קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור להפעלת טיסות לאירופה: .1מחלוקת מתמשכת בין המבקשת לבין המשיבה הובאה, בהסכמה, להכרעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. טיבה של מחלוקת זו הוא, בקיצור, כדלהלן: א. המבקשת 1היא מוביל אווירי, כמשמעו בתקנות רישוי שירותי התעופה (טיסות שכר), תשמ"ב-.1982 ב. הפעלת טיסות שכר מנמל התעופה "בן גוריון" ליעדים בחוץ-לארץ טעונה אישור מראש ובכתב מאת ראש מינהל התעופה האזרחית (המנהל), הפועל על-פי סמכותו מטעם המשיבה (מדינת ישראל - משרד התחבורה). ג. המבקשת 1ביחד עם המבקשות האחרות, המארגנות טיסות שכר בין ישראל ליעדים שונים באירופה, פנו וביקשו מהמנהל ליתן להן אישור להפעלת טיסות ליעדים מסויימים ומוגדרים באירופה. ד. הבקשה נדחתה על-ידי המנהל מהטעם שניתן במכתב הסירוב לאמור: "מאחר וצויין בבקשות כי הטיסות ליעדים אלה הן טיסות שכר מחוץ לנתיב ובקשות אלה אינן עולות בקנה אחד עם תקנות רישוי שירותי תעופה [טיסות שכר], תשמ"ב-1982, בהיותן טיסות שכר בנתיב, לפי אותן תקנות, מוחזרות לכם בזה הבקשות לתיקונן בהתאם". ה. יודגש מיד, כי המנהל אינו מתנגד כלל ועיקר לטיסות, המופעלות על-ידי המבקשות ככל שהן, על-פי נתוניהן, טיסות בנתיב. אולם המנהל מתנגד החלטית ובתוקף לאשר למבקשות טיסות מחוץ לנתיב. הטיסות, שהמבקשות דורשות לאשר להן, במהותן הן טיסות שמחוץ לנתיב, להוציא אולי טיסות לעיר לוטון שבאנגליה. לטענת המבקשות, זכותן שינתן להן האישור המבוקש לטיסות אלה, שהן אמנם מחוץ לנתיב. ו. המושגים טיסה בנתיב או מחוץ לנתיב מוגדרים די הצורך בתקנות הנ"ל. ואין צורך להרחיב בעניין כאן. אולם יודגש, כי השוני המשמעותי והקובע מהבחינה הכלכלית בין השניים הוא בכך, שהתקנות מטילות מגבלות על טיסות בנתיב, ובעיקר המגבלה של איסור עירוב משתתפים בטיסות כאלה היוצאות מנמל התעופה "בן גוריון". ז. טיסות שמחוץ לנתיב הן טיסות סדירות במהותן, והן מאושרות ל"מוביל נקוב", שמשמעותו: "מוביל אווירי המפעיל טיסות סדירות לישראל וממנה, שהוענק לו מעמד של "מוביל נקוב" לפי הסכם בין ישראל ובין מדינת חוץ" (תקנה 1). עובדתית, המוביל הנקוב היחיד של מדינת ישראל היה והינו חברת "אל-על", להוציא פרק הזמן, בו פסקו טיסות חברה זו בגלל שביתה מתמשכת. בפרק זמן זה אישר המנהל למבקשים הפעלת טיסות מחוץ לנתיב עד יעבור "זעם" הביתה, וטיסות "אל-על" יחזרו לתקנן, אם בכלל. ח. טענת המבקשות היא, כי שעה שהוגשה בקשתן לקבלת אישור לטיסותיהן הנ"ל, לא היה לישראל "מוביל נקוב", שכן חברת "אל-על" לא פעלה, ולמען האמת, גם מאז חודשו טיסות "אל-על" אין אלה טיסות סדירות, באשר החברה מופעלת על-ידי קדם-מפרק-זמני, ומונחת לפני בית המשפט המחוזי בקשה לפירוק חברה זו. כיוון שכך, רשאיות המבקשות, לסברתן, להפעיל טיסות מנמל התעופה "בן גוריון" לכל היעדים, אפילו הן טיסות מחוץ לנתיב. .2השאלה, שנמסרה להכרעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' מלץ), הייתה: האם הבקשות הנ"ל (הבקשות שהוגשו על-ידי המבקשות לטיסות החל מ- 1.4.83ועד 31.3.84) הן בנתיב או מחוץ לנתיב, כאמור בתקנות, כשמשאלת המבקשות היא, שיינתן פסק-דין הצהרתי, הקובע, כי בידי המבקשות אישורים תקפים לתקופה הנ"ל. תביעת המבקשות, שהוגשה על דרך המרצת-פתיחה, נדחתה, הצו ההצהרתי שביקשו לא ניתן, וממילא נמצא, שאין בידי המבקשות אישור להפעלת טיסות מנמל התעופה "בן גוריון" ליעדים שביקשה, ככל שהן מחוץ לנתיב. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 12.4.83הוגש ערעור לבית-משפט זה. כתב הערעור מלווה בבקשה דנן, שבית-משפט זה יתן: "סעד הצהרתי זמני על פיו - עד להכרעה בערעור - המערערות מורשות לטוס לפרנקפורט, מינכן וקלן בגרמניה, לוטון באנגליה ומרסיי בצרפת מנמל התעופה בן גוריון בישראל ומהיעדים האמורים לנמל התעופה בן גוריון כאשר טיסות אלה מוגדרות 'כטיסות שכר מחוץ לנתיב'." הבקשה מנומקת בשני טעמים מרכזיים: א. סיכויי הערעור טובים, ואם לא יינתן הצו המבוקש, יחלפו יעברו הימים, ותקופת האישור תחלוף, כך שטעמו של הערעור - בר-הסיכוי - יפוג. ב. כדי לעמוד בהתחייבויותיהן לציבור הנוסעים, חייבות המבקשות לקיים הטיסות מנמל מוצא אחר, דהיינו מנמל התעופה עטרות, לנחות בנמל התעופה "בן גוריון" כדי לאסוף נוסעים ולהמשיך לחוץ-לארץ, והוא הדין בשיבה לישראל. נקיטת נוהל זה כרוכה בהוצאות נוספות כבדות, המבטלות את רווחיות הטיסות. לא זו אף זו, ספק אם תוכל לקיים טיסות מעטרות בגלל אילוצים בינלאומיים. .3המשיבה מתנגדת לבקשה מטעמים שונים לגופם של דברים, אך בפי נציגת המשיבה טענה מקדמית, שאין לבית-משפט זה הסמכות להיעתר לבקשה וליתן הסעד המבוקש. טענה זו דינה להידחות. סוגייה זו - של בקשת פסק דין הצהרתי זמני כנגד המדינה (באשר היא הדרך היחידה הפתוחה למבקש, שכן מכוח סעיף 5לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, נקבע, כי אין לתת סעד בדרך של צו מניעה וצו ביצוע בעין כנגד המדינה) - נדונה לא מכבר בבית-משפט זה בע"א 144/79 [1]. בהתייחסו לשאלת הסמכות לתת סעד שכזה קבע כבוד השופט ח' כהן, בעמ' 346: "סעיף 34לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, מסמיך את כל בתי-המשפט ,לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה נכון בנסיבות שלפניו'. כותרת המכתירה סעיף זה מעידה עליו שיש בו הסמכה ,כללית לתת סעד'. ואמנם לא היה צורך בחקיקה חדשה ומפורשת להסמיך את בתי-המשפט לתת פסקי-דין הצהרתיים או צווי עשה או לא תעשה או צו ביצוע בעין - שדרכי סעד אלה כבר היו פתוחות לבעלי דין קודם לכן, והחיקוקים שקבעו אותן נשארו בתוקפם (סעיף 50(ד) לחוק). אם יש בסעיף 34כדי לחדש דבר, הרי הוא שדרכי הסעד הידועות - והמנויות בגוף הסעיף אינן ממצות, ושאין ברשימתן כדי למנוע בעד בתי-המשפט להוסיף עליהן ,ככל שיראה נכון': למעשה מעניק סעיף 34סמכות לבתי-המשפט להמציא דרכי סעד חדשות שטרם ידענון, לסלול מיוזמתו דרכים חדשות להושטת סעדים ככל ששינויי העיתים והנסיבות יחייבו או יצדיקו. נמצא שבעובדה שעד כה לא העניקו בתי-המשפט בישראל סעד הצהרתי זמני, אין ולא כלום כדי למנוע בעדם להתחיל ולהעניקו מעתה ולהבא, אם בנסיבות העניין יראו זאת לנכון". בהמשך דבריו מגיע השופט ח' כהן (בעמ' 353) אגב סקירת הדין הנוהג באנגליה, למסקנתו, כי: "אף לעניננו כן: במשפטים נגד המדינה לסעד הצהרתי יתן השופט דעתו תחילה לתצהירים ולמסמכים, ואם יגלה בהם זכות לכאורה, יצהיר עליה הצהרה זמנית; לאחר מכן יתברר המשפט לעומקו בדרך הרגילה, ובסופו של דיון יפסוק השופט סופית אם תעמוד ההצהרה בעינה או אם תתבטל." גם כבוד השופט ברק הצטרף למסקנה הנ"ל בקבעו (בעמ' 353), כי: "כמו חברי הנכבד, השופט ח' כהן, ומטעמיו, אף אני סבור כי בית-המשפט מוסמך ורשאי להעניק, במקרים מתאימים, סעד הצהרתי זמני, וכי בענין זה אין לנו ללכת בעקבות הפסיקה האנגלית. זאת ועוד: בית-המשפט רשאי לעשות כן גם אם מטרתה של ההצהרה הזמנית אינה אלא להשיג תוצאה שצו המניעה הזמני היה משיגה אילו היתה סמכות לתתו. בענין זה חצו בתי-המשפט את הרביקון שעה שפסקו כי ניתן להעניק סעד הצהרתי סופי כתחליף לסעד מניעתי סופי (ע"א 480/66, בע' 198; ע"א 694/75), שהרי אין כל יסוד, בענין זה, להבחין בין סעד סופי לבין סעד זמני. עם זאת, מן הראוי הוא לתחום את גבולו המדויק של הסעד ההצהרתי הזמני". מכאן שהסמכות בידינו להעניק למבקשות סעד כדוגמת הסעד המבוקש, ברם ניכר ממכלול העובדות, שהוצגו בפניי, כי המקרה דנן איננו מאותם מקרים הראויים והמתאימים, שבהם על בית המשפט להיעתר לבקשה ולהעניק סעד יוצא דופן זה. את מסקנתי זו הנני לבסס על הטעמים הבאים: א. המבקשות חותרות בעתירתן להשיג, בדרך הסעד הזמני המבוקש, את שלא הצליחו לקבל במשפט עצמו. במצב דברים שכזה שומה עלינו להתחשב "...להיכן תהא הכף נוטה, אם נשקול זו נגד זו: אי נוחות שתגרם לתובע, אם לא ינתן הצו, ואי הנוחות שתגרם לנתבע או לאחרים אם יינתן? ושאלה זו כרוכה בשאלה אחרת. האם ניתן נזקו של התובע לפיוי בכסף, אם ימאן בית המשפט לתת לו סעד זמני?..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 473). בעניננו, אכן מצביעות המבקשות על נזק כלכלי, הנגרם להן בשל אי-קבלת האישור והצורך להתחיל הטיסה בנמל התעופה עטרות, ונחיתת ביניים בנמל התעופה "בן גוריון", ברם נזק זה אינו ממין הנזק שאינו ניתן לתיקון. אם יתברר בערעור, כי צדקו המבקשות בגישתן הבסיסית ובעתירתן בתביעה, וכלל לא ברור אם אכן יצלח הערעור, ולא אוסיף, כי אז תוכלנה המבקשות, אם תרצינה בכך, לתבוע פיצוי על נזקיהן, אם אמנם נגרם להן נזק ממשי בר-הוכחה. ב. אם הצו הזמני היה ניתן כמבוקש, כי אז על דרך צו עשה בפועל הייתה למעשה מצווה המשיבה ליתן למבקשות את האישור המיוחל. התוצאה המעשית מחיוב שכזה, חרף פסק הדין של הדרגה הראשונה, היא שיבוש ההסדרים, שקבעה המשיבה להובלת נוסעים מנמל התעופה "בן גוריון" וגרימת נזק ממשי לצדדים שלישיים - חברות התעופה הסדירות ובמיוחד חברת "אל-על" כשאלה אינן צד לדיון זה ועמדתן אינה נשמעת. ג. את הנזק ניתן לצמצם בשמיעה דחופה של הערעור על-פי סיכומים בכתב, אם בעלי הדין יבקשו זאת. בנסיבות המקרה לא ראיתי טעם גם בעתירתן החלופית של המבקשות לחייב את המדינה במתן ערבות לשיפוי המבקשות על נזקיהן באין סעד זמני. כאמור לעיל, אם ייגרם נזק, ואם יימצא, כי נזק זה נגרם בעטיה של המשיבה משום עמדתה וגישתה בנושא דנן וסרובה ליתן את האישורים המבוקשים, כי אז אין חשש, שהמדינה לא תקיים את החיוב, שיוטל עליה על-ידי בית משפט, אם יוטל. .4הבקשה נדחית איפוא, והמבקשות תישענה בהוצאות המשיבה בבקשה זו סך 000, 20שקל. תביעות נגד חברות תעופהתעופה