בשנים האחרונות הובאו לפתחן של הערכאות המבררות תביעות רבות של מעבידים, שעובדיהם היו מעורבים בתאונות דרכים כהגדרתן בחוק הפיצויים ואשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה. מעבידים אלה - בין אם הם "מעבידים מאושרים" לפי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי ובין אם הם "מעבידים מורשים" לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 - הגישו תביעותיהם כ"מיטיבים" לפי חוק הטבת נזקי גוף. הסדרת משולש היחסים שבין המזיק (חברות הביטוח, שביטחו את הרכב המעורב או הרכב הפוגע), הניזוק (העובד שנפגע בתאונה) והמיטיב (המעביד ששילם סכומים שונים לעובד), מחייבת הכרעה בסוגיות שונות. ככלל, מבקשות הערכאות המבררות להגיע לתוצאה הראויה לפיה "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנת חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ" (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 , 429-430 (1984); רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן (, 6.8.06)). תאונת דרכים