר זה כנחוץ בהתאם לתפוסה המשוערת של הבנין. אולם אין אני מוצא, כי מן הראוי לתת רשות לערער רק לצורך בירור הבעיה הזאת, הנראית לי בעלת חשיבות פחותה במכלול הסכסוך שבין הצדדים. צודק מר אולשנסקי בציינו, שככל הנראה נשתכח מבית המשפט המחוזי הנושא של סכנת זיהום אוויר, כי אין הוא מזכירו בפסק-דינו. בית משפט-השלום קבע, שצפוי זיהום האוויר בשל פליטת העשן מן הארובות של מערכת החימום והקירור של הבנין. הוא החליט להעדיף את דעת המומחה מטעם המבקשים על דעת המומחים של המשיבה. אין אני בטוח, שבהקשר זה היה לנגד עיני השופט המלומד המבחן הנכון בתביעת ,quia timetשהנזק צריך להיות נזק של ממש שקרוב לוודאי כי יקרה. בנושא זה במיוחד קשה לדעת מראש, כיצד תשפיע מערכת החימום והקירור על הסביבה הקרובה של הבנין. אם יתברר, שאמנם היא תגרום למיטרד, אפשר יהיה להטיל על המשיבה תנאים מתאימים נוספים לשם סילוק המיטרד, כגון הגבהת הארובות ופליטת העשן בלחץ כלפי מעלה. קראתי את דבריו של בית משפט השלום (בעמ' 24של פסק-דינו) ביחס לירידת ערכם הכספי של בתי המבקשים, אם יוקם הבניין של המשיבה, ואודה שלא הבנתי, כיצד הגיע השופט למסקנתו בדבר נזקים כספיים משמעותים. אם יוכח נזק ממשי כזה אחרי הפעלת המרכז הרפואי של המשיבה, אפשר יהיה לפצות את המבקשים על כך בפיצויי כספי, ואין בזה עילה מספקת למתן צו, המונע את הקמת המרכז. לבסוף ברצוני להעיר - אם כי לפי השקפתי על הבקשה הזאת הדברים אינם צריכים לעניין, כדי ששתיקתי לא תיחשב לי כהסכמה - שאין אני שותף לדעת השופט המלומד בבית-משפט השלום (בעמ' 13/14של פסק-דינו) ששיקולים בדבר עידוד העלייה של אנשי מקצוע, שישתכנו בבניין שהמשיבה עומדת להקים, ובדבר העברת הון יהודי מחוץ לארץ הם שיקולים 'זרים' לחוקי התכנון. נכון הדבר, שאין הם נזכרים במפורש בין מטרות התכנון המפורטות בחוק התכנון והבניה, תשכ'ה-1965, אבל כסבור הייתי, שגם ללא איזכור מפורש כזה אלה הן מטרות בעלות עדיפות לאומית ראשונה במעלה, היכולות גם הן לבוא בחשבון שיקוליהם של המתכננים. ואם תמצי לומר בלשון משפטית, אלה הן מטרות שאליהן התכוון המחוקק במשתמע, אף אם לא הזכירן במפורש. אני דוחה את הבקשה למתן רשות לערער. על המבקשים, סולידרית, לשלם למשיבה הוצאות בבקשה זו, בסכום כולל של 000, 5שקל. ניתנה היום, ז' בחשון תשמ"ב (4.11.81).הריסת מבנהמטרדצו הריסהצווים