קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה לאחר יציאה מהמשאית: 1. התובע טען בסעיף 3 לתביעתו כדלקמן: "בתאריך 29/11/92 שעה 15:30 או סמוך לכך נהג התובע במשאית בכביש... ותוך כדי נסיעתו הבחין ברכב מס' 1 חונה בצד הכביש כשהוא נהוג ע"י נתבע מס' 1. התובע עצר את המשאית בשולי הכביש, ירד ממנה וצעד לכיוון רכב מס' 1 ועמד ליד דלת הנהג ודיבר עם נתבע מס' 1 ושאלו מה הבעיה. באופן פתאומי הגיע רכב מס' 2 כשהוא נהוג בידי נתבע מס' 3, ירד מהכביש ופגע ברכב מס' 1 והתובע מצא את עצמו שרוע על הכביש. בעקבות האמור נפגע התובע (להלן: התאונה)". יצויין כי הנתבעת מס' 2 - חב' לביטוח - ביטחה את השימוש ברכב הנתבע מס' 1, ואילו נתבעת מס' 4 - חב' לביטוח ביטחה את השימוש ברכב הנתבע מס' 3. 2. בדיון שהתקיים ביום 4/12/00 הצהיר עו"ד שור המייצג את ארבעת הנתבעים, כי: "הנתבעים מודים בקיום כיסוי ביטוחי; מודים בנסיבות התאונה כמפורט בתביעה; כי משאית התובע לא באה במגע פיזי עם יתר כלי הרכב וגם לא עם התובע. יחד עם זאת, נותרה לטענתו, המחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה אם תם השימוש שעשה התובע במשאית, שאם לא, היה על התובע לצרף את המבטחת על המשאית. הוסיף ב"כ הנתבעים, כי היה ונקבע ע"י בית המשפט שלא ניתן לראות בתובע כמי שנפגע עת שעשה שימוש במשאית, כי אז נתבעת מס' 4 תשא בפיצוי לבדה". כמו כן באותה ישיבה הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית כדלקמן: "תיק המשטרה על כל ההודעות שבו כולל דף פרטי הרכבים המעורבים, למעט המשאית של התובע, יוגש בהסכמה. מוסכם שהתעודה הרפואית שצורפה לתביעה תוגש. יוגשו סיכומים בכתב הן לענין הטענות המשפטיות והן לענין גובה הפיצויים וזאת, כפוף להצהרת ב"כ התובע שהתובע השתכר עובר לתאונה סך של 2,000 ₪ לחודש ולטענתו היה באי כושר של 20 יום, מבלי שהדבר יתפרש כהסכמה מצד הנתבעים לגבי תקופת אי הכושר וההשתכרות. הנתבעים שומרים לעצמם את הזכות לטעון בסיכומיהם שמדובר היה בתאונת עבודה הואיל והתובע נהג במשאית של מעבידו". 3. התובע הגיש סיכומיו בכתב, להם צירף בין היתר, הודעות התובע, והנתבע מס' 1, שניתנו במשטרה. מהודעות אלו עולה, כי התובע עצר את משאיתו במרחק של כ - 100 מ' מרכב הנתבע מס' 1, חזר אליו ברגל, עמד על ידו ודבר אתו, ורק לאחר מכן בא לפתע רכב הנתבע מס' 3, והתנגש ברכב הנתבע מס' 1. כעולה מן ההסכמה הדיונית הנ"ל ומהצהרת ב"כ הנתבעים, המחלוקת בין הצדדים (בנוסף למחלוקת באשר לגובה הנזק) היא האם בעת התאונה היה התובע "משתמש" במשאית, שאם כן, היה עליו להגיש תביעתו נגד מבטחת המשאית בלבד. אודה כי תהיתי על שום מה מצא ב"כ הנתבעים לעורר שאלה משפטית זו יש מאין. העובדות כמתואר בכתב התביעה, והמוסכמות על הנתבעים, אינן מעוררות שאלה משפטית כזו. ב"כ הנתבעים, בסכימויו (סעיף 3.3) מסתמך על ע"א 554/98 מ.י. נ' אלראהב פד"י מ"ה (2) 338, שם מתואר מקרה של נהג שעצר את רכבו על מנת לבדוק את סיבת התחממותו, נרתע אחורנית כדי להימלט מן המים הרותחים שפרצו מה"רדיאטור", ואז נפגע ע"י משאית חולפת. שם קבע בית המשפט שהימצאותו של הנהג על הכביש לא הייתה מנותקת מהשימוש שעשה קודם לכן ברכבו. ברור הוא שאין כל דמיון בין מקרה זה למקרה שבפנינו. הימצאותו של התובע בקרבת רכב הנתבע מס' 1, ופגיעת רכב הנתבע מס' 3, לאחר מכן, אין לה ולא כלום עם השימוש שעשה קודם לכן במשאיתו, ואף לא משנה במקרה זה פרק הזמן שחלף מאז ירד התובע ממשאיתו עד לקרות התאונה, אלא שחלוף הזמן והמרחק הפיזי בין המשאית לבין רכב הנתבע מס' 1, משמשים אך אינדיקציה וכלי עזר כדי לקבוע בוודאות, שבעת התאונה אכן תם השמוש במשאית. אף אם המרחק בין המשאית לרכב הנתבע מס' 1 היה מטרים ספורים, לא 100 מר', ואף אם התאונה אירעה שניות לאחר שירד התובע ממשאיתו, ולא 2-3 דקות, גם אז, לא הייתי מקבל, בנסיבות העניין שבפנינו, את הטענה שטרם תם השימוש במשאית, מקל וחומר כשהתובע הלך ברגל מרחק של כ - 100 מ' ממשאיתו. ירידתו של התובע מהמשאית, ובוודאי גם הליכתו מרחק מה לא מבוטל, עד שהגיע למקום בו עצר רכב הנתבע מס' 1, לא היו קשורים בשום אופן לשימוש שעשה התובע במשאיתו קודם לכן. אין לקבל טענת ב"כ הנתבעים כי עצירה בצד הדרך על מנת לעזור לאדם אחר הינה בגדר סיכון שהשימוש ברכב יוצר. קבלת טענת ב"כ הנתבעים יש בה משום הרחבה קיצונית למושג "שימוש ברכב", שאינה עולה בד בבד עם הגדרת המונח בחוק הפיצויים לפנגעים בתאונות דרכים, תשל"ה - 1975. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי בעת קרות התאונה תם השימוש במשאית; משמע, שהנתבעים חייבים לפצות את התובע על נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הנדונה. לאור הצהרת ב"כ הנתבעים, כי במקרה זה הנתבעת מס' 4 תשא לבדה בתשלום הפיצויים המגיעים לתובע, אינני נזקק לשאלה אם האחריות לפיצויי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, חלה על שני הנהגים הנתבעים, ומבטחיהם, בהתאם לסעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים לנפגעי, תאונות הדרכים, תשל"ה- 1975, אם לאו. 4. באשר לשאלת גובה הנזק: התובע צירף לסיכומיו תעודת חדר המיון של ביה"ח נצרת, היא התעודה הרפואית היחידה שהוגשה, בה נרשם: " אין סיפור של איבוד הכרה או הקאות - בבדיקה במצב כללי טוב, בהכרה מלאה.. מתלונן על כאבי גב תחתון וכאבים בשוק רגל ימין - שפשוף בשוק רגל ימין חוץ מזה שאר הבדיקה בגדר הנורמה. צ. עמ"ש מותני + רגל ימנית, ללא סימני שבר". תעודה רפואית זו מלמדת, הן לאור הרשום בה, והן לאור היותה תעודה רפואית בודדת, כי המדובר היה בפגיעה גופנית קלה ביותר. בתעודה זו לא ניתנה המלצה על מנוחה כלשהיא, או על המשך מעקב רפואי. מההסכמה הדיונית, כמפורט לעיל, אין ללמוד שהתובע היה פטור מלהוכיח גובה השתכרותו עובר לתאונה, או משך היעדרותו מעבודתו עקב התאונה; למרות זאת התובע לא צירף לתביעתו לא תעודת אי כושר ולא ראייה אחרת כלשהיא לגבי גובה השתכרותו עובר לתאונה, אם בכלל. אמנם מתעורר ספק באשר לשאלה אם מדובר בתאונת עבודה אם לאו, היות והתובע היה בנסיעה במשאית המעביד, אך לאור קולת הפגיעה הגופנית, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו, מאחר וההשלכה על גובה הפיצויי הינה מזערית. בהתחשב באמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים 3 ו - 4, לשלם לתובע פיצויים בסכום של 4,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משאית