על אי ניכוי בלאי, מן החלפים החדשים, חיווה בימ"ש את דעתו בת"א 568/69 זאב יער נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פס"מ, עמ' 410): "כאשר באים להעריך נזק חלקי בנכס מבוטח שאינו חדש מביאים בחשבון את ערך הבלאי של החלפים הישנים שנפגעו בו. ומנכים את ערך הבלאי מהמחיר של חלפים חדשים". וכן קבע בית המשפט בע"א 397/79 צבי מנגל נ' מדינת ישראל (פד"י, ל"ו (1) 432) כי: "אין פגם בכך שהמומחה חישב הורדת פחת על חלפים בעת שערך חישוביו. זהו הדבר המתבקש מעצמו ומקובל באורח כללי לצורכי חישוב נזק לכלי רכב בהם מוחלף חלק ישן בחדש בעת תיקונם. הדבר הוא בבחינת ידיעה שיפוטית מתוך ריבוי תביעות של תאונות דרכים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ניכוי בלאי בביטוח רכב: שני כלי רכב של התובע נפגעו על ידי הנתבע 1 בעת שחנו ליד בית התובע. התובע תובע את המזיק עצמו ואת חברת הביטוח של המזיק, איילון. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי האחריות והמחלוקת היא לענין הנזק. התובע קיבל פיצוי בסך 18,988 ₪ באמצעות שני שיקים. התובע תובע פיצוי נוסף בגין נזקים ישירים ועקיפים. בפתח הדברים טוענת הנתבעת 2 כי יש לדחות את תביעת התובע כולה שכן, לדבריה הוא חתם על מסמך בו התחייב כי אין לו כל תביעות כנגד הנתבעים. הנתבעת 2 טוענת, בהסתמך על מסמך זה, כי התובע ויתר על כל טענותיו והוא מנוע מלהעלותן. נציג הנתבעת 2 הציג בפני נוסח סטנדרטי המודפס על גב השיקים של הנתבעת 2, ועליו מתבקש הלקוח לחתום בעת שהוא בא לבנק לפדות את השיק אשר ניתן לו על ידי הנתבעת 2. הבנתי כי מדובר בהסדר קבוע ולא בפעולה חד פעמית אשר נעשתה כלפי תובע זה בלבד. נציג הנתבעת 2 הבהיר לי כי אם הלקוח מסרב לחתום על אותו נוסח אשר על גב השיק הוא אינו יכול לפדות את השיק והוא מופנה, על ידי פקיד הבנק, אל הנתבעת 2 בחזרה. נציג הנתבעת 2 אמר כי השיקים עם החתימה המקורית של התובע אינם נמצאים בידיו, שכן, לדבריו, הוא טרם קיבל אותם מן הבנק. לאור העובדה כי השיקים אשר ניתנו לתובע נפרעו על ידו, מסיק נציג הנתבעת 2 כי התובע אכן חתם על אותו נוסח של ויתור. לחילופין ביקש ממני נציג הנתבעת 2 ארכה כדי להציג את כתב הויתור וחתימת התובע עליו. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה כי הנתבעת 2 אינה נזקקת להצגת כתב הויתור החתום על ידי התובע. מוכנה אני לצאת מתוך הנחה כאילו כתב ויתור זה, חתום על ידי התובע מונח עתה בפני. עדיין מסקנתי היא כי יש לדחות את טענת הנתבעת 2 לענין זה. רבים מאוד הם המקרים בהם הניזוק וחברת הביטוח אינם מצליחים להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לגובה הנזק אשר נגרם לניזוק. אולם, בדר"כ, קיים סכום כל שהוא אשר אינו שנוי במחלוקת ובו מכירה חברת הביטוח כי עליה לשאת. המחלוקת על כן נסבה, בדרך כלל, על הסכום הנוסף אותו דורש הניזוק. במקרה כזה מחוייבת חברת הביטוח לשלם לניזוק את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כדי לצמצם את נזקיו, למנוע השתהות אשר מגדילה את הנזק ומהווה פגיעה נוספת בניזוק. אם פרעה חברת הביטוח את הסכום שאינו שנוי במחלוקת תשאר המחלוקת רק לגבי התוספות אותן דורש הניזוק ורק אלה יגיעו, במקרה הצורך, להליך המשפטי. אולם, יש מקרים רבים בהם מחזיקה חברת הביטוח גם בסכומים אשר היא מכירה בחבותה לשלמם, זאת כערובה וכאמצעי לחץ על הניזוק לחזור בו ולוותר על הדרישות הנוספות שלו. במקרים כאלה מתנה חברת הביטוח את תשלום הסכום בו היא מכירה, בחתימת הניזוק על גבי כתב סילוקין בו הוא מוותר על כל דרישותיו הנוספות. יש לזכור שהניזוק מוציא, בדרך כלל, כספים רבים על תיקון רכבו ולעיתים הוא זקוק לכסף נואשות ואין לו "אורך נשימה" להמתין לסיומם של הליכים משפטיים והוא מעדיף על כן "ציפור אחת ביד" על פני "שתיים על העץ". שיטה זו היא פסולה ומהווה לחץ בלתי הוגן על הניזוק. סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 קובע: "תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים". בת"א 185071/92 (ת"א) ציון שמיר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, נאמר בעניין סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח: "הוראת סעיף זו משקפת את גישת המחוקק שנועדה למנוע מחברת הביטוח שימוש לרעה בכוחה הכלכלי על ידי עיכוב התשלום, כולל הסכום שאינו שנוי במחלוקת במטרה לאלץ את המבוטח לוותר על חלק מתביעתו". במקרה דנן, פעלה הנתבעת 2 בדרך הפסולה האמורה לעיל. היא שלחה לתובע את השיקים אולם, לדברי נציגה, כדי לפרוע את השיקים בבנק היה על התובע לחתום על כתב ויתור המודפס על גב השיק. אני כאמור יוצאת מנקודת הנחה כי הנתבע חתם על כתב ויתור זה. לאור האמור לעיל וקביעתי כי אסור היה לנתבעת 2 להתנות את פרעון הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בחתימת התובע על כתב הויתור, אני קובעת כי לחתימת התובע על גבי כתב ויתור זה (אם היא אכן קיימת) אין כל ערך ותוקף והתובע רשאי היה לפרוע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולתבוע את הסכומים הנוספים, השנויים במחלוקת. לאור מסקנתי זו אדון להלן בתביעותיו של התובע לקבלת פיצוי נוסף. התובע תובע 2200 ₪ בגין נסיעות. הוצאה אשר נאלץ להוציא בהיות שני כלי הרכב מושבתים. נציג הנתבעת 2 הצהיר לפרוטוקול (עמ' 2 שורה 12), כי הנתבעת 2 הסכימה לשלם לתובע סך של 3000 ₪ בגין הנסיעות. הרי שכך, פטורה אני מלדון בשאלה זו ואני קובעת כי הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 2200 ₪ בגין הוצאות הנסיעות. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא לגבי ירידת הערך ברכב הסובארו, הסכום העומד על סך 736 ₪. לטענת הנתבעת ברכב שגילו מעל 9 שנים אין מפצים על ירידת הערך. התובע טוען כי ויתור זה הוא בין חברת הביטוח למבוטח שלה ואינו קיים בין הניזוק למזיק. דו"ח ועדת ששון קובע כי ירידת ערך תחושב לכלי רכב פרטיים שגילם עד תשע שנים. אמנם קביעותיה של וועדת ששון אינן בעלות תוקף מחייב, אך אין לבטלן מכל וכל. ההגיון הטמון מאחורי הקביעות אשר בדו"ח (או חלקו) הוא הגיון אשר יכול להנחות גם את בית המשפט בשיקוליו. במקרה דנן הגבלת ירידת הערך עד לרכב בן 9 שנים, יש בו הגיון ברור. הרכב עובר בלאי במהלך השנים והשימוש בו. בלאי זה מוריד את ערך הרכב משנה לשנה. בשלב מסויים ערך הרכב מגיע לרמה נמוכה, עד כי ערכו אינו יורד יותר. או במילים אחרות, ערך הרכב וערכם של החלקים בו אינם יכולים לרדת יותר שכן הרכב הגיע ל"קו האדום" של ערכו. וועדת ששון קבעה כי ה"קו האדום" יהיה כאשר גיל הרכב יהיה 9 שנים. יש לזכור כי הוועדה היתה מורכבת מאנשי מקצוע המצויים בתחום וקביעה זו מקובלת עלי.ראוי לציין כי גם בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה ביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986, בסעיף 8 שם, קיימת הבחנה בין רכב שגילו עד 9 שנים לבין רכב שגילו מעל 9 שנים. המסקנה היא כי אין מדובר בקביעה שרירותית של דו"ח ועדת ששון. לאור האמור אני מקבלת את טענת הנתבעת 2 כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ירידת הערך של רכב הסובארו. המחלוקת האחרונה בין הצדדים, היא לגבי הפחתת סכום הפיצוי בגין חלפים חדשים אשר הורכבו ברכב. שאלה זו מתחלקת לשלוש שאלות משנה. ראשית, האם יש מקום להפחתה. שנית, מה גובה ההפחתה. שלישית, על אילו מרכיבים היא חלה. לטענת הנתבעת 2 יש להפחית 30% מן הנזק הנטען. הנתבעת מנמקת הפחתה זו בכך שהתובע תיקן את כלי הרכב במוסך של החברה ולכן הורכבו בכלי הרכב חלפים חדשים ולא משומשים. בכך, טוענת הנתבעת 2 השתפר מצבו של התובע לאחר התאונה לעומת מצבו קודם לה. התובע טוען מנגד, כי הוא לא ביקש לשפץ את הרכב וכי תיקון זה נכפה עליו לכן זכאי הוא למלוא הפיצוי. צודק התובע כי התיקון נכפה עליו אולם אין הוא יכול להתעלם מן העובדה כי בכלי הרכב שלו, שאינם חדשים כלל, מצויים עתה חלפים חדשים אשר אורך חייהם ארוך יותר והם מבטיחים את תקינותם לאורך תקופה ארוכה. אני מקבלת, על כן, את טענת הנתבעת 2 כי כלי הרכב של התובע, כיום, במצב טוב יותר מאשר היו קודם לתאונה. על ניכוי הבלאי, מן החלפים החדשים, חיווה בימ"ש את דעתו בת"א 568/69 זאב יער נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פס"מ, עמ' 410): "כאשר באים להעריך נזק חלקי בנכס מבוטח שאינו חדש מביאים בחשבון את ערך הבלאי של החלפים הישנים שנפגעו בו. ומנכים את ערך הבלאי מהמחיר של חלפים חדשים". וכן קבע בית המשפט בע"א 397/79 צבי מנגל נ' מדינת ישראל (פד"י, ל"ו (1) 432) כי: "אין פגם בכך שהמומחה חישב הורדת פחת על חלפים בעת שערך חישוביו. זהו הדבר המתבקש מעצמו ומקובל באורח כללי לצורכי חישוב נזק לכלי רכב בהם מוחלף חלק ישן בחדש בעת תיקונם. הדבר הוא בבחינת ידיעה שיפוטית מתוך ריבוי תביעות של תאונות דרכים". יחד עם זאת, טוען התובע, באמצעות השמאי מטעמו, כי בחלפים מכניים הוא זכאי לחלפים חדשים עד אשר הרכב יהיה בן 9 שנים, זאת, לטענתו, על פי כתב הפוליסה. התובע מתכוון, מן הסתם לסעיף 8 בפוליסה התיקנית לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986. שם קיימת אבחנה בין חלקי מרכב ופנס לבין חלפים אחרים. לגבי הראשונים, נקבע כי המבטח ישא במלוא עלות ההחלפה. במקרה דנן מדובר על חלפים מכניים, לגביהם נקבע כי ברכב אשר גילו עד 9 שנים ישא המבטח במלוא העלות ואילו ברכב שגילו מעל 9 שנים יופחת הבלאי. התוצאה היא כי ברכב הסובארו יש להפחית את הבלאי מן החלפים החדשים ואילו ברכב הניסן אין להפחית בלאי זה. בכך באה על פתרונה שאלת המשנה הראשונה. שאלת המשנה השניה היא, מה היה גובה ההפחתה. הנתבעת 2 הפחיתה 30% בגין הבלאי. אינני מקבלת את גובה ההפחתה. נציג הנתבעת 2 לא הבהיר מדוע נקבעה ההפחתה באחוז כה גבוה. יש גם לזכור כי שיפור זה במצב כלי הרכב הוא רלוונטי כל עוד כלי הרכב בידי התובע והוא נהנה מכך שחלקים אלה אינם צפויים להתקלקל. ספק בעיני אם לחלפים אלה תהיה השפעה על ערך הרכב בעת מכירתו. נראה כי חלפים אלה לא יעלו את ערך כלי הרכב בעת שהתובע יבקש למכור אותם. לאור האמור אני מעמידה את אחוז ההפחתה על 20%. ההפחתה תעשה כאמור על החלפים של הסובארו בלבד. ומכאן לשאלת המשנה השלישית, על אילו מרכיבים חלה ההפחתה. הנתבעת 2 בצעה את ההפחתה על כל סכום הכסף אשר היה התובע זכאי לו. קרי, ההפחתה חלה על הסכום אשר שולם עבור התיקון, כלומר הנזק עצמו וכן הסכום אשר שולם לשמאי כשכר טרחה וכן על הסכום אשר נקבע עבור ירידת הערך של הרכב מסוג ניסן (ירידת הערך של הסובארו לא נלקחה על ידי הנתבעת 2 בחשבון). אינני מקבלת חישוב ההפחתה בדרך זו. ההפחתה צריכה להתבצע רק על הנזק עצמו, קרי, התשלום עבור התיקון. ההפחתה אינה צריכה לחול על שכר טרחת השמאי אשר אומד את הנזקים הממשיים, קודם להפחתה. ההפחתה גם אינה צריכה לחול על הפיצוי עבור ירידת הערך שכן ירידת הערך מחושבת על פי מצב הרכב לאחר התיקון ועל פי איכות התיקון וערכה אינו מושפע מן החלפים החדשים. יתר על כן, אם אחוז ירידת הערך היה מושפע מן החלפים החדשים הרי שאחוז זה היה כבר משכלל את ערכם של חלפים אלה. בכל מקרה, כפי שקבעתי לעיל, אין להפחית את הבלאי מרכב הניסן ולכן, ממילא אין הפחתת בלאי על ירידת הערך. התוצאה של האמור לעיל היא כי יש להפחית 20% מסכום התיקון של רכב הסובארו ותו לא. לאור כל האמור לעיל יחושב הפיצוי כלהלן: עבור תיקון הסובארו, הנזק עומד על 7,728 ₪. מסכום זה יש להפחית 20% שהם 1545.60 כך שעל הנתבעת לשלם סך של 6182.40 ₪ בגין נזק זה. עבור תיקון כלי הרכב, ס"ה הנזק עומד על סך של 20,139.4 ₪ (13,957 ₪ + 6,182.4₪). עבור חוות הדעת של השמאי חייבת הנתבעת 2 את מלוא הסכום בסך 2,374 ₪ (894 ₪ + 1480 ₪). עבור ירידת הערך חייבת הנתבעת 2 רק עבור ירידת הערך ברכב הניסן בסך 2,457 ₪. עבור נסיעות חייבת הנתבעת 2 סך של 2200 ₪. הנתבעת 2 שילמה לתובע סך של 18,988 ₪. התוצאה היא כי הנתבעת 2 נותרה חייבת לתובע סך שך 8,182.4 ₪. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 07/02/01 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע סך של 400 ₪ הוצאות הליך זה בתוספת ריבית והצמדה מיום 10.06.01 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעים 1 נדחית ללא צו להוצאות. רכבביטוח רכב