קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת מסוכנות הנאשם במתן צו שחרור בערובה: 1. לפניי ערר מטעם המדינה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר י' דר) בב"ש 1273/98 מיום 19.3.1998, ובה דחה את בקשת העוררת לשחרר את המשיבים בתנאים מגבילים, לרבות תנאי "מעצר בית" מלא בפיקוח הולם. השופט הורה על שחרורם של המשיבים בתנאים הבאים: א. כל אחד מהמשיבים יחתום על התחייבות עצמית להתייצב למשפט. ב. המשיבים 1 ו-3 יפקידו סך של 5,000 ש"ח להבטחת התייצבותם למשפט. ג. המשיב 2 יפקיד סך של 1,000 ש"ח. ד. צו איסור יציאת המשיבים מן הארץ. ה. התייצבות אחת ליום בתחנת המשטרה. ו. ערבות בסך 50,000 ש"ח של שני ערבים, לכל משיב. 2. ערר זה מטעם המדינה, המכוון להחמרת תנאי השחרור בערובה, מעורר בעיות משפטיות מעניינות במסגרת חוק סדר הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). לשם הבהרתן יש לפרט את הרקע לעררה של המדינה. ביום 20.6.1997 הוגש כנגד המשיבים כתב-אישום בת"פ 1014/97 בבית-המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקה של סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בכמות מסחרית. עם הגשת כתב-האישום הוגשה גם בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. ואמנם ביום 22.7.1997 נעתר בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'ובראן) לבקשה והורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. עררו של המשיב 2 על החלטה זו נדחה על-ידי בית-משפט זה (חברי השופט אור) וזאת בשל הסיכון שבשחרורו של העורר. 3. בסמוך לתום תשעת חודשי המעצר מיום הגשת כתב-האישום, פנתה המדינה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בבקשה הנזכרת, ובה ביקשה לשחרר את המשיבים בתנאי "מעצר בית" מלא ובפיקוח הולם עד לתום הדיון בעניינם. המדינה החליטה על צעד זה בשל העובדה כי במהלך תשעת חודשי המעצר התקיימה רק ישיבת הוכחות אחת, ביום 12.3.1998, ובמהלכה נשמעו שני עדי תביעה בלבד. בפנייתה לבית-המשפט המחוזי ציינה המדינה כי היא פונה לבית-המשפט מכוח סעיף 61(א) לחוק המעצרים. הדיון בבקשה התקיים ביום 19.3.1998, דהיינו ביום האחרון של תשעת חודשי מעצרם של המשיבים. 4. המשיבים התנגדו לבקשת המדינה, וביקשו שחרור מוחלט, ולחלופין "מעצר בית" בכפר מכר (המקום שבו, לטענת המדינה, אירעו המעשים אשר בגינם הוגש כתב-האישום). בא-כוחו של אחד המשיבים טען עוד שעל-פי נוסחו של סעיף 61 לחוק המעצרים, אין בית-המשפט מוסמך להורות על "מעצר בית", אלא על תנאי ערובה בלבד. 5. בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר י' דר) ניתח תחילה את הוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, בקובעו כי הוראה זו מחייבת שחרור של נאשם שהיה נתון במעצר, בשל כתב-אישום שהוגש נגדו, תקופה מצטברת כדי תשעה חודשים, בערובה או ללא ערובה. בית-המשפט העמיד את השאלה אם הביטוי "ערובה" כולל גם הגבלת תנועה. בית-המשפט מפנה אל הגדרת הביטוי בסעיף 41 לחוק המעצרים, המורה כי משמעות הביטוי הינה "ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, בין לבדם ובין בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים, הכל כפי שיורה בית המשפט או הקצין הממונה, לפי הענין". בית-משפט קמא מוסיף באשר לסמכויותיו ביחס לשחרור בערובה של נאשם, אשר נקבעו בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים, אשר זו לשונו: "בית משפט רשאי לצוות על נאשם או על נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה". מהוראה זו הסיק בית-משפט קמא, בהסתמכו על בש"פ 3611/93, 4212 פרץ נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' פרץ [1] ועל בש"פ 2094/97 הורביץ נ' מדינת ישראל [2], שאין מקום להטיל על המשיבים כל מגבלה שאינה מיועדת למטרה המפורשת בהוראת סעיף 44(ב), דהיינו הבטחת התייצבותם של המשיבים למשפטם שטרם הסתיים. מכאן החליט בית-משפט קמא שאין לקבל את בקשת המדינה, המכוונת להטיל על המשיבים תנאים מגבילים שמקורם בחשש מפני "מסוכנותם" של אלה האחרונים. 6. בטיעון לפניי חזרו באי-כוח המשיבים, בטוב טעם ודעת, על נימוקים אלה. השאלה העומדת בפניי היא אפוא עקרונית: אם סמכותו של בית-המשפט, המחליט על שחרור בערובה בתום תשעת חודשי מעצר, מוגבלת למטרה הנקובה בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים. לאמיתו של דבר, שאלה זו אינה מוגבלת לסמכותו של בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 61(א), אלא היא משליכה גם על סמכויותיו של בית-משפט זה במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים. גם בהוראה אחרונה זו מדובר על שחרור של נאשם בערובה או ללא ערובה. 7. הפתרון לבעיה המשפטית מחייב ניתוח ההוראות השונות בחוק המעצרים הנוגעות לשחרור בערובה. באופן עקרוני, החוק מבדיל בין שני מסלולים של שחרור בערובה. המסלול האחד מתבסס על ההנחה כי ביחס לנאשם קיימת עילת מעצר, ועל-פיה הוא נתון במעצר. נמצא, כי ביסוד המעצר שבו נתון הנאשם מונחות הוראותיו של סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. כעת, השיקולים לקביעת ערובה ותנאי השחרור מפורטים בסעיפים 46 ו-48 לחוק. יש לציין כי בין השיקולים המנויים בסעיפים הנזכרים לא נכלל במפורש השיקול של "מסוכנות" הנאשם. עם זאת, על-פי סעיף 46(ב), ישקול השופט גם את מהות העבירה ואת עברו הפלילי של האדם בקביעת תנאי הערובה. בסעיף 48(א) מוזכרות בין תנאי השחרור המטרות של התייצבות הנאשם לדיון במשפטו, לנשיאת עונשו והימנעות מלשבש הליכי משפט. נשאלת השאלה מהו המצב המשפטי כאשר בית-המשפט ירצה לקבוע שחרור בערובה בתנאים של "מעצר בית" מלא, כשהמטרה היא להגן על הציבור בשל "מסוכנותו" של הנאשם. אם נאמר כי מן הנמנע שבית-המשפט ישקול היבט משום שאינו מוזכר בין השיקולים המנויים בסעיפים 46 ו-48 לחוק המעצרים, נגיע למסקנה הבלתי מתקבלת על הדעת שעל בית-המשפט להחזיק את הנאשם העומד לפניו במעצר, וזאת בניגוד לכוונת המחוקק. כי הרי בסעיף 21(ב)(1) לחוק קובע המחוקק כי בית-המשפט לא ייתן צו מעצר, אלא אם נוכח שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. נמצא כי בשקילת מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים חייב המחוקק את בית-המשפט לבחון את השגת מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. אם ניתן להתגבר על החשש הנובע ממסוכנותו של נאשם בדרך של "מעצר בית", אין היגיון כי בית-המשפט יהיה מנוע משחרור הנאשם למעצר בית ויחויב להטיל עליו מעצר. פרשנות זו מנוגדת לא רק לתכליתו של חוק המעצרים, אלא גם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, מסקנתי היא כי במסלול זה של שחרור בערובה, בית-המשפט רשאי, ואף חייב, לשקול את החשש מפני "מסוכנות" הנאשם בבואו לקבוע את תנאי השחרור בערובה. ייתכן אף כי מסקנה זו עולה במישרין מהוראות סעיף 46(ב) לחוק, הכוללות בשיקולי השופט את מהות העבירה ואת עברו הפלילי של הנאשם. המסלול האחר הוא על-פי סעיף 44(ב) לחוק המעצרים. כאן מדובר על מצב שאין בית-המשפט מוסמך להורות על מעצרו של נאשם לפי סעיף 21 לחוק. במסלול זה שיקוליו של בית-המשפט מצומצמים להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט. נמצא, כי תנאי השחרור בערובה חייבים להיות מוגבלים למטרה זו בלבד. ואמנם, כך נקבע גם בפסיקתו של בית-משפט זה (חברתי השופטת ביניש בבש"פ 2094/97 הנ"ל [2]). שורש הדבר הוא כי בהיעדר היסודות המנויים בסעיף 21 לחוק להוצאת צו מעצר, אין בסיס לכך כי בית-המשפט יערב במסגרת החלטתו לפי סעיף 44(ב) שיקולים השייכים להוראות סעיף 21 לחוק, בלבד. 8. כעת מתעוררת השאלה מה המסלול שאליו מפנה סעיף 61(א) לחוק המעצרים. לדעת בית-משפט קמא, בתום תשעת החודשים המסלול הרלוונטי הוא על-פי סעיף 44(ב). דומה כי הנחתו של בית-המשפט היא כי בתום תקופת תשעת החודשים אין לו עוד סמכות על-פי סעיף 21 לחוק. לפי גישה זו, הסמכות לשחרר בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א) נתונה כעת לשופט בית-המשפט העליון, מכוח סעיף 62 לחוק. דהיינו, מאחר שהסמכות להארכת מעצר נתונה כעת לשופט של בית-משפט זה, נתונה לו גם הסמכות לשחרר את הנאשם בערובה, על-פי המסלול הראשון, כמוסבר לעיל. אם נכונה היא מסקנה זו, בתום תשעת החודשים מתפצל השחרור בערובה לשני מסלולים: האחד, לבית-המשפט המחוזי על-פי סעיף 44(ב), שכאמור מוגבל לשיקול של התייצבות להמשך המשפט. המסלול האחר, על-פי סעיף 44(א), מסור לשופט בית-המשפט העליון, הרשאי להפעיל את מלוא השיקולים המנויים בסעיף 21 לחוק. 9. פרשנות זו מעוררת בעיות נוספות. כך, למשל, נניח כי בית-משפט הדן בתיק כערכאה ראשונה החליט במהלך תשעת החודשים לשחרר נאשם בערובה לחלופת מעצר במתכונת של "מעצר בית" (מלכתחילה או בעיון חוזר על-פי סעיף 52 לחוק), תוך שקילת מלוא השיקולים המנויים בסעיפים 21, 46 ו-48 לחוק. מה יהיה דינו של "מעצר בית" זה בתום תשעת החודשים? האם גם "מעצר בית" זה נזקק להארכה על-ידי שופט בית-משפט זה במסגרת סעיף 62 לחוק? לדעתי, התשובה לכך היא בשלילה. אדם הנמצא ב"מעצר בית" אינו בבחינת "נתון במעצר" במובן סעיף 61(א) לחוק ולכן אינו זקוק להארכה במסגרת סעיף 62 לחוק. 10. מסקנה זו מביאה אותי לדחיית הפרשנות שאומצה על-ידי בית-משפט קמא. לבית-משפט שלמטה נתונה הסמכות לעצור אדם עד לתום תשעה חודשים מהגשת כתב-אישום. לכן עד לתום תשעת החודשים מוסמך בית-משפט שלמטה לצוות על שחרור בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א). וכאמור, צו זה יעמוד בתוקף גם לאחר תום תשעת החודשים ללא צורך בהארכתו על-ידי שופט בית-המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לחוק. תשעת החודשים משתרעים עד ליום האחרון. עולה מכך, כי בית-משפט קמא מוסמך היה לשחרר את המשיבים בערובה על-פי המסלול של סעיף 44(א) בעת הדיון ביום האחרון של תשעת חודשי המעצר. טעה אפוא בית-המשפט בהנחתו כי שיקוליו בשחרור בערובה מצומצמים לתכלית של הבטחת התייצבותו של הנאשם להמשך משפטו, על-פי סעיף 44(ב) לחוק. 11. בסיכום הדברים, המצב המשפטי לגבי שחרור בערובה הוא כזה: נאשם הנתון במעצר יכול להשתחרר בערובה במהלך תשעת החודשים באחת משלוש דרכים: א. על-פי סעיף 52(א) לחוק, במסגרת עיון חוזר בהחלטת בית-המשפט. הבקשה לשחרור במסגרת הוראה זו יכולה להתבצע הן על-פי פנייתו של העצור-הנאשם, הן על-פי פניית התביעה. ב. בקשה לשחרור בערובה על-פי סעיף 44(א) לחוק. בקשה זו יכולה להיות מוגשת אך ורק על-ידי הנאשם. ג. הדרך השלישית עולה מתוך ההוראה שבסעיף 61(א) לחוק. בסעיף זה נאמר כי בתום תשעת החודשים ישוחרר האדם הנתון במעצר, בערובה או ללא ערובה. מכאן, כי לבית-המשפט הסמכות לשחרר אותו בתום תשעת החודשים, בערובה. מאחר שאין הוראה מיוחדת מי הוא הזכאי לפנות לבית-המשפט, הדיון בתנאי השחרור יכול להתקיים הן ביוזמת הנאשם והן ביוזמת התביעה. בכל המקרים שפורטו לעיל, השחרור בערובה, על תנאיו המגבילים, עומד בתוקפו גם לאחר תשעת החודשים, כמוסבר לעיל. בהנחה כי הנאשם שוחרר ממעצר בתום תשעת החודשים, האפשרות להטיל עליו תנאים מגבילים מתפצלת לשני מסלולים: על המסלול האחד, על-פי סעיף 44(ב), מופקד בית-משפט של מטה. המסלול האחר, על-פי סעיף 44(א) בשילוב עם סעיף 62 לחוק, מסור לשופט בית-המשפט העליון המוסמך לעוצרו מחדש ולשחררו בערובה. 12. אי לכך, הערר מתקבל בנקודה המשפטית הנוגעת לסמכות בית-המשפט לשקול את מלוא השיקולים בקביעת תנאי השחרור בערובה. 13. התלבטתי בשאלה כיצד לנהוג במקרה הנדון שבו כבר עברה תקופת תשעת החודשים. אפשרות אחת היא להחזיר את הדיון לבית-המשפט קמא אשר ידון בעניין כאילו מצוי הוא שוב ביום האחרון של תשעת החודשים, דהיינו לפי השתקפות המציאות בעולם הנורמות. האפשרות האחרת היא לקבל את העובדה כי תקופת תשעת החודשים כבר חלפה, דהיינו לפי המציאות הממשית. אני מעדיף את האפשרות השנייה בשל רוח הסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, שמטרתם היא להגן על הנאשם. 14. התוצאה היא אפוא, כי החלטתו של בית-משפט קמא תעמוד בתוקף, ואם ברצונה של המדינה להטיל "מעצר בית" מלא על המשיבים, עליה לפנות לשופט בית-המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לחוק.מעצרמשפט פליליערובהחזקת המסוכנותשחרור בערובה (בערבות)צווים