זכות הקיזוז בהליך פשיטת רגל

מה הדין בסוגיית זכות הקיזוז בהליך פשיטת רגל ? קיזוז היא פעולה חשבונית של מחיקה הדדית של חובות כספיים שצדדים חייבים זה לזה. זכות הקיזוז היא זכות מהותית, המעוגנת בשורה ארוכה של הוראות חוק, ביניהן סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1971; סעיף 10 לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967, וסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. פקודת החברות אינה כוללת הוראה המתייחסת לזכות הקיזוז, אולם הדין מכיר בזכות הקיזוז גם לגבי חברות, מכוח תחולתם של דיני פשיטת הרגל בפירוק חברות, מכוח סעיף 353 לפקודה. קיימים הבדלים מהותיים בין הקיזוז בחוק החוזים ("הקיזוז האזרחי") לבין הקיזוז בפשיטת רגל ובפירוק חברה ("הקיזוז הבטוחתי"). ההבדל הבולט הוא לענין אופן הביצוע והשלכותיו של הקיזוז. הקיזוז האזרחי הוא פעולה משפטית חד-צדדית, המשתכללת באמצעות משלוח הודעה מהצד המעונין בקיזוז לצד השני. הוא משמש למניעת תביעות מיותרות על ידי עריכת חשבון מאוחד ומתואם של החובות ההדדיים, ותוצאתו היא סילוק חיובו של המקזז. בפשיטת רגל ובפירוק חברה, אין בדרך כלל מקום לפעולות חוץ שיפוטיות העשויות להשפיע על היקף המסה שתעמוד לחלוקה לטובת כלל הנושים. אין כל ספק, כי הפעלת זכות הקיזוז על ידי נושה פלוני פוגעת במצבם של הנושים האחרים, שאינם בעלי חובות הדדיים הניתנים לקיזוז. כך, משום שעל ידי קיזוז, אוכף הנושה המקזז את מלוא חובו, על חשבון הדיבידנד המשתלם ליתר הנושים. אף על פי כן, בנסיבות הנ"ל, ישנה דווקא הצדקה רבה יותר לקיזוז מאשר בדין האזרחי הרגיל. הכוונה היא למניעת אי הצדק שעלול להיגרם לנושה בעל חוב הניתן לקיזוז, אילו יחויב לשלם לנאמן בפשיטת הרגל או למפרק את מלוא החוב, בעוד הוא, הנושה, נאלץ להסתפק בדיבידנד חלקי בלבד (ראו ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של גרבר, פ"ד כב(2) 19). סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל משקף את האיזון ההכרחי בין היתרון הצומח לנושה המפעיל את זכות הקיזוז והיתרונות הכלליים הטמונים בהפעלתה, לבין הפגיעה ביתר הנושים. הצורך למזער את מידת הפגיעה בכלל הנושים הביא להתניית הזכות בשורת מגבלות. ראשית, הקיזוז אפשרי, רק אם קיימים בין פושט הרגל ואחר אשראי, חוב או עסק הדדי. שנית, החוב שפלוני נושה בפושט הרגל חייב להיות חוב בר הוכחה, קרי: ניתן להיתבע בהליך של תביעת חוב. שלישית, חובו של פושט הרגל לנושה נוצר לפני שנודע לאחרון על מעשה פשיטת רגל, והחובות ההדדיים נוצרו לפני מתן הצו לכינוס נכסים. 1. זוהי בקשתו של עו"ד אורי שנהר, בתפקידו כמפרק (להלן: "המפרק")חברת ורד תעשיות פלסטיקה כימיקלים בע"מ (להלן: "החברה"), העותר למתן צווים המורים למשיבים 1 - 3 לשלם את חובותיהם לחברה. לחילופין, עותר המפרק למתן צו המורה לו ומסמיכו להגיש תביעות כנגד המשיבים 1 - 3 לתשלום חובותיהם לחברה. מונחת בפני תגובות כל המשיבים. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המצהירים, ועל כן אני עושה שימוש בסמכותי שעל פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז בפשיטת רגל: העובדות הצריכות לענין 2. החברה חברה בע"מ, שעיסוקה העיקרי עובר לפירוקה היה ייצור ומכירה של משופה פלסטית (סקוטש ברייט). הדירקטורים של החברה היו מר דוד כהן (להלן: "כהן"), בעל השליטה במשיבה 1 ובמשיבה 2, והמשיב 3 (להלן: "סדובסקי"). בעלי המניות בחברה היו המשיבה 2 וסדובסקי. במהלך השנים מכרה החברה סחורה למשיבים 1 - 3. בגין רכישות אלו, עמדו חשבונותיהם של המשיבים 1 - 3 בספרי החברה ביתרות חובה, בניכוי זיכויים שונים (יתרות החובה מפורטות ברישא לבקשתו של המפרק. 3. ביום 8.11.94, הגיש סדובסקי בקשה לפירוק החברה. 4. ביום 10.5.95, ניתן בבית משפט זה צו לפירוק החברה. 5. המפרק פנה למשיבים 1 - 3 בדרישה כי ישלמו את חובותיהם לחברה. המשיבות 1 ו- 2 דחו את דרישת המפרק, בטענה כי חובותיהן לחברה קוזזו כנגד חובות החברה. המשיב 3 התעלם מפניות המפרק. מכאן בקשה זו. טענות הצדדים המפרק: לענין חוב המשיבה 2: 6. המפרק טוען, כי פעולות הקיזוז שבוצעו בספרי החברה על ידי כהן, מנהל החברה לשעבר ובעל השליטה במשיבות 1 ו- 2, נעשו כנגד חובות המשיבה 1 בלבד, ולא כנגד חובה של המשיבה 2. המשיבה 2 לא ביצעה כל פעולה של קיזוז חובותיה כלפי החברה. כן נטען, כי בדו"ח על מצב העסקים של החברה, שערך כהן לאחר מתן צו הפירוק, הופיע חוב של המשיבה 2 לחברה. לטענת המפרק, נובע מכך, כי המשיבה 2 מנועה מלכפור בחובה לחברה, מיום 31.12.94. לענין חובו של סדובסקי: 7. המפרק טוען, כי סדובסקי נמנע מלהשיב על דרישת החוב שנשלחה אליו, עובדה המצביעה על העדר הגנה מפני הדרישה לתשלום החוב. כן מציין המפרק, כי חובו של סדובסקי הופיע בכל אחד מהדו"חות השנתיים בין השנים 1989 - 1994. מכאן המסקנה המתבקשת, כי סדובסקי, שהיה דירקטור בחברה, מושתק מהעלאת טענות בענין האחריות לחובו. לענין חובה של המשיבה 1: 8. המפרק טוען, כי הזיכויים הרשומים בספרי החברה לטובת המשיבה 1 אינם מקימים לה טענת קיזוז. התשלומים אותם יש לקזז, לטענת המשיבה 1, הם סכומים שהמשיבה 1 שילמה בעצמה לנושים שונים של החברה, לאחר שהוגשה בקשת הפירוק, ובשני מקרים אף לאחר מתן צו הפירוק. פירוט התשלומים מופיע בבקשת המפרק. הראשון, תשלום לעו"ד דנציגר שייצג את החברה בהתנגדות החברה לפירוקה. החברה לא שילמה לעו"ד דנציגר, ושכרו שולם לו על ידי המשיבה 1. חלקו שולם בתקופה שבין הגשת בקשת הפירוק לבין מתן צו הפירוק, ואילו חלקו האחר שולם לאחר מתן הצו. השני, תשלום לעו"ד ולדמן, בגין שירותים שאינם מפורטים בבקשה. השלישי, תשלום למס הכנסה ולמס ערך מוסף. לטענת המפרק, אין המשיבה 1 זכאית לקזז את התשלומים ששילמה לאחר מועד הגשת בקשת הפירוק, הוא "המועד הקובע" לענין טענת הקיזוז. כך, בהסתמך על הוראת סעיף 268 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 (להלן: "פקודת החברות"). סעיף זה קובע כי פעולה שנעשתה בנכסי החברה לאחר תחילת הפירוק בטלה, אם קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על פירוק החברה, ועל הוראת סעיף 265 לפקודת החברות, בו נקבע מועד הגשת בקשת הפירוק כמועד תחילת הפירוק. 9. טוען המפרק, בנוסף, כי לא נתקיימה דרישת ההדדיות שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"). ראשית, חוב המשיבה 1 לחברה והתשלומים ששילמה המשיבה 1 לעורכי הדין ולרשויות המס אינם בגדר "חובות הדדי", "אשראים הדדי", או "עסקים הדדיים". בעוד שחוב המשיבה 1 לחברה מקורו ברכישת סחורה במהלך העסקים הרגיל של החברה, צמח החוב הנטען של החברה כלפי המשיבה 1 משירותים שניתנו מחוץ למהלך העסקים הרגיל, במסגרת התנגדות לבקשת הפירוק שהוגשה כנגד החברה. שנית, אין המשיבה 1 רשאית לקזז את חובה לחברה כנגד חובה של החברה כלפי צדדים שלישיים, שכן יש בכך משום עקיפה של הכלל בדבר "הדדיות" החובות הניתנים לקיזוז. שלישית, הקיזוז לוקה בחוסר תום לב, שכן בבסיסו חוב שנוצר ביוזמת המשיבה 1, עת היה ידוע למנהלה כי נגד החברה תלויה ועומדת בקשת הפירוק. תגובת המשיבות 1 - 2: 10. בתגובתן, מעלות המשיבות 1 - 2 טענה מקדמית, לפיה אין הענין ראוי לבוא בפני בית המשפט במסגרת בקשה למתן הוראות. לגופו של ענין, טוענות המשיבות 1 - 2, כי החובות המגיעים להן מן החברה נוצרו עובר להגשת בקשת הפירוק. משום כך, קמה למשיבות טענת קיזוז כלפי החברה. תגובת המשיב 3: 11. המשיב 3 טוען, כי לא קיבל מן החברה כל דרישה לפירעון חובו, בתקופת פעילותה או לפני פירוקה. בתגובתו, טוען המשיב 3, כי השיב לדרישות המפרק פעמים רבות, בשלילה ובהכחשת החוב. בתצהירו, מודה המשיב 3 ברכישת סחורה מן החברה, אך טוען כי שילם בגין חובו בסמוך לרכישה, ומוסיף כי לו נותר חוב, היתה החברה עצמה פונה אליו. דיון חוב המשיבה 1: הטענה המקדמית - דיון במסגרת בקשה למתן הוראות 12. המחלוקת נשוא בקשה זו היא משפטית גרידא, ואינה מצריכה עיון מעמיק במסמכים או חקירת מצהירים על תצהיריהם. בפני בקשה מנומקת ומפורטת, הנתמכת בראיות עובדתיות ומלווה באסמכתאות משפטיות. כמו כן, מונחות בפני תגובות המשיבים וב"כ כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות אלו, אין כל ספק עמדי, כי מקומו של ענין זה בבית משפט של פירוק, במסגרת בקשה למתן הוראות. החלטה זו ניתנת במסגרת שימוש בסמכותי, על פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. הוראות החוק 13. סעיף 353 לפקודת החברות מחיל על חברה בפירוק את דיני פשיטת הרגל הכלליים, ולשונו: "בחברה חדלת פירעון ינהגו על פי דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידיות או מותנות, ולקבלת דיבידנד." משלים סעיף 352 לפקודת החברות וקובע: "בכפוף לתחולתם של דיני פשיטת רגל על חברות חדלות פירעון ניתן בכל פירוק לתבוע מחברה כל חוב, קיים או עתיד, ודאי או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, ויש לשום ככל האפשר שומה צודקת את ערך החובות שהם מותנים או בלתי קצובים." ההסדר החל על ענין קיזוז בפשיטת רגל מעוגן בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כדלקמן: "(א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי חייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל." (ב) הקביעה מהם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס." סעיף 71 לפקודת פשיטת רגל מגדיר מהם חובות בני תביעה: "חוב וחבות קיימים או עתידיים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו כינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל..." גדר המחלוקת 14. ענייננו בשתי שאלות עיקריות. הראשונה, האם נתקיים בענייננו "המועד הקובע" כדי שהמשיבים יזכו בקיזוז? השניה, האם נופלים התשלומים, ששילמו המשיבים לצדדים שלישיים, בגדר "אשראי", "חוב" או "עסק הדדי", המקים להם זכות לקיזוז חובותיהם כלפי החברה? זכות הקיזוז בפשיטת רגל 15. קיזוז היא פעולה חשבונית של מחיקה הדדית של חובות כספיים שצדדים חייבים זה לזה. זכות הקיזוז היא זכות מהותית, המעוגנת בשורה ארוכה של הוראות חוק, ביניהן סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1971; סעיף 10 לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967, וסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. פקודת החברות אינה כוללת הוראה המתייחסת לזכות הקיזוז, אולם הדין מכיר בזכות הקיזוז גם לגבי חברות, מכוח תחולתם של דיני פשיטת הרגל בפירוק חברות, מכוח סעיף 353 לפקודה. 16. קיימים הבדלים מהותיים בין הקיזוז בחוק החוזים ("הקיזוז האזרחי") לבין הקיזוז בפשיטת רגל ובפירוק חברה ("הקיזוז הבטוחתי"). ההבדל הבולט הוא לענין אופן הביצוע והשלכותיו של הקיזוז. הקיזוז האזרחי הוא פעולה משפטית חד-צדדית, המשתכללת באמצעות משלוח הודעה מהצד המעונין בקיזוז לצד השני. הוא משמש למניעת תביעות מיותרות על ידי עריכת חשבון מאוחד ומתואם של החובות ההדדיים, ותוצאתו היא סילוק חיובו של המקזז. 17. בפשיטת רגל ובפירוק חברה, אין בדרך כלל מקום לפעולות חוץ שיפוטיות העשויות להשפיע על היקף המסה שתעמוד לחלוקה לטובת כלל הנושים. אין כל ספק, כי הפעלת זכות הקיזוז על ידי נושה פלוני פוגעת במצבם של הנושים האחרים, שאינם בעלי חובות הדדיים הניתנים לקיזוז. כך, משום שעל ידי קיזוז, אוכף הנושה המקזז את מלוא חובו, על חשבון הדיבידנד המשתלם ליתר הנושים. אף על פי כן, בנסיבות הנ"ל, ישנה דווקא הצדקה רבה יותר לקיזוז מאשר בדין האזרחי הרגיל. הכוונה היא למניעת אי הצדק שעלול להיגרם לנושה בעל חוב הניתן לקיזוז, אילו יחויב לשלם לנאמן בפשיטת הרגל או למפרק את מלוא החוב, בעוד הוא, הנושה, נאלץ להסתפק בדיבידנד חלקי בלבד (ראו ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של גרבר, פ"ד כב(2) 19). 18. סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל משקף את האיזון ההכרחי בין היתרון הצומח לנושה המפעיל את זכות הקיזוז והיתרונות הכלליים הטמונים בהפעלתה, לבין הפגיעה ביתר הנושים. הצורך למזער את מידת הפגיעה בכלל הנושים הביא להתניית הזכות בשורת מגבלות. ראשית, הקיזוז אפשרי, רק אם קיימים בין פושט הרגל ואחר אשראי, חוב או עסק הדדי. שנית, החוב שפלוני נושה בפושט הרגל חייב להיות חוב בר הוכחה, קרי: ניתן להיתבע בהליך של תביעת חוב. שלישית, חובו של פושט הרגל לנושה נוצר לפני שנודע לאחרון על מעשה פשיטת רגל, והחובות ההדדיים נוצרו לפני מתן הצו לכינוס נכסים. המועד הקובע 19. המגבלה השלישית דלעיל נועדה למנוע "שיפור עמדות ברגע האחרון" על ידי נושיו או חייביו של פושט הרגל. על כן נקבע, כי לענין קיזוז, לא יובאו בחשבון עסקאות שנכרתו תוך ידיעה ספציפית על מעשה פשיטת הרגל, או לאחר מתן הצו לכינוס נכסים, המוחזק כמצוי בידיעת הכלל. כאמור, אומצה הוראה זו בשינויים המחייבים אף בדיני החברות הכלליים, בהתאם להוראות סעיף 353 לפקודת החברות, דהיינו: אם בשעה שאדם נתן אשראי לחברה הוא ידע שהחברה הייתה לחדלת פירעון, וכתוצאה מכך אפשר להגיש בקשה לפירוקה, הוא לא יזכה בקיזוז, אם אכן יינתן צו פירוק כנגדה. 20. המועד הקובע לענין יחיד הוא מתן צו לכינוס הנכסים. לענין חברה, נפסק, כי המועד הקובע הוא מועד מתן צו הפירוק: "לפי סעיף 31(2) (סעיף 74 - ו.א.), התאריך הקובע לענין קיזוז אשראים, חובות ועסקים הדדיים של החייב ואדם אחר הוא תאריך הצו לקבלת נכסים. במקרה של פירוק חברה, התאריך המקביל הוא תאריך מתן צו הפירוק." (ע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי הנכסים של וולטקס צמרון בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים), פ"ד כז(2) 393, בעמ' 396) 21. ביסודה של ההלכה בענין וולטקס צמרון עומד שיקול ההגנה על כלל הנושים של פושט הרגל או החברה, המחייב מניעת פעולות העלולות להקטין את המסה העומדת לחלוקה לטובת כלל הנושים. המציאות מוכיחה, כי עניינם של הנושים לנקוט בפעולות כגון אלו מתגבר עם תחילת הליך הפירוק. מסיבה זו, נקבע בסעיף 268 לפקודת החברות, כי פעולות בנכסי חברה המתבצעות לאחר תחילת הפירוק בטלות כלפי כולי עלמא. עם זאת, בקביעת מועד מתן צו הפירוק כמועד בו "ננעלים השערים" אין די, שכן ניתן ללמוד על מצב החברה ולפעול בהתאם עוד קודם למתן צו פירוק. על כן, מייחס הדין הכללי את מועד תחילת הפירוק לאחור, למועד הגשת בקשת הפירוק. כך נקבע בסעיף 265(א) לפקודת החברות: "פירוקה של חברה ייחשב כאילו התחיל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק." 22. נשאלת השאלה, האם יחול בענין הקיזוז הדין הכללי, על פיו מיוחס פירוק החברה לאחור, למועד הגשת בקשת הפירוק, או שמא יחול על הענין דין מיוחד, לפיו יותר קיזוז חיובים שהתגבשו עד מועד מתן צו הפירוק. בע"א 826/82 אל-על אגודה שיתופית חקלאית ברמות השבים בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפירוק), דן בית המשפט העליון בסוגייה, אך השאירה בצריך עיון (פ"ד מה(2) 247, בעמ' 251 לפסק הדין). הסוגייה נדונה לגופה בע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ (בפירוק) נ' אגרא אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2) 133 (להלן: "פסק הדין בענין הספקה"). פסק דין זה עסק בטענת קיזוז שהעלה נושה של החברה בכינוס ובפירוק, כנגד תביעת מפרק החברה לפרוע את חובו לחברה. חוב הנושה לחברה נוצר במהלך עסקיה הרגילים של החברה, זמן רב לפני הגשת בקשת הפירוק. החוב הנגדי נוצר בגין ערבות שהעמיד הנושה לזכות החברה ולטובת צד שלישי, לפירעון חובות החברה לצד השלישי. הקושי נבע מן העובדה שיצירת הערבות קדמה להגשת בקשת הפירוק, בעוד שהפירעון בוצע לאחר מתן צו הפירוק. בהיזקקו לשאלת "המועד הקובע", איזכר כב' השופט חשין, בהסכמה, את ההלכה המקובלת: "השאלה היא, מהו - בפירוק חברה - המועד המקביל לצו כינוס נכסים שבפשיטת רגל? בנושא זה היו חילוקי דעות, אך דומה שכיום נתקבלה הסברה כי רואים את יום נתינת הצו לפירוקה של חברה כמקביל ליום נתינת הצו לכינוס נכסים בפשיטת רגל." (עמ' 163 לפסק הדין). כב' השופט ד' לוין, אשר תמך בעמדה זו, הסביר את הרציונלים עליהם נסמכה: "...משמוגשת הבקשה לפירוק החברה נופל דבר ב"חיי החברה" ובתפקודה. אין הדברים כתמול שלשום. התקופה שבין תאריך הגשת הבקשה לבין תאריך צו הפירוק הינה תקופת מעבר, שבה על החברה לנהוג זהירות יתרה בעשייתה, כשלא אחת פעולתה של החברה מלווה בפיקוחו של בית המשפט, באמצעות קדם מפרק זמני או מפרק זמני או כונס נכסים, הכל לפי הנסיבות ולפי מהות הבקשה. בתקופת המעבר נעשים ניסיונות להחיות את החברה ולהחזיר אותה לדרך המלך. לא אחת מנוצלת תקופה זו למציאת הסדר או פשרה, כאמור בסעיף 233 לפקודה, כדי להציל את הניתן ולהמשיך בדרך שתמזער את הנזק לנושים השונים ולבעלי המניות. אם מצליח הדבר - מתייתר הצורך בהמשך הליכי הפירוק, ולא ניתן כלל צו לפירוק החברה. אם נושי החברה נוהגים בתבונה בשלב האמור, אזי אין הם נחפזים בהפעלת ערבויות, במימוש שעבודים ובעתירות לצווי ביניים, שהרי באלה יש כדי לסכל מראש כל סיכוי להחייאת החברה. גישה זו, אם רק אפשרית היא, הינה מבורכת ויש לעודדה. כדי לאפשר מימושה של המגמה הנ"ל, צריכה המדיניות המשפטית הראויה שלא לדרבן לתבוע את פירעון הערבות לפני מועד מתן צו הפירוק..." (עמ' 166 לפסק הדין). 23. מהי הפעולה אליה מכוון "המועד הקובע"? בפסק הדין בענין הספקה נקבעה הלכה, לפיה ""המועד הקובע" מכוון ליצירת הערבות (להבדיל מפירעונה), שהרי משעה שזו נוצרת - קמה לו לערב זכות בת תביעה בפשיטת רגל (כאמור בסעיף 71 לפקודה), וזכות זו בת קיזוז היא בהתקיים "עסקים הדדיים"...ובלבד שלעת קיזוז אכן פרע הערב את ערבותו (ההדגשה שלי - ו.א.)." 24. בענין שלפנינו, עסקינן בתשלומים ששילמה המשיבה 1 לצדדים שלישיים, לאחר הגשת בקשת הפירוק, וחלקם אף לאחר מתן צו הפירוק. אדון בתשלומים אחד לאחד. חוב המשיבה 1 כלפי עו"ד דנציגר, שמקורו בשירותים שניתנו במסגרת התנגדות לפירוק החברה, נוצר לאחר הגשת בקשת הפירוק, עובר למתן צו הפירוק. אומנם, חלק מן התשלומים בגין חוב זה שולמו לאחר מתן צו הפירוק, אולם לכך אין רלוונטיות, לאור ההלכה בענין הספקה, ולאור ההכרעה הספציפית בענין זה, המבוססת על דרישת ההדדיות. אציין, כי בנסיבות הענין, איני רואה מקום לאבחן את עובדות המקרה שלפני מעובדות פסק-הדין בענין הספקה, ועל כן נכונה אני לקבל את טענת המשיבה 1, לפיה נוצר החיוב לפני המועד הקובע, הוא מועד מתן צו הפירוק. עם זאת, אודה ואתוודה, כי לדעתי, עשויות לקום נסיבות מסוימות בהן תהא הצדקה להגבלת זכות הקיזוז למועד קובע מוקדם יותר. המציאות מוכיחה, כי עם הגשת בקשת הפירוק עשוי להתחולל "מחול שדים" סביב החברה ונכסיה. במקרים מסוימים, עשויים חייבי החברה להזדרז ולפעול ליצירת חובות ברי-קיזוז כנגד חובותיהם, בטרם יינתן צו לפירוק החברה. אחת הדרכים לכך היא באמצעות עריכת עיסקה עם בעל-חוב אחר של החברה, ל"רכישת" חובו, לשם קיזוזו, על חשבון יתר הנושים. דרך אחרת היא באמצעות ביצוע פעולות בלתי נחוצות, ואף בלתי כשרות, "עבור החברה". בגבור הקשיים הכלכליים של החברה, עשויה להיחלש גם יכולת העמידה וההתנגדות שלה מפני פעולות כגון אלו. הקדמת המועד הקובע למועד הגשת בקשת הפירוק עשוייה להועיל בהקטנת התמריץ הניצב בפני החייבים, ליצור בדחיפות יתרה חובות ברי קיזוז, בטרם יינתן צו לפירוק החברה. ודוק; אין בכך סתירה לאמור בפסק דינו של כב' השופט לוין בעניין הספקה. הקדמת המועד הקובע עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הראויה, המכוונת להקטין את הסכנה המרחפת מעל החברה שהוגשה בקשה לפירוקה. דרישת ההדדיות 25. האם נופלים התשלומים ששילמה המשיבה 1 לעורכי הדין ולרשויות המס בגדר דרישת ההדדיות שבסעיף 74 לפקודת פשיטת רגל? 26. הוראת הסעיף מורה על קיזוז זכויות וחובות מקום בו "היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו...". על פי ההלכה הפסוקה, רחב הדיבור "עסקים הדדיים" מן היתר. מכך נגזר, כי ה"אשראי" ההדדי וה"חוב" ההדדי אינם אלא דוגמאות ספציפיות ל"עסקים הדדיים" (ראה פסק הדין בענין הספקה, בעמ' 146; ראה גם ש' לוין, בספרו פשיטת רגל (חברה ישראלית להכשרה מקצועית, 1984), בעמ' 202). תנאי ההדדיות מחייב גם מספר תנאי משנה. כך, למשל, החיובים המקוזזים צריך שיהיו בין אותם צדדים וביניהם בלבד; כן נדרש, כי הצדדים לא ביקשו לראות חיוב או זכות ספציפיים כעומדים לעצמם, שלא במסגרת הדדיות. 27. חובה של המשיבה 1 כלפי החברה נוצר עקב רכישת סחורה באשראי, במהלך העסקים הרגיל של החברה ובמשך רוב שנות קיומה. במאמר מוסגר יצוין, כי החברה מכרה סחורה אף למשיבה 2 ולמשיב 3, שצברו חובות דומים בהתאם. מנגד עומד החוב אותו מבקשת המשיבה 1 לקזז כנגד חובה לחברה. חוב זה צמח עקב תשלומים ששילמה המשיבה 1 לעורך הדין דנציגר, בגין שירותיו בהכנת התנגדות לבקשה לפירוק החברה, לעו"ד ולדמן, ולרשויות המס. תשלומים לעו"ד דנציגר 28. לגבי תשלום זה מתעוררות השאלות הבאות: ראשית, האם ניתן לחייב את החברה בתשלום בגין הוצאות שנגרמו לבעלת מניות עקב הגשת התנגדות לפירוק החברה? שנית, האם ניתן לקזז חוב אשר קם במסגרת ההליכים לפירוק החברה כנגד חוב שקם במהלך העסקים הרגיל של החברה? 29. דעתי היא, כי התשובה לשתי השאלות היא שלילית. ראשית, חובה של המשיבה 1 איננו חובה של החברה, ואין לייחסו לה בדיעבד. חוב זה נוצר כתוצאה מהליכים שנקטה המשיבה 1 בעצמה וביוזמתה. אומנם, מעמד המשיבה 1 בהליך הפירוק נבע מתוקף בעלותה במניות החברה. אולם, ההתנגדות לפירוק לא הוגשה מכוח החלטה המחייבת את החברה. שירותיו המשפטיים של עו"ד דנציגר ניתנו למשיבה 1, בתוקף מעמדה העצמאי כבעלת מניות, המתנגדת לפירוק החברה שבמניותיה היא מחזיקה. השירותים לא ניתנו לחברה עצמה, שכן מעולם לא נתבקשו על ידה. מכאן המסקנה, כי חובה של המשיבה 1 לחברה אינו משתלב באופן כלשהו בשכר הטירחה ששילמה המשיבה 1 לעו"ד דנציגר, עבור שירותיו המשפטיים. שנית, חובה של המשיבה 1 לעו"ד דנציגר קם מחוץ למהלך עסקיה הרגילים של החברה. הדעת נותנת, כי הליך הפירוק אינו חלק מעסקיה הרגילים של חברה כלשהי. על כן, הוצאות הנגרמות במסגרת הליך זה אינן מקבילות לחובות הנוצרים במהלך פעילותה השגרתית של החברה. בקשת הפירוק של החברה, שהוגשה עקב סכסוך בין בעלי השליטה בחברה והובילה לפירוקה הסופי, סימנה את הקו המפריד בין התקופה בה ניהלה החברה מהלך עסקים רגיל, לבין התקופה בה לא נוהלו עוד עסקים כלשהם. ההוצאות שנצמחו לאחר מועד הגשת הבקשה לפירוק אינן במסגרת "עסק הדדי" המקיים את דרישת ההדדיות בסעיף 74. המסקנה המתבקשת היא, כי המשיבה 1 לא היתה רשאית לקזז את התשלומים ששולמו לעו"ד דנציגר מן החוב הרשום בספרי החברה. תשלומים לעו"ד ולדמן 30. חוב החברה לעו"ד ולדמן מופיע במאזן החברה לשנת 1994, עובדה המעידה כי נוצר לפני הגשת בקשת הפירוק. הצדדים לא טענו לגבי מקורו של החוב, ועל כן נכונה אני להניח כי מקורו בשירותים משפטיים שוטפים, שניתנו במהלך חיי החברה. היות וכך, מקיים חוב זה את דרישת ההדדיות כנגד חובות המשיבה 1 לחברה, שכן נוצר במהלך העסקים הרגיל של החברה. שאלת הזהות הפרסונלית אף היא אינה רלוונטית, למרות שהמשיבה 1 מבקשת לקזז תשלום ששילמה לצד שלישי. הלכה פסוקה היא, כי ערב שפרע חוב בו נתחייבה חברה כלפי צד שלישי, רשאי לקזז את הסכום ששילם מחובו לחברה (ראו פסק הדין בענין הספקה, בעמ' 150 לפסק הדין). מכאן המסקנה, כי המשיבה 1 היתה זכאית לקזז את התשלום לעו"ד ולדמן מחובה לחברה. תשלומים לרשויות המס 30. האמור לעיל בענין התשלומים לעו"ד ולדמן תקף ונכון גם לגבי התשלומים ששילמה המשיבה 1 בגין חובות החברה לרשויות המס. לית מאן דפליג, כי חובות אלו נוצרו במהלך העסקים הרגיל של החברה. יתרה מזאת, אין כל מחלוקת גם לגבי מועד ביצוע התשלומים, אשר קדם למתן צו הפירוק. משכך המצב, ניתן להכריע בנקל כי לגבי תשלומים אלו מתקיימים התנאים שבסעיף 74, הם דרישת ההדדיות והמועד הקובע, וכי המשיבה 1 זכאית היתה לקזז את התשלומים מחובה לחברה. 31. המשיבה 1 תשלם למפרק את חובה כפי שהוא מופיע בספרי החברה, בקיזוז התשלומים לעו"ד ולדמן ולרשויות המס, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 31.12.94 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם המשיבה 1 למפרק הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. חובה של המשיבה 2 31. המפרק טוען, כי בספרי הנהלת החשבונות בוצעו פעולות קיזוז כנגד חובות המשיבה 1 בלבד, ולא כנגד חובות המשיבה 2. מכך נובע, כי טענת קיזוז כלל לא הועלתה על ידי המשיבה 2, וכי המשיבה 2 מושתקת מלכפור בחובה לחברה, כפי שהוא מופיע במאזן החברה מיום 31.12.94. בתגובתה, כלל לא השיבה המשיבה 2 לטענות אלו. עקב כך, מתבקשת המסקנה כי אין מניעה מלהעתר לבקשת המפרק, ולהורות למשיבה 2 לשלם את חובה לחברה, בסך 6,908 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית כחוק, מיום 31.12.94 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם המשיבה 2 למפרק הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק. חובו של המשיב 3 32. בספרי החשבונות של החברה מופיע חוב של המשיב 3 לחברה. בתגובתו לבקשה זו, מודה המשיב ברכישת סחורות מן החברה, אך מכחיש את קיומו של החוב עצמו, בטענה כי נהג לפרוע החוב בגין הסחורות שרכש, בסמוך למועדי הרכישות. המפרק טוען, כי הכחשה זו ראויה להידחות, נוכח אחריותו של המשיב 3 לאמור בדו"חות הכספיים של החברה, מתוקף תפקידו כדירקטור. דעתי היא, כי טענות המשיב 3 ראויות להידחות, מן הטעם שלא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי פרע חובו לחברה. המשיב 3 אף לא הוכיח כי התנגד באופן כלשהו לחוב שנרשם על שמו בספרי הנהלת החשבונות של החברה, בה שימש כדירקטור במשך שנות קיומה. נוכח הודאתו של המשיב 3 בעובדה שרכש סחורה מן החברה, מסתמנת הכחשת החוב הנטען ככללית ונטולת ביסוס ראייתי ממשי. בנסיבות המקרה, בהן היתה למשיב 3 נגיעה ישירה לפעילות העסקית של החברה וידיעה מלאה אודות מצבה הכלכלי ומצבת חובותיה המדווחת, אין המשיב 3 רשאי להיבנות מהכחשה כללית של חובו כלפי החברה. אשר על כן, ישלם המשיב 3 למפרק את החוב הנדרש, בסך 9,467 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31.12.89, ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלם המשיב 3 למפרק הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן החלוטה זו ועד ליום התשלום בפועל. 33. עם סיום כתיבת ההחלטה ובטרם חתימתי, ראה אור פסק-דין חדש של בית המשפט העליון ע.א. 4752/92 מקט בע"מ ע"י כונס הנכסים נ' החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ וערעור שכנגד פ"ד נא (2) 214. הגעתי לכלל מסקנה, לאחר שקראתיו, כי אין בו כדי לשנות מהחלטתי זו. קיזוזפשיטת רגל