בדיקת שכרות 425 מיקרוגרם אלכוהול

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת שכרות 425 מיקרוגרם אלכוהול: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, ( להלן - "בימ"ש לתעבורה"), אשר ניתן ביום 26.10.10 בתיק תת"ע 8270/07. המערער הובא לדין בגין כך שביום 21.9.07 נהג ברכב בהיותו שיכור. בדיקת הינשוף שנערכה למערער הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 425 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף. על יסוד עובדות אלו יוחסה למערער עבירה בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961. המערער כפר בעובדות כתב האישום. בית משפט שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיע את המערער. בימ"ש לתעבורה שמע את הטיעונים לעונש והטיל על המערער את העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה בפועל בניכוי חודש פסילה מנהלית ו- 4 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. הערעור מופנה כנגד פסק הדין. בימ"ש לתעבורה קבע בפתח הדיון בהכרעת הדין כי: "עדי התביעה עשו עלי רושם אמין, החקירה הנגדית לא הצליחה לפגוע באמינותם. הנאשם לא העיד ולא הביא עדים מטעמו ולאור כך אני קובע כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר". (עמ' 21 להכרעת הדין, שורות 14-12). בית המשפט לתעבורה המשיך והביא במסגרת הכרעת דינו את עדויות עדי התביעה תוך שהוא קובע כי עובר לבדיקת המערער נערכה למכשיר הנשיפה בדיקת כיול. כמו כן התייחס לטענת המערער כי המשיבה "לא הביאה תעודות המצביעות על תקינותו של המכשיר שבו נערכה בדיקת הנשיפה. הסנגור לא ביקש בשלב כל שהוא משלבי הדיון כי התביעה תביא הוכחות בדבר תקינותו של המכשיר ע"י הבאת הוכחה כי המכשיר עבר בדיקה תקופתית. ההנחה היא כי המכשירים בהם משתמשת הרשות הם מכשירים תקינים, ולכן התביעה אינה מביאה, כדבר שבשגרה, ראיות על כך כי מכשירי המדידה בהם היא משתמשת, הינם תקינים. נאשם המבקש מהתביעה להוכיח תקינותם של מכשירים, צריך לבקש זמן סביר לפני הבאת ראיות התביעה, כי התביעה תביא ראיות לגבי תקינות המכשיר הספציפי בו השתמשה" (עמ' 22, שורות 8-1), כשלעניין זה הפנה בית משפט לתעבורה לפסק הדין בעפ"ת 2547-04-10 (צ.ל. 25457-04-10 - כ.ס.) עוזרי נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 14.10.10) (להלן: "עוזרי"), פסקה 54. עוד התייחס בית משפט לתעבורה לטענות הסנגור שהופנו כנגד עורך בדיקת הכיול ולא קיבל את טענותיו תוך שהוא מסתמך על תוצאת הבדיקה שבגופו של המערער נמצא ריכוז של 343.3 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף - ראה ת/2. על יסוד עדות השוטר שערך את הבדיקה קבע בית משפט לתעבורה כי "שיעור האלכוהול במיכל הכיול היה 343.3 מיקרוגרם בכל ליטר אוויר" (עמ' 23, שורות 6-5). ואף המשיך וקבע ביחס לעדות השוטר כי "נחה דעתי מעל לכל ספק סביר כי רס"מ אבי יודע מלאכתו והפעיל את המכשיר כהלכה" (עמ' 23, שורות 11-10). זאת ועוד, התייחס בית משפט לתעבורה לטענת המערער ביחס למיקום עריכת הכיול של המכשיר והלין על כך שהכיול נעשה בתחנת זבולון ולא במקום בדיקת המערער. בימ"ש לתעבורה קבע כי האמור בתקנה 169ז ((א') לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, אינו סותר פעולה זו. גם טענת הסנגור ביחס לתיקון של סעיף 64 (ב') לפקודת התעבורה בשנת 2005 ואשר על פיו היה על השר הממונה להתקין תקנות לענין התעודות שניתנו לתוצאות הבדיקה, תוך שבית המשפט קובע בעניין זה כי: "ניתן לראות כי מדובר בסמכות שברשות בצורך להתקין תקנות אלו, ואין חובה על השר לעשות כן" (עמ' 23, שורות 25-24). על יסוד כל אלה הרשיע בית משפט לתעבורה את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. המערער פירט בהודעת הערעור טענותיו שהעלה בבית משפט לתעבורה ואף העלה אותן בע"פ בפני ועל יסוד אותן טענות ביקש לקבל את הערעור ולזכות את המערער. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור תוך שהוא מפנה להלכה המושרשת מזה שנים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה ובמהימנות העדים כפי שנקבע ע"י הערכאה הדיונית והפנה לע"פ 4286-08 חליל הלהוושלה נגד מ"י (ניתן ביום 14.1.09) וגם לע"פ 6295-05 אלי וקנין נגד מ"י (ניתן ביום 25.1.07). עוד נטען ע"י המשיבה כי המערער מבקש להפוך את נטל ההוכחה ואת סדרי הדין ועל כן אין כל ממש בטענותיו. בית משפט לתעבורה לא קבע כי נטל השכנוע מוטל על המערער וכי אין מחלוקת כי נטל ההוכחה מוטל לכל אורך הדרך על כתפי התביעה. בעניינו של המערער הובאו בפני בית המשפט לתעבורה ראיות שיש בהן כדי לבסס את המסקנות אליהן הגיע בית המשפט ועל פיהן הרשיע את המערער. המשיבה טוענת כי כבר נקבע ע"י בית המשפט בענין עוזרי כי הינשוף הינו מכשיר אמין מבחינה ראייתית וגם מבחינה חוקית והפנה גם כן לע"פ 8135-07 אהוד אורן נגד מ"י (ניתן ביום 11.2.09). עוד הפנתה המשיבה לעניין עוזרי שבו נקבע כי בהינתן חזקת התקינות הנטל להפריך את החזקה מונח על כתפי המערער. ומשלא הביא המערער חוות דעת של מומחה מטעמו אז אין לו להלין אלא על עצמו. לדעת המשיבה אין חובה להוכיח את תקינות כל מכשיר ינשוף בו מבוצעות בדיקות נשיפה מעבר למה שדורש החוק. במכשיר בוצעה בדיקת תקינות יומית שידועה גם כבדיקת כיול וכי לגבי הבדיקה התקופתית אין כל חובה על התביעה להוכיח זאת בכל תיק ותיק. בדיקה תקופתית נעשית מדי חצי שנה וזאת בהתאם להצעת היצרן והוראות ההפעלה. מכשיר שאינו עובר את הבדיקה התקופתית הוא נחסם, לטענתה. עוד הפנתה המשיבה לפסיקת בית משפט זה ביחס למכשיר הממל"ז (עפ"ת 18977-10-10 מדינת ישראל נגד אורן סני אלוני (ניתן ביום 20.1.11) וציין כי מן הראוי להרחיב אותה גישה גם כן, על הינשוף. מה גם, שהמערער לא כפר בתקינות מכשיר הינשוף. המשיבה טענה עוד כי עפ"י הראיות האחרות (ת/8) ניתן לבסס את הקביעה שהמערער נהג בשכרות, כי הרי תוך כדי נהיגתו עלה על המדרכה וחזר לכביש ומשבחר שלא להעיד נותרו ראיות אלו ללא הסברים וללא מענה מטעמו. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בפרוטוקול בית המשפט, בחוברת ההפעלה של המכשיר ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית - לענין זה ראו ע"פ 2056/09 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 27.5.09); ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (ניתן ביום 31.7.2008); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.5.2007); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.1.2006); ע"פ 7282/08 עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.2010) וע"פ 1353/07 מחאמיד נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 17.3.08). עניינו של המערער אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות וכי לאמיתו של דבר המערער לא ביקש זאת. לטעמי טענת המערער שגם עפ"י הראיות שהיו בפני בית משפט לתעבורה היה מקום לזכות את המערער אין לה על מה לסמוך. בפני בית משפט לתעבורה היו ראיות לרבות בדיקת המאפיינים והעובדה שהמערער לא היה יציב בנהיגתו כאשר עלה על המדרכה וחזר לכביש ראו ת/8, שם אף הודה המערער ששתה "כוסית אחת ושלוש בירה" כאשר אותו שוטר כותב במזכר "וביקשתי מהנהג לצאת מהרכב ותוך כדי (כ)שאני מדבר איתו פנים מול פנים הרחתי ריח חריף של אלכוהול מפיו ומבגדיו שהיו רטובים ושאלתי את הנהג האם שתית אלכוהול והוא אמר כן, כוסית אחת ושלוש בירות". אותו שוטר אבי בנטל ערך גם בדיקת מאפיינים (ת/3) ושמר על כך שהמערער לא ישתה, לא יאכל, ולא יעשן ולא יקיא. לאחר מכן, בוצעה בדיקת הינשוף שהראתה את התוצאה של 425 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. בבדיקת המאפיינים נרשם כי המערער החטיא כאשר נתבקש להביא את אצבע יד ימין לאף בעיניים עצומות, אך הצליח להביא את אצבע יד שמאל. עוד צויין כי נדף ממנו ומהפה ריח אלכוהול, הופעתו היתה מרושלת ובגדיו רטובים, שגם מהם נודף ריח של אלכוהול. אמנם מת/2 עולה כי תוצאות הבדיקה הראו כי ריכוז אלכוהול הוא 343.3 ובת/4 היתה תוצאה אחרת של 425 אך כאמור בית המשפט לתעבורה קבע כי ריכוז אלכוהול הוא על הצד הנמוך, קרי 343.3 וכי עפ"י כל אחת משתי התוצאות ברי כי העבירה שיוחסה למערער בוצעה. בחנתי את טענות המערער ביחס למכשיר הינשוף ולחובה המוטלת על המשיבה לבצע כיול עובר לביצוע בדיקת הנשיפה ולא מצאתי כי נפלה שגגה בפניו של בית משפט לתעבורה. הכרעת דינו מנומקת במידה מספקת ולכן אינני סבור כי יש מקום להתערב בה. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל אני דוחה את הערעור לעניין ההרשעה. באשר לעונש, ועל אף שהמערער לא טען בפני לעניין העונש והסתפק רק לציין בפתח הודעת הערעור כי "הערעור מוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין", הרי אין מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש לתעבורה. העבירה בה הורשע המערער חמורה ולאור הסכנה הנשקפת מנהג הנוהג ברכבו בהיותו שיכור, קבע המחוקק לצד עבירה זו עונש פסילה מינימאלי של 24 חודשים והפסיקה קבעה כי סטייה מעונש המינימום, אפשרית אך ורק במקרים חריגים ונסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת. ככלל אין לסטות מעונש המינימום שהציב המחוקק אלא במקרים נדירים שהנסיבות יאפשרו זאת. (ראו, רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006)). בימ"ש לתעבורה הטיל על המערער את עונש הפסילה המנימאלי הקבוע בחוק ואף התחשב לקולא במערער עת לא הטיל עליו פסילה על תנאי וקנס. סופו של דבר, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. אם המערער טרם הפקיד את רישיון הנהיגה עליו להפקידו לאלתר כדי שמניין עונש הפסילה יחל או להגיש תחליף הפקדה. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)