קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצב לב מואץ בעבודה: לתובעת ארע ביום 18.5.97 "ארוע לבבי", אותו היא מייחסת לעבודתה כפקידה של המוסד לבטוח לאומי. לטענת התובעת היא ניהלה ויכוח עם חברה לעבודה בשם גב' דשתי, עובדה שגרמה לה להתרגזות יתר שהובילה למצבה הרפואי. ההפניה הראשונה לטיפול רפואי נרשמה ביום 22.5.97, אולם לגירסת התובעת היא פנתה עוד קודם לכן לרופא של סניף הביטוח הלאומי בו עבדה, ד"ר נוימן שמו. מהראיות שהוגשו לביה"ד, עולה בברור כי ויכוחים בעבודה היו לתובעת לא מעט, ובשנת 94 גם הוכר אחד מהם כ"תאונת עבודה". עוד הוברר שארועים לבביים (דפיקות לב) נרשמו אצל התובעת כבר משנת 92 (ת/6). להשלמת התמונה, יובאו דברי התובעת בעדותה בביה"ד לאמור: "הארוע היה במאי. בספטמבר באו לחקור את העובדים והם כבר לא זוכרים את המקרה. פניתי לגב' דשתי בעניין עבודה בצורה מנומסת וביקשתי לראות את החומר והיא אמרה שאין לה שום חומר והיא התנפלה עלי, חזרתי למקומי והיא באה אלי והתנפלה עלי בעלבונות לפני כל העובדים. בשנת 93 היא ניסתה להתערב בעבודתי ופניתי למנהל שיפסיק אותה לאלתר והוא דיבר איתה והיא הפסיקה. ההתנהגות שלה לא היתה צפויה ואגרסיבית מאוד. הארוע התחיל מ- 19 ועד 20 לחודש. ב- 19 היו העלבונות האישיים בקשר למעמדי האישי. ב- 19 הייתי עם ההתרגזות המאוד קשה זה התחיל ב- 18 והמשיך עד ה- 20 ואני חשתי מאוד ברע. מנהל המחלקה מר אורי הלפרין זימן אותי לחלוקת העבודה ואמר שהבת של דשתי באה ואמרה שאני מציקה לאמא שלה. והעובדות אמרו לי שהיא רצתה להכות אותי אבל הם מנעו מבעדה וזה עוד יותר קומם אותי. המתח בעבודה התחיל ב- 18, המשיך ב- 19 והמשיך ב- 20 וב- 22. הרגשתי מאוד לא טוב וביקשתי עזרה במחלקה, והבנות במחלקה לקחו אותי לד"ר נוימן. זה לא נכון שכל הזמן היה מתח ביני לבין גב' דשתי. אני רואה את עצמי כבחורה בריאה למרות שברישומים הרפואיים יש תלונות על דפיקות לב כבר משנת 92 (סומן ת/6). בשעתו אכן נבדקתי ב- 92. לא מצאו אצלי מחלה. גם ב- 93 נבדקתי. אני אצל הרופא שלי 20 שנה. לגבי הרישום של שנת 84 זו התלונה שלי, שהייתי נסערת ולא מעבר לכך". (עמ' 4 שורה, 8 ואילך לפרוטוקול). מדובר אפוא ב"מתח מתמשך" בין התובעת לחבריה לעבודה, כאשר הארוע נשוא הדיון הנוכחי נמשך מספר ימים. לא שוכנעתי שבסביבת עבודתה של התובעת מדובר היה בארוע שניתן לאיתור בזמן, המהווה "אירוע חריג", במובנה של פסיקת בית הדין הארצי לעבודה. אם לא די בכך, יצוין כי גב' דשתי מכחישה קיומו של עימות ישיר בינה לבין התובעת ביום הארוע (נ/2), והיא מדברת על ויכוחים בהם היו מעורבים עובדים נוספים. בהקשר זה יש להזכיר את פסיקת בית המשפט העליון לאמור: "טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים מתחים, לחצים, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. מצבים אלה עלולים לגרום למחלות ממחלות שונות ... לאור הגדרתה של תאונת עבודה כתאונה ... אין זו מדיניות ראויה להרחיב על ידי פסיקה, את פריסתו של החוק" (בג"ץ 4690/07 ב"ל נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', סע' 23 לפסק דין מיום 25.3.99). בהחלטתי מיום 29.3.00 סברתי כי הויכוחים בין העובדים, שהיו למרבה הצער מנת חלקה של התובעת במשך תקופה ארוכה, יצרו "מתח מתמשך" שהתגבר בין 18 ל- 22 למאי, אך לא ניתן לראות בהם "אירוע חריג". התובעת השיגה על כך לביה"ד הארצי לעבודה וזה סבר (בהסכמה) כי ייקבעו "עובדות רקע" נוספות וימונה יועץ רפואי שיסייע לביה"ד בהכרעתו בסוגיה שבמחלוקת. ביום 3.3.03 חזרו הצדדים לטעון לפני, והגיעו להסכמה לכלול בעובדות המוסכמות גם את הדברים הבאים: "העובדות המוסכמות הן כדלקמן: התובעת היתה מעורבת ביום 19.5.97 בוויכוח חריג עם חברה לעבודה בשם גב' דשתי, על רקע וויכוח קודם בין שתי העובדות יום קודם לכן. ביום הקודם (18.5.97) ניגשה התובעת לגב' דשתי בקשר לתביעה שהוגשה למל"ל שבו עבדה התובעת בשעתו ושאלה אותה אם יש לה חומר בקשר לתביעה. גב' דשתי ענתה שאין לה שום חומר ושהיא עובדת בשביל כולם. התובעת לא ענתה לה וגב' דשתי החלה לצעוק ואמרה שהתובעת עושה ביום 10 תביעות ומהן 10 שגויות. יצוין כי התובעת שימשה אז כמרכזת תביעות מילואים במוסד לבטוח לאומי. הגב' דשתי הוסיפה ואמרה שהיא תשים את התובעת "על התחת" ותגרום לתובעת לעבוד. התובעת השיבה לה שהיא לא אחראית עליה ולכן היא לא תצליח לגרור אותה למריבה. התובעת נפגעה (נעלבה) ובו ביום כתבה מכתב למנהלת המחלקה, עם העתק ליו"ר הועד שבו סיפרה על המקרה. התובעת גם התבטאה אז בפני יו"ר הועד כי "הלב הולך להתפוצץ". מאותו רגע (עדיין ביום 18.5.97) הרגישה התובעת דפיקות לב מהירות אך סיימה לעבוד כרגיל. למחרת היום (19/5/97) בשעה 12:00 בצהרים לערך, התנהל וויכוח חריף בין התובעת לבין גב' דשתי, תוך העלבות הדדיות על רקע אישי. היו צעקות עד לב השמים שנשמעו גם במחלקה סמוכה. מצורף הודעת התובעת בפני חוקר המוסד לבטוח לאומי (סומן "א"). ב- 22/5/97 התלוננה התובעת לראשונה לפני רופאת המוסד לבטוח לאומי ולמחרת פנתה לקופת חולים. עד 22/5/97 המשיכה התובעת בעבודתה הרגילה. מהראיות שהוגשו לבית הדין עולה כי לתובעת היו לא מעט וויכוחים בעבודה. בשנת 94 הוליד אחד מהם הכרה כתאונת עבודה (פגיעה בצואר כתוצאה מקטטה עם עובדת אחרת). עוד הוברר שדפיקות לב נרשמו אצל התובעת כבר משנת 92 (ת/6)". אישרתי את הסכמת הצדדים לפני, ועל בסיס העובדות המוסכמות הועבר התיק לבחינתו וחוות דעתו של יועץ רפואי מטעם ביה"ד, פרופ' קרן שמו. פרופ' קרן הציג לפני ביה"ד והצדדים חוות דעת מפורטת, שהוגשה לביה"ד ביום 24.4.03. לפי אותה חוות דעת, התובעת שסבלה מעצבנות יתר וחרדה טופלה בתרופות הרגעה עוד טרם "הויכוח החריג" בעבודה. הויכוח החריג באותם יומיים של 18-19 למאי 1997 הובילו לעליה במהירות הדופק, ללא הפרעות קצב ממשיות. עלית קצב הדופק אצל התובעת אובחנו ונמצאו גם קודם לארוע בעבודה. העליה בקצב דפיקות הלב (ל-85 עד 100 לדקה), על רקע של "עצבנות יתר" מתמשכת שקדמה לארוע החריג, לא הצדיקה לדעת היועץ הרפואי העדרות מהעבודה לשבועיים. על כל פנים, לדעתו: "הרקע של עצבנות יתר אשר היתה קיימת בתובעת עוד לפני הארוע החריג בעבודה, היתה מכרעת בהופעת תלונותיה ... השפעת הארוע החריג בעבודה היתה אם כן פחותה בהרבה לעומת הנתונים האישיים שנכחו בה ..." (הסיפא לחוות הדעת מיום 24.4.03). חרף דעתו החד-משמעית של פרופ' קרן, סבור ב"כ התובעת ש"אין מקום בדיעבד להחליף את שיקול דעתו של הרופא המטפל". חוששני כי לא אוכל לקבל דעה זו. ביה"ד הארצי הטיל על הח"מ למנות יועץ רפואי, על מנת שאתחשב בדעתו. שעה שנמסרת חוות דעת ע"י יועץ רפואי מטעם ביה"ד, ביה"ד נותן לה משקל. מדע הרפואה איננו מדע מדוייק. בית הדין אינו מסתפק ב"אפשרות" ל"קשר סיבתי" בין האירוע בעבודה למחלת המבוטח (ר' עב"ל 1091/00 פיבוכרוב נ' ב"ל, סע' 7 לפס"ד מיום 10.9.03 - שופטת ליבנה). גם אם היה מוכח קיומו של קשר סיבתי צריך "לבחון את שאלת היחס, דהיינו, האם הוכח שהשפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (סע' 83 סיפא לחוק)" (עב"ל 1235/00 מאיר שיין נ' ב"ל, סע' 9 לפס"ד מיום 16.6.03 - שופט פליטמן). רק כאשר יש מחלוקת בין מומחים יועצים רפואיים שהתמנו על ידי בית הדין, יכריע ביה"ד לטובת המבוטח (ר' עב"ל 213/98 שרלוט וינמן נ' ב"ל, סע' 4 לפס"ד מיום 6.1.03 - מפי הנשיא אדלר). כאן המחלוקת היא בין הרופא של המבוטח לרופא שהתמנה כיועץ רפואי מטעם ביה"ד, ודעתו של האחרון גוברת (ר' עב"ל 89/97 כהן שלמה נ' ב"ל, סע' 4 (א) לפס"ד מיום 2.2.00 - מפי השופט פליטמן). העולה מן המקובל הוא, כי הנתבע הצליח להוכיח שהשפעת העבודה על התרחשות הארוע הרפואי, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה, גם הפעם. אין צו להוצאות. זכות ערעור: תוך 30 יום. הכרה בהתקף לב כתאונת עבודה