קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת מעיל במסעדה / פיצוי על גניבת מעיל: .1זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופט פיליפ מרכוס) מיום 14.11.95, בתיק ת"ק 1649/95, שבה דחה את תביעתה של המבקשת כנגד המשיבים לתשלום פיצויים בגין מעילה שנגנב, לטענתה, במסעדה שבבעלות המשיבים או בניהולם. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כן החלטתי כי דין הערעור להתקבל. .2על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 31.1.95, בסביבות השעה 00:23, נכנסה קבוצת אנשים למסעדה (המשיבה 3) והמערערת ביניהם; המערערת פשטה את מעילה והתכוונה להניחו על הכסא שלידה, אך אחד המלצרים ניגש אליה, נטל ממנה את מעילה ותלה אותו על קולב המעילים; בסוף הערב ניגשה המערערת לקולב המעילים על מנת לקחת את מעילה, אך לתדהמתה המעיל נעלם; היא פנתה לעובדי המקום, אשר חיפשו אחר המעיל, אך לשווא; המערערת הגישה תלונה למשטרה על גניבת המעיל; כמו כן, היא פנתה למשיבים בדרישה לשלם לה פיצוי בסך 000, 2ש"ח בגין גניבת המעיל, ומשנדחתה דרישתה - הגישה את תביעתה לבית המשפט. לטענת המערערת, מדובר במעיל ארוך מצמר קשמיר, אשר נרכש על ידה בלונדון במחיר מוזל במיוחד (במכירה), במחיר של 300ליש"ט, ומחירו בארץ 000, 2ש"ח. המערערת הוסיפה וטענה בכתב התביעה, כי המשיבים התרשלו בשמירת המעיל, ועל-כן חייבים הם לשלם לה את מחירו. .3בכתב הגנתם כפרו המשיבים בטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה והכחישו את אחריותם להעלמותו של המעיל. לחלופין טענו, כי המעיל נלקח על ידי המלצרית בהסכמת המערערת "ובמסגרת השירות שניתן לה", וזאת בשעה שהאופן והמקום בו נתלה המעיל היו ידועים לה היטב. עוד טענו המשיבים, כי גם לשיטת המערערת המעיל נתלה על קולב המעילים של המסעדה, הנמצא בחלל המסעדה במקום הנגיש לכל באי המסעדה, וכל זאת בטווח הראיה של המערערת. בהקשר זה הם הוסיפו, כי אין למסעדה מלתחה העומדת לרשות מבקריה, וכי לא מוטלת עליה החובה לדאוג לשירות זה. ועוד טענו המשיבים, כי הם כלל לא קיבלו את המעיל למשמרתם, כי כל אשר נעשה עם המעיל היה על פי הרשאתה של המערערת, בשליחותה ובהסכמתה, ולכן אין הם נושאים באחריות לגניבת המעיל. כן טענו המשיבים, כי גם אם יקבע כי הם היו בגדר שומרים ביחס למעיל, הרי שמעמדם לא היה אלא מעמד של "שומר חינם". על-כן, ומאחר שלא הוכחה התרשלותם, אין הם חייבים לפצות את המערערת. לחלופין הם טענו, כי גם אם יקבע שהם התרשלו, הרי שיש לקבוע כי המערערת עצמה נושאת באשם תורם בשיעור גבוה לגניבת המעיל. המשיבים גם כפרו בשוויו של המעיל, בהיותו מעיל משומש, וטענו כי סכום התביעה גבוה ב-% 40ממחירו של המעיל כחדש. .4בפתח הדיון בבית משפט קמא קיבלו הצדדים את המלצתו, לפיה יפוצל הדיון, ובית המשפט יכריע תחילה בשאלת החבות בלבד, על סמך כתבי הטענות, כאשר אם תיקבע שקיימת חבות יוזמנו הצדדים לדיון בשאלת גובה הפיצויים. בית משפט קמא דחה את התביעה, באומרו כי צודקים המשיבים בהגדרתם את עצמם כ"שומר חינם", ובהוסיפו, כי לנוכח קביעה זו "היה על התובעת להוכיח וככל הפחות לטעון, כי התרשלו הנתבעים" (העמוד השני לפסק הדין). בעמ' 3לפסה"ד הוסיף בית משפט קמא ורשם את השורות הבאות: "נחה דעתי שבעל מסעדה ומנהליה אינם אחראים לשמור במקום מרוחק מלקוחותיהם דברי בגוד שמקבלים מאת לקוחותיהם. לא היה בקבלת המעיל על ידי המלצר משום נטילת אחריות מעבר לחובתו לתלותו במקום שלא יתלכלך ואין לצפות מבעל מסעדה או עובדיה שישימו עין באופן תדיר על מעילים. לא הוכח שהמעיל נתלה במקום בו כל עובר אורח יכול היה לגנוב אותו; ומאחר והתובעת בעצמה הרגישה שהמעיל נגנב, בכך שפנתה למשטרה, אינני רואה מקום לייחס התרשלנות לנתבעים. הפעולה שגרמה לאובדן המעיל היא של הגנב ואין לייחס פעולה זו לנתבעים". .5לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, באתי כאמור למסקנה כי דין הערעור להתקבל. טעמי לכך הם בקצרה אלה: ראשית, אני סבור כי יש לראות במשיבים כ"שומר שכר", כהגדרתו בסעיף 1(ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, שזו לשונו: "השומר נכס או מקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר". ס"ק 2(א) ו-(ב) לחוק השומרים מוסיפים ומורים, כי: "(א) שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא היה יכול למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה לי כי היה מקום לקבוע כי מעמדתם של המשיבים ביחס למעיל לא היה מעמד של שומר חינם, כי אם מעמד של שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, במובן הסיפא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, דהיינו, כמעמד של שומר שכר בעל אחריות מופחתת (להבדיל משומר השכר במובן הרישא - בעל האחריות החמורה יותר והכמעט מוחלטת). תימוכין לדעתי זו מצאתי במאמרו של ד"ר מ' חשין, "שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1לחוק השומרים, תשכ"ז-1967", משפטים ג', 137, בעמ' 165, שם נאמר: "מבחן עזר לקביעתה של טובת הנאה ימצא בשאלה, אם היחסים בין הצדדים הם אישיים או מסחריים. ביתר דיוק: האם עושה השומר את השמירה כטובה אישית לבעל - בחינת אהבה שאינה תלויה בדבר - או אם נעשית השמירה באורח טפל למסגרת עסקית שמנהל השומר. במקרה האחרון, להבדיל מהמקרה הראשון, עשויה לקום הנחה שהשמירה היא שמירת שכר ... בעל מסעדה הנוטל מעיל מלקוחו ומחזיק בו במקום שיועד לדבר שומר שכר הוא (גם אם אינו גובה תשלום מיוחד עבור השמירה), באשר המסגרת הקובעת היא עסקית: תשלום עבור הארוחה הכולל גם שירות לוואי" (ההדגשה שלי - ד' ח'; וראה גם ה"ש 96, שם). דברים אלה יפים הם לעניננו, ובמיוחד כאשר היוזמה לנטילת המעיל מהמערערת באה מהמלצרית, "ובמסגרת השירות שניתן לה", כפי שהמשיבים עצמם טענו בסעיף 4(א) לכתב הגנתם. זאת ועוד: במאמרו הנ"ל מוסיף ד"ר חשין ואומר את הדברים הבאים: "מבחן משנה בשאלת טובת ההנאה: מי היה יוזם השמירה. בדוגמת התמונה, למשל, אפשר שהיינו רואים את השומר כשומר שכר, לוא היה יוזם את העיסקה. בשינוי עובדות זה, יתכן שמרכז הכובד היה נוטה לכיון טובת ההנאה לשומר (או שלא היינו רואים את טובת ההנאה כטפלה בעיסקה). שאלת יוזם השמירה אוצלת במיוחד על מסגרת יחסים אישית, להבדילם ממסגרת יחסים מסחרית" (שם). בעניננו, המדובר לא רק במסגרת יחסים עסקית, אלא ביוזמה שנטלה על עצמה המלצרית, במסגרת השירות שניתן למערערת על ידי המשיבים, ולכן יש לדעתי לקבוע כי הם נטלו על עצמם לשמור על המעיל, כאשר המטרה לשמור עליו היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. בהקשר זה עלי להוסיף, כי לא מקובלת עלי טענת המשיבים שהמלצרית פעלה בשליחותה של המערערת, כי אם להיפך, היא פעלה בשירות המשיבים - במסגרת השירות שניתן למערערת כסועדת במסעדה. שנית, כפי שאני רואה את הדברים, בנסיבות המקרה יצרה המלצרית - בשליחות המשיבים ובשמם - מצג של שמירה על המעיל כלפי המערערת, והיא כמו אמרה לה: "תני לי את המעיל, כדי שלא יפריע לך ולא יתלכלך במהלך ישיבתך במסעדה, ואני אתלה אותו על הקולב, שהוא מקום בטוח ושמור". העובדה שהקולב היה מוצב במקום שגם המערערת יכלה לראות אותו, אינה משנה בענין זה, משום שהיא באה למסעדה כדי ליתן עינה בצלחת ולא במעיל. למצער, יכולה הית המלצרית להזהיר את המערערת כי "המסעדה" לא לוקחת על עצמה אחריות לשמירת המעיל כשהוא תלוי על הקולב. מטעם זה אינני סבור שיש מקום לייחס למערערת אשם תורם כלשהו לגניבתו של המעיל. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי נטל ההוכחה במקרה זה חל על המשיבים ולא על המערערת, לאמור, שלא היה מוטל עליה להוכיח כי המשיבים התרשלו, אלא שהיה מוטל דווקא על המשיבים להוכיח כי הם לא התרשלו. בענין זה - הנטל להוכיח רשלנות לעומת הנטל להוכיח העדר רשלנות - נבדל שומר החינם משומר השכר, כשמטרת השמירה טפלה למטרה העיקרית של ההחזקה בנכס, כפי שכבר נפסק בע"א 341/80עלי נ' ששון, פד לו(3) 281, בעמ' 287, לאמור: "מלשון החוק משתמע, כי על בעל הנכס, התובע משומר בחינם, מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל. כי הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס, ועליו להוכיחה. מאידך גיסא, שומר בשכר בעל האחריות המופחתת, כאמור בסעיף (ב) סיפא, חייב להוכיח שלא התרשל, כי בעבורו חוסר הרשלנות מהווה פטור מאחריות לפי לשון החוק. הווה אומר, לגביו זוהי עילת הגנה, ועליו להוכיחה" (ההדגשה שלי - ד' ח') לאור כל האמור, ומאחר שלא נשמעו ראיות במקרה זה, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה - שהם לא התרשלו בשמירת המעיל - ולפיכך צריך היה לקבל את התביעה. בשולי דברים אלה אוסיף שתי הערות קצרות: האחת, המערערת טענה גם טענה בכתב תביעתה כי המשיבים התרשלו; והשניה, גניבת המעיל אינה שוללת את טענת הרשלנות. נהפוך הוא: הרשלנות בשמירתו איפשרה את גניבתו. .6סוף דבר: אני מקבל את הערעור, קובע כי המשיבים חייבים לפצות את המערערת בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מגניבת המעיל, ומחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שידון בשאלת גובה הנזק. כמו כן, אני מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות הערעור ולשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך -. 500ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך.תביעות קטנותלקוחות