תאונת עבודה בזמן נסיעה על טנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה בזמן נסיעה על טנק: 1. נציג הציבור השני הוזמן ולא הופיע, ולא מסר נימוק לאי הופעתו. כדי לא לדחות את הדיון הוחלט כי הדיון יתקיים בהעדרו. 2. ביום 13.11.97 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה באירוע שאירע לו בעבודתו כבתאונת עבודה. התביעה מתייחסת לאירוע שאירע לתובע, לטענתו, ביום 13.11.97. 3. ביום 19.3.98 דחה הנתבע את התביעה, הן מחמת שלא שוכנע בקרות האירוע והן מחמת שיהוי. 4. מכאן התביעה שבפנינו. 5. הגירסה העובדתית הנטענת פורטה בתצהיר התובע: "הנני אזרח עובד צה"ל. למיטב זכרוני ביום 19.7.92 ביצעתי, מסגרת עבודתי, נסיעת מבחן, בטנק מסוג "שוט". במהלך הנסיעה, בעת פניה שמאלה, ניתק מדף ימין שבטנק מן הנצרה אליה היה מחובר ופגע בראשי בעוצמה רבה. דיווחתי על האירוע לאחראי עלי ויצסלב ניב. נלקחתי מיד למרפאת הבסיס, ורופא הבסיס נתן לי זריקת 'טטנוס' וביצע חמישה תפרים על מנת לאחות את החתך העמוק שנפער על מיצחי כתוצאה מהתאונה. מאוחר יותר התברר לי כי מעבידי (משרד הבטחון) לא מילא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה ואין אצלו כל תיעוד באשר לתאונה. מספר חודשים לאחר התאונה התחלתי לחוש בכאבים עזים, תחילה בעורף ואח"כ בראשי ובידי. מכאבים אלו כבר לא יכולתי להתעלם ופניתי לטיפול רפואי. במשך הזמן לאחר התאונה, התדרדר מצבי הרפואי כתוצאה ממנה, ונזקקתי לטיפולים ולבדיקות שונות. סבלתי כאבים רבים ועזים מיד אחרי קרות התאונה, אולם הנזקים שנגרמו לי מהתאונה התגבשו רק מספר חודשים לאחר קרות התאונה". 6. כן הוגשו תצהירי העדים ויצסלב ניב ושרגא שוכמן. המצהירים הצהירו כי לפני מספר שנים ראו את התובע כשהוא נכנס למשרד עם דימום בראש וטוען כי נפגע בעת נסיעת מבחן בטנק. המצהיר שרגא שוכמן הוסיף וציין כי התובע פנה למרפאה לניקוי הדימום ושב לעבודה רגילה ללא דווח על תאונה. 7. עד התביעה מינו סנדלר העיד כי לא מצא כל תיעוד לגבי התאונה הנטענת, למרות שבמרפאה נוהגים לרשום כל מקרה של פגיעה. בחקירה הנגדית ציין העד כי מצא יומני תיעוד משנת 92' בהם נרשמו כל התאונות מיולי 92', ואף שם לא היה כל רישום לגבי התאונה לה טוען התובע. 8. כן נחקרו התובע ושני המצהירים האחרים. 9. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 10. לאחר שעיינו בכל חומר הראיות ובסיכומי הצדדים החלטנו כי יש לדחות את התביעה מן הטעמים דלהלן: א. בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע (נ/1) כתב מר שוכמן תחת הצהרת המעביד את הדברים הבאים: "הפרטים נמסרו ע"י העובד. אין אנו יכולים לאשר נכונות הפרטים. עבר זמן רב מאז הפגיעה שאירעה לטענתו. לא קיימים טפסים המאשרים זאת". ב. עד התביעה מר שוכמן העיד כי התובע המשיך לעבוד באותו היום, וכי הוא לא ראה דם שנזל מהמצח, אם כי ויתכן שהיתה שריטה במצח של התובע. ג. התובע עצמו העיד בתצהירו: "למרות שסבלתי מכאבים עזים, חזרתי לעבודה". ד. עד התביעה מר מינו סנדלר העיד הוא מצא יומני תיעוד של שנת 92, שבהם נרשמו כל התאונות של יולי 92, והוא לא מצא כי התאונה לה טוען התובע רשומה שם. ה. עוד העיד מר סנדלר כי בתקופה הרלוונטית היה הרופא במרפאה ד"ר הורסקו יונל שנהג לתעד כל דבר ובמיוחד תאונות עבודה או פגיעות. ו. מכל זאת עולה כי פגיעת התובע באותו היום לא היתה פגיעה של ממש. ז. התובע מנמק את העדר הרישומים על תאונת העבודה שאירעה לו, בכך שחשש מפגיעה במעמדו ובקידומו בעבודה. אין בידינו לקבל טענה זו: כאמור, העיד העד סנדלר כי כל מקרה של פגיעה היה נרשם ביומנים. בנוסף, לו היתה הפגיעה רצינית, למעלה מחתך שטחי - לא היה התובע ממשיך מיד בעבודתו, וסביר כי הפגיעה היתה נרשמת ומדווחת. ח. לעניין השיהוי: התובע נימק את השיהוי הרב הגשת התביעה בחשש מפני פגיעה בקידומו בעבודה. גם אם יש ממש בטענה - הרי שהשיהוי הרב גורם לקושי ניכר בבירור עובדות המקרה. בתובענה בה מבקש התובע להכיר בפגיעה בעבודה - יש ליתן משקל לטענה בעניין השיהוי בהגשת התביעה, שכן תביעה מסוג זה מצריכה בירור הנתונים העובדתיים המשמשים יסוד לטענת הפגיעה. זאת בשונה מתביעות בהן תשלום הגימלה מותנה בהצגת מסמך רשמי, כגון תביעות לקיצבת זיקנה. (דב"ע נ"ד/87-0, חביבה אליעזר נ' המל"ל; דב"ע נ"ד/228-0 המל"ל נ' חיה הררי; דב"ע נ"ו/183-0 אברהם הרוש נ' המל"ל). 11. התביעה נדחית. תאונת עבודה