קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צפצוף באוזניים מחלת מקצוע: 1. זוהי תביעה להכרה בליקויו של התובע באוזניו כמחלת מקצוע ולחילופין, כתאונת עבודה מכח תורת המיקרטראומה והכל מכח הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). 2. העובדות הרלוונטיות נקבעו בהחלטה מנומקת מיום 13.8.01 לאחר שמיעת ראיות ועיון בסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב. בו ביום מונה ד"ר א. ברקו כמומחה יועץ רפואי (להלן - המומחה) על מנת שיחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי הרפואי בין העובדות שנקבעו לבין מחלתו של התובע. העובדות הרלוונטיות כפי שנוסחו בהחלטה בדבר מינוי מומחה יועץ רפואי הינן כדלקמן: "א. התובע יליד שנת 66 עובד במפעל עלית בבית שמש (להלן - המפעל) מאז שנת 91, למעט הפסקה בת חצי שנה מחודש אוקטובר 94 ועד לחודש אפריל 95, תקופה במהלכה עבד במקום אחר בו לא היה חשוף לרעש. ב. לאורך תקופת עבודתו במפעל, עבד התובע במחלקת האריזה הפועלת באולם האריזה הן בתחום האריזה והן בתחום שפיכת הקפה. עבודתו נעשתה לסירוגין בעמדות שונות באולם האריזה ליד מכונת הזנת הצנצנות ובמתקן הזנת הצנצנות. ג. המכונות לצידן עבד לא השתנו בשלושת השנים האחרונות כך גם רמת הרעש העולה מהם. מבדיקת מיפוי רעש שנערכה על ידי המכון לבריאות העובד ושיקומו ביום 17.5.98 עולה, כי באולם האריזות, מקום עבודתו של התובע, רעש הרקע המתמשך בשמונה שעות עבודה הינו 86.1 דציבל. ליד המתקן להזנת צנצנות, הרעש ההתקפי בשמונה שעות עבודה הינו 91.3 דציבל. ליד מכונת הזנת הצנצנות, הרעש המתמשך בשמונה שעות עבודה הינו 82.8 דציבל (צורף כנספח להחלטה זו). ד. התובע השתמש באוזניות במהלך כל תקופת עבודתו. ה. התובע החל לסבול מירידה התחלתית בכושר השמיעה כבר בחודש מאי 91 מספר חודשים לאחר תחילת העבודה. מגיל 16 סובל התובע מטינטון באוזניים. בשנת 93 פנה התובע לרופא א.א.ג. בתלונה על בעיות באוזניים." באותה החלטה התבקש המומחה להשיב על השאלות הבאות: "א. מהי הפגימה הרפואית ממנה סובל התובע באוזניו ובכושר השמיעה שלו? ב. האם קיים קשר סיבתי בין הפגימה הרפואית לבין תנאי עבודתו של התובע המפורטים בסעיף 3 לעיל? ג. האם הפגימה הרפואית הינה בגדר "מחלת מקצוע", דהיינו נזק שנגרם לאוזן הפנימית על ידי חשיפה לרעש שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור עקב עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל? ד. האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסידרה של פגיעות זעירות כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסויים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה הינה בלתי הפיכה, כך שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהיא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרוטראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואתי מתמשך?" ביום 20.9.01, השיב המומחה כדלקמן: "הנדון: חוות דעת רפואית בעניינו של מר X - תיק בל 101.98 בן 35, עובד במפעל עלית בבית שמש מאז שנת 1991 (למעט חצי שנה הפסקה באמצע). לאורך כל תקופת עבודתו עבד במחלקת האריזה באולם האריזה. מבדיקת מיפוי הרעש שנערכה בתאריך 17.5.98 עולה, כשרעש הרקע באולם האריזות הוא 86.1 דציבל, ליד המתקן להזנת צנצנות הוא 91.3 דציבל וליד מכונת הזנת הצנצנות הוא 82.8 דציבל. השתמש באוזניות במהלך כל תקופת עבודתו. סובל מגיל 16 מטינטון באוזניים. כבר מספר חודשים לאחר תחילת עבודתו, בחודש מאי 1991, החל לחודש בליקוי שמיעה. בשנת 1993 פנה לרופא א.א.ג. עם תלונה על בעיות באוזניים. על מנת לעמוד על הקשר האפשרי בין החשיפה לרעש לתלונתו על ליקוי השמיעה. עיינתי בתיק הרפואי של הנ"ל והרי הממצאים: לא עבר בדיקת שמיעה בקבלתו לעבודה. דיווח ראשון על ירידה בשמיעה ב- 26.5.91 ואח"כ במאי 1993. בתיק הרפואי, משנת 1993 דיווח על נזילה מהאוזן, אוזניים שם תופיות מצולקות, מירינגוסלרוזיס". סוף ציטוט. מצה"ל אין דיווח על בעיות אוזנים. בדיקת שמיעה מתאריך 1.8.96 (מזור פון): ליקוי שמיעה עיצבי סימטרי, קל ב- 2 האוזניים, SRT של 25-20 דציבל מימין ו- 20-15 דציבל משמאל. ליקוי מעט יותר בולט עם הבדל של כ- 10 דציבל בתדירויות הגבוהות. בדיקת שמיעה מתאריך 16.8.00 (מכון גל): יש לשים לב שהחולה מדווח לבודקת השמיעה על ירידה ידועה בשמיעה מזה 16 שנה. הבדיקה מראה ליקוי שמיעה קשה ב- 2 האוזניים. אך הבדיקה אינהאמינה וישנו חוסר התאמה בולט בין תוצאות PT ו SRT-. הומלצה בדיקה חוזרת. סיכום ומסקנות מדובר בגבר בן 35 שהוכח: שנחשף למפלסי רעש מזיקים. מצד שני, עבד עם אוזניו במשך כל שנות עבודתו. גם אם כושר הבלימה של האוזניות אינו מלא, לאור נתוני מפלסי הרעש אליהם נחשף, הרי שעם אוזניות נחשף לרעש ודאי של פחות מ- 85 דציבל, וודאי שלא יכול היה לפתח ליקוי שמיעה תוך 5 חודשים. השגיאה העיקרית שנעשתה היא שלא בוצעה בדיקת שמיעה בקבלתו לעבודה וגם לא לאחר שדיוח על ליקוי שמיעה בשנת 1991, כ- 5 חודשים לאחר קבלתו לעבודה וגם לא בשנת 1993, כשדיווח שוב על ליקוי שמיעה. בכל מקרה, יש לציין 2 עובדות נוספות: שסבל מדלקות אוזניים. 2. שבדיווח לבודקת השמיעה מסר שסובל מליקוי שמיעה ידוע מזה 16 שנה. בכל מקרה, בדיקת השמיעה מ- 1996 היא כמעט נורמלית וודאי לא מראה ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. בכל הגדרה, עם ליקוי שמיעה כזה, לא מדובר במחלת מקצוע. בדיקת השמיעה הנוספת משנת 2000 אינה אמינה ולכן לפי הסקת מסקנות סופיות בעניינו של מר ג'רבי, יהיה צורך לחזור עליה יחד עם בדיקת BERA לסף". נוכח המלצתו של המומחה לבצע בדיקת שמיעה נוספת, הוגשה לתיק בית הדין תוצאת בדיקה אודיומטרית מיום 18.3.02. בדיקה זו הועברה למומחה על מנת שישלים את חוות דעתו בהתייחס לאותה בדיקה. ביום 12.4.02 השלים המומחה את חוות דעתו בזו הלשון: הנדון: חוות דעת רפואית בעניינו של מר ג'רבי חיים - תיק בל 101/98 נשלחה אלי בדיקת שמיעה שבוצעה בתאריך 18.3.02 (גל). לא בוצעה בדיקת BERA לסף כפי שביקשתי. בדיקת השמיעה מראה ליקוי שמיעה חמור דו צדדי, דומה ב- 2 האוזניים עם קומפוננט הולכתי. עקומות מוליכות עצם שטוחות. אין התאמה בין תוצאות PT ו- SRT. ה- SRT הוא 50-45 דציבל מימין ו- 50 דציבל משמאל. בנוסף עלי לציין שבתאריך 6.3.02 קבע מר ג'רבי תור לבדיקה במרפאתי, בדיקה שלא אני ביקשתי, ולא הופיע. כל מה שביקשתי הן בדיקות משלימות. באשר לשאלות ההבהרה שביקש עו"ד אייל נון, הסברתי לו טלפונית שיש קודם להשלים את הבדיקות שביקשתי, כיון שלא השלמתי את חוות דעתי. סיכום ומסקנות מדובר בגבר בן 35 שנחשף למפלסי רעש מזיקים, אך עם אמצעי מיגון לאוזניים. קושר את הליקוי בשמיעתו לחשיפתו לרעש, אך הממצאים הרפואיים והאנמנזה הרפואית לא תואמים בשום צורה ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש מהטעמים הבאים: כבר בתחילת עבודתו קיבל אמצעי מיגון לאוזניים ולאור נתוני מפלסי הרעש אליהם נחשף ודאי שלא הי ה יכול לפתח ליקוי שמיעה תוך 5 חודשים. ברקע: תלונה על טנטון מגיל 16 וכמו כן דיוח לבודקת השמיעה בשנת 2000 על ירידה ידועה בשמיעה מגיל 16. בתיק הרפואי: רקע של דלקות אוזניים (ראה ליקוי שמיעה אם קומפוננט הולכתי בבדיקת השמיעה האחרונה). ולבסוף - אין ולו בדיקת שמיעה אחת שתואמת ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש, לא זו מה- 1.8.96, המראה ספי שמיעה כמעט תקינים ולא זו מ- 2000 וזו מ- 2001, שאינן אמינות ומראות ליקוי שמיעה שאינו תואם בשום צורה ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש, לא מבחינת צורת האודיוגרמות ולא מבחינת חומרת ליקוי השמיעה. ולכן תשובותי לשאלות כב' השופט טננבוים הן: סובל מליקוי שמיעה ב-2 האוזניים, לא אופייני לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. לא מדובר במחלת מקצוע. לא פעל כאן עיקרון המיקרוטראומה. מדובר בתהליך תחלואתי רגיל". התובע ביצע בדיקות נוספות וביום 2.3.03, הגישן לבית הדין וביקש להעבירן למומחה על מנת שישלים פעם נוספת את חוות דעתו. בית הדין נענה לבקשה והעביר למומחה את החומר הרפואי הנוסף לצורך השלמת חוות דעתו. ביום 14.3.04, סיכם המומחה את דעתו בנוסח הבא: "הנדון: חוות דעת רפואית בעניינו של מר ג'רבי חיים - תיק בל 101/98 נשלחו אלי בדיקות נוספות והרי הממצאים: בדיקת שמיעה, מכון גל, 18.3.02 : ליקוי שמיעה חמור ב- 2 האוזניים, SRT של 50-45 דציבל מימין ו- 50 דציבל משמאל. קיים קומפוננט הולכתי ב- האוזנים. אין התאמה בין תוצאות PT ו-SRT/ בדיקת שמיעה, מכון גל, 20.11.02: תוצאה שמיעתית דומה לזו שבבדיקה הקודמת, שוב עם קומפוננט הולכתי ב- 2 האוזניים ושוב חוסר התאמה בין תוצאות PT ו- SRT, הבודקת רושמת שקיים רושם לאגרבציה. בדיקת BERA לסף 31.7.03 (בי"ח הדסה): סף BERA לנקישה, שמתאםי ב"כ לתדירויות הגבוהות האודיומטריה הוא 40 דציבל מימין ו- 35 - 30 משמאל. לסיכום ממצאי בדיקות אלה והממצאים בחו"ת מה- 20.9.01 מדובר בליקוי שמיעה מעורב על רקע תהליך תחלואתי רגיל וללא קשר לחשיפה לרעש". 3. בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי המומחה התבסס על עובדות שאינן נכונות. העובדה אחת היא שהתובע סבל מגיל 16 מטינטון והעובדה האחרת היא, כי התובע השתמש במהלך עבודתו במפעל באוזניות. אני דוחה טענה זו. בהחלטה מיום 13.8.01 נקבעו עובדות אלו על סמך אמירותיו המפורשות של התובע במהלך חקירתו הנגדית (עמ 1 עד 2 לפר' מיום 26.9.00). לא מצאתי סיבה לשנות את הקביעות העובדתיות הנ"ל. העובדה שהתובע היה חשוף לרמות רעש הגבוהות מ- 85 דציבל, אין בה די על מנת לקבוע, כי הפגיעה בשמיעתו מקורה בתאונת עבודה. בנוסף לנתון זה, יש צורך בחוות דעת רפואית המלמדת על קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הפגימה הרפואית. ממכלול חוות הדעת של המומחה עולה באופן ברור, כי נשלל קשר סיבתי זה. חוות הדעת מנומקות היטב ומתוכן ניתן להבין, כי מסקנתו של המומחה מבוססת הן על כלל בדיקות השמיעה והן על עיון בהסטוריה הרפואית של התובע. הבדיקות הרפואיות מצביעות מחד, על ליקוי שמיעה שאיננו תואם בשום צורה ליקוי שמיעה מחשיפה לרעש ומאידך, על היסטוריה של טנטון ודלקות אוזניים. מסקנתו של המומחה, כי אין מדובר לא במחלת מקצוע ולא במיקרוטראומה אלא בתהליך תחלואתי רגיל, מוסברת היטב ולא ניתן למצוא עילה כלשהי שלא לקבל מסקנה זו. מוסיף ב"כ התובע וטוען, כי מכח עקרון השיוויון, יש לקבל את התביעה הואיל והתקנות הרלוונטיות מכח החוק, הינן מפלות ופוגעות בזכויות יסוד. לענין זה טוען ב"כ התובע, כי על פי תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) הדנים בנכה צה"ל, היה מקום להכיר בתובע כנכה. אינני רואה בסיס לטענה זו. מדובר בחוקים שונים מכוחם הותקנו תקנות שונות. על אף שמדובר בשני חוקים מתחום הביטחון הסוציאלי, לא ניתן ללמוד מהוראות חוק אחד על הוראות חוק אחר. חוק הביטוח הלאומי והתקנות על פיו, קבעו מערכת ברורה ומוגדרת של כללים על פיהם יוכר מבוטח כנפגע עבודה. על פי כללים אלו, אין התובע זכאי להיות מוכר כנפגע עבודה. גם אם על פי הנתונים הרפואיים היה התובע מוכר כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) - ואין בפני כל יסוד לקבוע שאכן כך הם פני הדברים - אין לכך השלכה על הענין שבפניי. אני דוחה את טענות ב"כ התובע בכל הקשור לפגיעה בחופש העיסוק. אינני רואה כל קשר בין הזכות החוקתית לחופש העיסוק לבין הענין העומד להכרעה בפניי. סעיף 85 לחוק קבע, כי השר, לאחר התייעצות בשר הבריאות רשאי לקבוע שמחלה פלונית הינה מחלת מקצוע, אם לפי אופיה וגורמיה של אותה מחלה, יש לראותה לדעתו כסיכון מקצועי. בפסיקה נקבע, כי מדובר ברשימה סגורה של מחלות מקצוע ואין בית הדין מוסמך לקבוע מחלה כמחלת מקצוע אם לא נקבעה ככזאת בתקנות (דב"ע שן/ 37-0 קאי נ' המוסד פד"ע כב' 200). לא שוכנעתי, כי יש מקום לסטות מהלכה זו. 4. התביעה נדחית. אין צו להוצאות.מחלת מקצועאוזנייםרפואהשמיעה