קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוד באתר בנייה - שחרור ממעצר: 1. ביום 12.11.98 הוגש כתב אישום נגד המשיב יליד 10.3.78, מבית אולא ליד חברון, המייחס לו עבירת שוד ועבירה של כניסה לישראל ללא היתר כדין, והמדינה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים. 2. א. לפי כתב האישום הגיע המשיב בלילה של 8.11.98, בשעה 04: 20, ביחד עם תשעה אנשים נוספים, לאתר הבנייה "סלומון" בבית שמש, בו ישן המתלונן אשר שימש שומר במקום. ב. כל בני החבורה הגיעו רעולי פנים. ג. המשיב ניסה לחנוק את המתלונן ושניים אחרים דחפו אותו, שעה ששאר בני החבורה ניסו להיכנס למחסן באתר, בכוונה לגנוב. המתלונן נאבק במשיב ותוך כדי כך נחבל ונשרט בפניו, בצווארו ובמרפק יד שמאל. ד. תוך כדי המאבק - נפלה החולצה שכיסתה את פני המשיב. ה. לאחר המאבק ברחו חברי הכנופיה, כולל המשיב - מהמקום, מבלי שנטלו דבר מהמחסן, תוך שהם מיידים אבנים לעבר המתלונן. ו. המשיב, שהוא תושב השטחים, שהה באותו לילה בישראל ללא היתר כדין. 3. המשיב מודה שהיה בישראל ללא היתר כדין, אך כופר בשאר חלקי סיפורו של המתלונן. 4. המדינה טוענת כי המתלונן מכיר את המשיב עוד קודם לאירוע נושא כתב האישום, שכן אף המשיב עובד כשומר באתר סמוך. המשיב אכן אישר שהוא עובד כשומר במרחק של כ100- מ' מאתר הבנייה בו שומר המתלונן, ועל כן לא היה למתלונן כל קושי לזהות את המשיב לאחר שהחולצה שרעלה את פניו - נפלה מפניו. כך שלדעת המדינה יש ראיות לכאורה למעורבותו של המשיב בשוד. 5. המדינה טוענת כי המשיב מסוכן לציבור, ודי בכך כדי להוות עילת מעצר. 6. עילת מעצר נוספת בכך שהמשיב תושב השטחים, ואם ישוחרר - אין דרך להבטיח את התייצבותו במשפט. 7. בשל היות המשיב תושב השטחים - גם לא ניתן להציע חלופת מעצר מתאימה. 8. ב"כ המשיב טען כי הראיות לכאורה הן כאלה שלא יאפשרו הרשעת המשיב, ועל כן אין כלל מקום לדון בנושא עילת המעצר או חלופת המעצר, ויש לשחרר את המשיב בערובה. הראיות שבידי המדינה: 9. המתלונן כלל לא התלונן, בין בפני מעבידו ובין בפני המשטרה - על ההתפרצות למחסן על-ידי שבעה אנשים ועל תקיפתו על-ידי שלושה אנשים - בין בלילה בו ארע האירוע הנטען, ובין במשך כל היום למחרת האירוע. 10. רק למחרת בלילה, בשעה 01: 30, כאשר רס"ל גד אוחנה היה בסיור שגרתי בניידת ברמת בית שמש, פגש במתלונן באתר השמירה, ואז סיפר המתלונן לאוחנה על התפרצות שהייתה לו במחסן ביום ראשון לפנות בוקר, כשעשרה אנשים רעולי פנים באו אליו, ואחד מהם חנק אותו וכיסה אותו בשמיכה. המתלונן סיפר לשוטר כי זיהה אחד מהאנשים בוודאות כאיאד אלעדם שכן החולצה נפלה מפניו, והוא מכירו מכך שהם אוכלים ושותים יחד. 11. א. ולדימיר דובינסקי, העובד כמנהל אתר בנייה בחברת עמרם ועקנין ובניו ברמת בית שמש, הגיע לאתר העבודה ביום 9.11.98 בשעה 06: 55 - ושמע רעש ממקום מושבו של השומר המתלונן. דובינסקי ניגש לראות על מה הרעש וראה כששה ערבים שאחד מהם - נידאל, אחיו של המשיב - התפרץ מדי פעם כלפי המתלונן במטרה לתקפו, אך חבריו החזיקו בו ומנעו בעדו מלעשות כן. ב. דובינסקי שוחח עם המתלונן לאחר האירוע המתואר ושאלו מה קרה, והמתלונן סיפר לו כי בגללו עצרו את המשיב. כן סיפר המתלונן לדובינסקי שבסביבות השעה 04: 20 לפנות בוקר באו כעשרה ערבים ואחד מהם הלך לפתוח את דלת המשרד, שבר את מנעול הדלת עם ברזל, והמתלונן רב עמם ולא נתן להם להיכנס למשרד. הבחורים היכוהו, ברחו, וזרקו עליו אבנים. המתלונן סיפר כי זיהה את המשיב ודיווח על כך ועל כן עצרו אותו. המתלונן לא סיפר לדובינסקי שקשרו אותו או שחנקו אותו. ג. דובינסקי מסר במשטרה כי אכן פרצו למשרדו, וכי ראה את מנעול דלת המשרד - שבור. מהמשרד לא נגנב דבר. ד. כן מסר דובינסקי במשטרה כי הוא מכיר את המשיב ואת אחיו נידאל, שכן הם עובדים כשומרים ברמת בית שמש. 12. כאמור - המתלונן מסר לשוטר אוחנה וכן לחוקר המשטרתי כי האלמונים פרצו למחסן, ואילו לדובינסקי אמר המתלונן כי פרצו למשרד. דובינסקי לא מסר במשטרה על פריצה כלשהי למחסן, ואילו הייתה פריצה כזאת - חזקה שהיה מדווח עליה. 13. המתלונן סיפר לדובינסקי כי האלמונים השתמשו בברזל כדי לפרוץ למשרד, ואילו בחקירתו במשטרה סיפר כי האלמונים השתמשו בקרשים כדי לפרוץ למחסן. 14. סיפור התקיפה שסופר על-ידי המתלונן לדובינסקי (לאמור - כי הותקף ע"י החבורה כשרצה למנוע בעדם להיכנס למשרד), שונה מסיפור התקיפה שהמתלונן סיפר לשוטר אוחנה ולחוקר המשטרתי (לאמור - שהמשיב חנק אותו ושניים דחפו אותו במקום בו ישן - למעלה במרפסת). 15. מהסיפור כפי שהמתלונן סיפר לדובינסקי ודובינסקי סיפר למשטרה, ניתן להבין כי הפריצה והתקיפה ארעו בלילה של 9.11.98, כאשר לשוטר אוחנה ולחוקר במשטרה סיפר המתלונן כי הפריצה והתקיפה ארעו בלילה של ה8.11.98-. 16. נוסיף לכל הסתירות הללו את העובדה שהמתלונן כלל לא התלונן בפני אף אחד על הפריצה והתקיפה בלילה של ה8.11.98- ואף לא בכל היום של ה8.11.98- - ונמצא כי הראיות נגד המשיב חלשות בהחלט, ואין די בהן כדי להרשיע את המשיב. 17. יתרה מזו, המתלונן עצמו הוא תושב השטחים, וכשהמשטרה ניסתה לאתרו - לא הצליחה לעשות כן. (אגב, כלל לא ברור אם למתלונן עצמו היתר שהייה בישראל, שכן איש לא טרח לשאלו על כך). 18. בנסיבות האמורות, כשהמתלונן הוא עד הראייה היחיד לאירוע שהוא מתלונן עליו, אינני רואה הצדקה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים, כשסיכויי הרשעתו קלושים גם אם המתלונן יאותר ויסכים לבוא לעדות, מה גם שאם המתלונן יעדיף להדיר רגליו מבית המשפט - אין למשטרת ישראל דרך לאלצו להתייצב לחקירה. 19. אני מורה, איפוא, על שחרור המשיב אם יפקיד סך 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט, וימציא ערב צד ג' מתאים, תושב ישראל, על סך 10,000 ש"ח - להבטחת התיצבותו. מעצרמשפט פליליבניהשחרור ממעצרשודאתר בניה