אישור להחזקת בלוני גז

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת בלון גז ללא אישור / אישור להחזקת בלוני גז: ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט אינפלד), בתיק חע"מ 626/06, לפיו זיכה את המשיב מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. כתב האישום ייחס למשיב עבירה לפי סעיף 20(א) לחוק עזר אשקלון (שמירת הסדר והניקיון), תשל"ו - 1979, בכך שבתאריך 21.5.06, החזיק בגינתו בלוני גז מלאים, פחי זפת ויריעות זפת, ללא אישור כיבוי אש, באופן המהווה מפגע. בית משפט קמא השתית את הזיכוי על שני אדנים. ראשית, זיכוי מחמת מחדל המערערת להוכיח את אלמנט ההחזקה בנכס של המשיב. שנית, זיכוי מחמת הצדק. הערעור מכוון כנגד שני חלקי הכרעת הדין. ההחזקה בנכס - נקבע כי המשיב מתגורר בנכס נשוא האישום. עם זאת, סבר בית משפט קמא, כי בשל כך שבלוני הגז שייכים לגיסו, והוא אינו המחזיק העיקרי בנכס במובן בעלות או החזקה ייחודית, לא הוכחה ההחזקה הנדרשת בחוק. ב"כ המערערת טוענת, כי יסודות הסעיף אינם דורשים החזקה ייחודית על ידי הנאשם, ואין גם רלוונטיות לזיקתו של הנאשם למפגע. הוכח כי המשיב מתגורר בנכס, ומשתמש בכל חלקיו. המשיב אף הציג עצמו מול גורמי העירייה כאחראי לבלונים, טען כי קיים אישור כיבוי אש להחזקת בלוני הגז, ואף ביקש לדבר עם המפקח במשרדי המחלקה המשפטית בעירייה, כדי לשכנע כי אין מדובר במפגע. מכאן עולה כי המשיב החזיק בנכס ואף נהג בו מנהג בעלים. ב"כ המערערת מדגישה, כי האחריות למפגעים בנכס חלה ביחד ולחוד על כלל המחזיקים, ואין צורך בהתמקדות במחזיק העיקרי. על פי תכלית חוק העזר, ונוכח הקרבה הברורה של המשיב לבלונים והאחריות שלקח לגביהם, ונוכח מנהג הבעלים שנהג בנכס, יש לראות בו מחזיק לצורך הוכחת האישום. ההגנה מן הצדק - נקבע כי עד התביעה המרכזי, פקח העירייה, שינה את התאריך על דו"ח הפיקוח עליו מבוסס כתב האישום, לאחר עריכתו, מבלי לתעד את השינוי, ותוך יצירת מצג כאילו העבירה תועדה וצולמה במועד מסויים, על אף שתועדה חודשיים קודם לכן. כן קבע בית משפט קמא, כי העד שיקר ביודעין בעדותו בבית המשפט, הן בעניין זה, והן בעניינים נוספים. טוענת ב"כ המערערת, כי בתאריך 21.03.06 צילם הפקח את בלוני הגז, ורשם את הדו"ח המקורי. המשיב טען בפניו כי קיים אישור של נציבות כיבוי אש להחזקת הבלונים, ולכן לא מסר את הדו"ח בו במקום וביקש שהמשיב ימציא את האישור, ואז יבוטל הדו"ח. בחלוף חודשיים, הגיע הפקח בליווית נציג כיבוי האש, אשר הבהיר כי לא קיים אישור להחזקת הבלונים והחזקתם מסוכנת לציבור. הפקח תיקן את התאריך על הדו"ח שרשם, ומסרו למשיב. השינוי בגרסאות הפקח לגבי נסיבות עריכת הדו"ח, נובע מחלוף השנים בין מועד עריכת הדו"ח לבין מועד העדות בבית המשפט. הפרטים בהם לא דייק היו שוליים, ולא נגעו ליסודות העבירה. אשר לשקריו האחרים, אכן, טען בחקירה נגדית כי לא דיבר בטלפון עם הממונה עליו, בהעדר שיחות יוצאות בטלפון שלו, אולם לאחר ששמע הקלטה של השיחה שערך המשיב חזר בו. לטענת ב"כ המערערת, יש להניח כי מדובר באי הבנה כי העד לא זכר באופן ספציפי את השיחה בינו לבין מנהלו. גם כאן, אי דיוקיו של העד לא משנים את הוכחת יסודות העבירה. בנוסף, באשר לקלטת השיחה טוענת ב"כ המערערת, כי שגה בית המשפט במסקנתו כי השיחה הוקלטה ביום ביקור הפקח לראשונה דהיינו ב-21.03.06. המסקנה הסבירה היא, כי השיחה המוקלטת בוצעה במועד ביקורו האחרון של הפקח בנכס, 21.05.06. ב"כ המערערת מוסיפה וטוענת, כי לא התקיימו יסודות עבירת הזיוף ביחס לדו"ח. מדובר במסמך שנערך על ידי הפקח במסגרת סמכותו, ורשאי הוא לערוך בו תיקון. הוכח כי תיקון התאריך לא נעשה בכוונה לרמות, לכן אין מדובר בזיוף ראייה. לטענתה, טעה בית המשפט קמא בקביעתו, לפיה נוכח עריכת השינוי בראיה המרכזית, היה על הרשות לבטל את כתב האישום. בית המשפט קמא אף הרחיק לכת בקביעותיו החמורות על התנהלות התביעה, כאשר מחד אישר כי בלוני הגז הם מפגע חמור ומסוכן, ומאידך, ביטל את כתב האישום, בפרט כאשר לא הייתה מחלוקת כי עובדות כתב האישום הוכחו, ללא צורך להתבסס על מהימנותו של העד. ב"כ המשיב עותרת להשאיר את הכרעת הדין על כנה, מנימוקי בית משפט קמא. ומוסיפה וטוענת כי מדובר בהתנכלות של הרשות למשיב. דיון ההחזקה בנכס מבחינה פורמאלית נכנס המשיב לגדר "מחזיק" לפי סעיף 1 לפקודת העיריות, בהיותו מתגורר במועד הרלוונטי בבית הוריו. הוא גם נכנס לגדר מחזיק לפי חוק העזר נשוא כתב האישום. עם זאת, מהראיות עלה במפורש, כי לא היה המחזיק העיקרי בנכס, וגם לא בעל השליטה במפגע. הוריו של המשיב הם בעלי הבית, התגוררו שם דרך קבע, והיו מוכרים לאנשי הפיקוח (עדות הפקח בעמ' 9 לפיה הוא חבר של הורי המשיב). הסיבה להגשת הדו"ח נגד המשיב ולא נגד הוריו (נגד הגיס לא ניתן היה לפעול מכח סעיף זה, מאחר ולא התגורר במקום אלא רק איכסן שם את הבלונים), היתה תלונת השכנים, לפיה הבלונים שייכים למשיב (סעיף 38 להכרעת הדין). ראה לעניין זה גם עמ' 9 לפרוטוקול מיום 24.10.07 חקירתו הנגדית של הפקח: "ש: אני אומר לך שלפי הכללים אתה רשאי לתת את הדו"ח למי שמצוי בחצרים אך ורק אם בעל החצרים לא נמצא. זה נכון? ת. אם מתברר שהם אלה שמחזיקים, זה נכון. אבל השכנים מתלוננים שאודי הוא זה שמחזיק את הגז... ש. למה באופן עקבי רשמת אותי בדו"ח כאשר בעל הנכס נמצא והוא בעל השליטה במקום ולא אני? ת. אתה אמרת לי שהבלונים שלך ויש לך אישור מכיבוי אש. נתתי לך שבועיים להביא את האישור..." בהמשך מספר הפקח כי שאל את אמו של המשיב של מי הבלונים, והיא אמרה של הבן. אמנם בית המשפט פסל המשך חקירה בכיוון זה, דהיינו באיזה בן מדובר, אולם ברור כי גם הרשות כיוונה עצמה כאן על פי הבעלות והשליטה במפגע. עיננו הרואות איפוא, כי השיקולים ששקלה הרשות עובר להגשת הדו"ח, הם בדיוק השיקולים מהם היא מתנערת עתה, דהיינו, מיהו בעל השליטה במפגע עצמו. אם לא כן, היתה מגישה את כתב האישום כנגד בעלי הבית, הורי המשיב, בהיות זה המהלך הסביר בנסיבות העניין. בית משפט קמא קבע, כי הוכח שהבלונים הם של הגיס ולא של המשיב. קביעה זו מבוססת לא רק על גרסאות המשיב והגיס, אלא גם על עדותו של עד ההזמה מטעם התביעה, מנהל סוכנות פז גז באשקלון, אשר אישר את הדברים. אני מרשה לעצמי להוסיף בהקשר זה, כי מפרוטוקול הדיון בפני בית משפט קמא עולה, שעובדה זו לא רק הוכחה במשפט, אלא גם נטענה בפני הפקחים בעת החקירה. המשיב טען בעדותו כי בחלק מהביקורים נכח גיסו, בעל הבלונים, והדברים נאמרו במפורש לפקחים. הפקח לא הכחיש כי הגיס נכח באחד הביקורים. לאחר שבית משפט קמא קבע קביעותיו ביחס לחוסר מהימנות הפקח, יש מקום לאמץ את גרסת המשיב, ולקבוע, כי כבר בזמן הביקורים התברר לפקחים כי גיסו הוא הבעלים של הבלונים. לסיכום נקודה זו, גם אם באופן פורמאלי נכנס המשיב להגדרת מחזיק, בהיותו מתגורר בבית הוריו במועד האירוע, בהינתן בעלים המתגוררים בנכס ושולטים בו שליטה מוחלטת, ובהעדר קשר בין המשיב למפגע, לא היה מקום לברור את המשיב מבין המחזיקים האחרים, ולהגיש נגדו את כתב האישום, ולא היה מקום לעמוד על הרשעתו בהמשך. פרשנות זו מתיישבת עם עמדת הפסיקה, לפיה מחזיק הנזכר בסעיף 1 לפקודת העיריות היא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ראה רע"א 7037/00 עירית ראשון לציון נ' עו"ד וינבוים, פ"ד נו(4) עמ' 862). כאשר בוררת לה העיריה את המחזיק אשר יואשם בעבירה של אחריות למפגע שבחצרים, עליה לעשות זאת תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, וכך למיטב הבנתי הונחה הפקח. העובדה כי טעה בסופו של דבר (בין בתום לב ובין שלא בתום לב), ובחר לרשום דו"ח למי שאין לו כלל זיקה למפגע עצמו, וזיקתו לנכס, כמו גם השליטה בו, היא הפחותה מבין כל הדיירים, אינה יכולה להוות צידוק להתלות בלשונו הגורפת של הסעיף, ולהתעקש להמשיך את ההליך בכל מחיר נגד הנאשם שנבחר בטעות. יתכן גם לראות בה אכיפה בררנית בנסיבות העניין, שכן נגד המחזיקים העיקריים לא ננקט כל הליך, ללא טעם מוצדק. לא מצאתי מקום להתערב גם בקביעותיו של בית משפט קמא, בכל הנוגע להגנה מן הצדק. אין חולק כי הפקח לא אמר אמת בבית המשפט. ב"כ המערערת עותרת להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, ולקבוע כי אין מדובר בשקר מפגיע, אלא בזכרון לא מדוייק של האירועים. היא גם עותרת לקבוע כי אין מדובר בעבירת זיוף, אלא בשינוי מסמך שהפקח מוסמך לעשותו, בהיותו עורכו. איני סבורה כי בית משפט של ערעור צריך להתערב בכגון דא, בהיות אלה מסקנות הנובעות מהתרשמותו של בית המשפט אשר שמע את העדים. השאלה אם התקיימו אם לאו, יסודות עבירת הזיוף, כלל אינה רלוונטית לענייננו. מה שהוכח הוא שהפקח שינה את הדו"ח ולא אמר אמת ביחס לנסיבות השינוי, כמו גם ביחס לנסיבות אחרות. הערכאה הדיונית התרשמה כי מדובר בשקרים, להבדיל מזכרון שבגד, וכי מטרת השקרים היתה להביא להרשעת המשיב. בית משפט שלערעור לא יתערב במסקנות אלה. גם במסקנתו הסופית של בית משפט קמא, לפיה יש בהתנהגות הפקח כדי להביא, בנסיבות המיוחדות של העניין וסוג העבירה, לביטול כתב אישום מחמת הצדק, איני מוצאת מקום להתערב. ביטול כתב אישום מחמת הצדק, מביא בחשבון כי יתכן שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, ובכל זאת, התנהגות הרשות כלפיו היתה בלתי ראויה, באופן המצדיק ביטול ההליך. ראה לעניין זה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 שם נקבע כי: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים... בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות...". בית משפט קמא איזן בין שני אינטרסים. הראשון, אינטרס הציבור בהסרת מפגעים מסוכנים, והשני, אינטרס הציבור בקיומו של הליך ראוי. בית משפט קמא ראה בהתנהגות הפקח, אשר לא אמר אמת בבית המשפט, במטרה להביא להרשעת המשיב, ובשינוי הדו"ח על ידי מי מעובדי הרשות, פגיעה גדולה יתר על המידה בהליך הראוי, והעדיף אינטרס זה. לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. גז