קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם למכירת מגרש: מ"מ הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחתה בקשת המערערים ליתן פסק-דין הצהרתי, לפיו חוזה המכר, שנערך בינם לבין המשיבה, בטל ומבוטל מחמת שיהוי ובשל הפרתו מצידה. .2אלו העובדות העיקריות הצריכות לעניין: (א) המערערים הם הבעלים של מגרש ברחוב יוסף הגלילי ברמת-גן. המשיבה היא חברה לבניין. בתאריך בלתי ידוע בתחילת שנת 1971(היינו, עוד לפני תחילתו של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), נכרת חוזה בין הצדדים, לפיו התחייבו המערערים למכור את המגרש למשיבה. כוונת המשיבה הייתה להקים על המגרש בניין, אשר נועד לשמש בית מגורים משותף. בתמורה למגרש שילמה המשיבה למערערים סך של 000, 40ל"י, במועדים שנקבעו לכך בחוזה, ובנוסף לכך התחייבה למסור לבעלות המערערים דירה בת שלושה חדרים בבית המשותף, אשר עתיד היה להיבנות במגרש האמור. אך בעוד שהצדדים פירטו בחוזה את המועדים לתשלום המזומנים, לא נקבע בחוזה המועד אשר בו אמורה המשיבה למסור למערערים את הדירה. עיקרו של דבר, כפי שעולה מחומר הראיות, לא הוקם על המגרש כל בניין עד עצם היום הזה. (ב) הצדדים לא נקבו בחוזה מועד של מסירת הדירה למערערים, מאחר שהקמתו של הבניין הייתה מותנית בהתגברות על שני מכשולים, שעמדו בדרכה של המשיבה, ואשר עשויים היו לגזול זמן, שקשה לאמוד שיעורו מראש: (1) על-פי דיני התכנון והבנייה, שטחו של המגרש הוא קטן מכדי שאפשר יהיה לבנות עליו, בתור יחידה עצמאית, בית משותף, כפי שביקשו הצדדים. תנאי לבניית בית משותף על המגרש האמור הוא רכישתם של שני המגרשים הסמוכים למגרש של המערערים והקמתו של הבניין על שלוש החלקות המאוחדות. המשיבה איזכרה בחוזה את כוונתה לרכוש את שני המגרשים הסמוכים למגרש המערערים. (2) במגרש מחזיק דייר מוגן, ופינויו היה, כמובן, תנאי מוקדם נוסף להקמת הבית. הצדדים הסכימו ביניהם, כי המשיבה תפתח בהליכי פינוי נגד הדייר תוך הצעת דיור חלוף, אך תנאי לכך הוא, שיהיה בידי הצדדים היתר בנייה כחוק, המאפשר להם לבנות בניין על המגרש. (ג) לאחר כריתת החוזה ובעקבות השתהותה של תחילת הבנייה על המגרש נערכה חליפת מכתבים בין המערערים לבין המשיבה, אשר אלו עיקריה: (1) ביום 18.6.73שלח בא-כוח המערערים מכתב אל מנהל המשיבה, ובו ביקש לקבל פרטים אודות התקדמות הפעולות הנוגעות לביצוע החוזה. מכתב זה לא זכה למענה. (2) ביום 1.9.75שלח בא-כוח המערערים מכתב נוסף אל המשיבה, ובו ביקש לדעת עמדת המשיבה בקשר לחוזה. בתשובה למכתב זה הודיע בא-כוח המשיבה, כי שולחיו עומדים על ביצוע תנאי ההסכם ככתבו וכלשונו, וכי זוהי עמדתם הסופית והברורה. (3) ביום 17.8.78שלח בא-כוח המערערים מכתב אל מנהל המשיבה, ובו הודיע לו, כי משלא נקבע תאריך לביצוע החוזה, יש לבצעו תוך תקופה סבירה משעת כריתתו. התקופה של שבע שנים, שחלפה מאז כריתת החוזה, היא, לדעתו, תקופה שמעל ומעבר לתקופה סבירה לביצוע עיסקה כגון זו, ועל-כן דורשים שולחיו את ביצוע החוזה "מיד ללא כל דחיה נופת". בתשובה למכתב זה הודיע בא-כוח המשיבה, כי אין הוא יכול להשיב באופן מחייב, היות שמנהל המשיבה נמצא בחוץ-לארץ. אי לכך ביקש בא-כוח המשיבה להשהות את הדבר עד שובו לארץ של מנהל המשיבה. .3(א) משחלפו כחמישה חודשים מעת משלוח מכתבם האחרון, ומשנוכחו המערערים, כי המשיבה אינה נוקטת את הפעולות הדרושות לביצוע החוזה, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקשו, כי יינתן פסק- דין, המצהיר, כי חוזה המכר הינו בטל ומבוטל מחמת שיהוי והפרה מצד המשיבה, ועל-כן הם זכאים לעשות במגרש נושא החוזה כאוות נפשם. לטענת המערערים, יש לתת להם את הסעד המבוקש, כיוון שבעוד שהם עשו את כל המוטל עליהם על-פי החוזה, והיו במשך הזמן מוכנים לעשות כל אשר יתבקשו על-ידי המשיבה כדי לאפשר לה למלא את התחייבויותיה, לא עשתה המשיבה מאומה כדי לבצע את החוזה. (ב) מטעם המשיבה הוגש תצהיר, שנערך על-ידי האדריכל צבי מילר, אשר טיפל מטעם המשיבה בתכנון הבנייה על גבי מגרשם של המערערים, ביחד עם שני המגרשים הסמוכים לו. תצהיר נוסף הוגש על-ידי מנהלת העסקים של המשיבה, אולם זו לא הופיעה לחקירה עקב שהותה בחוץ-לארץ, ועל-כן החליט בית המשפט, כי תוכנו של התצהיר לא יובא על-ידיו בחשבון בעת בחינת התובענה. בתצהירו פירט האדריכל מילר את הפעולות, שביצע במגמה להקים את הבית המשותף. מפאת החשיבות שנודעת בערעור זה להיקף המאמצים של המשיבה לביצוע התחייבותה מובא כאן סיכום תוכנו של התצהיר: (1) ביום 17.5.72הוגשה לעיריית רמת-גן מפה טופוגראפית של שלושת המגרשים, אשר הוכנה על יסוד המדידות, אותן ערך האדריכל הנ"ל. (2) ביום 7.2.73הוגשה בקשה עקרונית לאישור תכנון בית משותף במגרשים הנ"ל. הבקשה זכתה להמלצתה של הוועדה המקומית, אשר בהחלטה מיום 24.4.73אישרה הקמתו של בית משותף, אולם בעל מספר קטן יותר של קומות. המלצת הוועדה המקומית הועברה לוועדה המחוזית, אך זו דחתה את הבקשה. (3) בעקבות דחיית הבקשה להקמת בית משותף הוגשה בקשה להקמת בניין משרדים על שלושת המגרשים. גם בקשה זו נדחתה. (4) לאחר בירורים נוספים החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתאריך 13.10.75על מתן המלצה עקרונית בדבר אישור בנייתו של בית משותף למגורים ולמשרדים. ההמלצה הותנתה בהמצאת חוות-דעת ממהנדס תעבורה. (5) בשנת 1977הכין האדריכל מילר תכנית לבית משותף בן שש קומות. לצורך אישורה של התכנית הוגשה מפה טופוגראפית חדשה. לא נאמר בתצהיר ואף לא בעדותו של מר מילר, מה עלה בגורלה של תכנית זו, ולאיזה שלב הגיע הדיון עליה. .4המערערים הביאו שני נימוקים חלופים לקבלת הסעד המבוקש: (א) המשיבה הפרה את החוזה, משלא מסרה להם את הדירה במועד. באין קביעה של מועד לביצוע החוזה יש לבצעו, לטענת המערערים, תוך זמן סביר. תשע השנים שחלפו מאז עריכת החוזה הן, לטענתם, פרק זמן החורג מעל ומעבר לפרק הזמן הסביר, הנדרש לביצוע עיסקה כגון זו, ועל-כן זכאים הם לביטול החוזה. פרק הזמן הארוך שחלף, מבלי שהמשיבה עשתה צעד מעשי לביצוע החוזה, הוא, לטענתם, עדות לכך, כי המשיבה הסתלקה מהתחייבותה על-פי ההסכם. (ב) לחלופין, גם אם יגיע בית המשפט למסקנה, כי לא די בחלוף התקופה כדי לקבוע, שהמשיבה הסתלקה מהתחייבותה על-פי ההסכם, זכאים הם להצהרה המבוקשת, כיוון שאין למשיבה כל סיכוי לבנות את הבניין ולמסור את הדירה, כיוון שהוכחו העובדות הבאות: (1) אחד מהמגרשים הסמוכים נמכר לאדם אחר. (2) הדייר שבבית הקיים לא פונה. (3) היתר הבנייה לא נתקבל, ואין כל אפשרות לקבלו. (4) מנהלה של המשיבה ירד מהארץ, ולכן אין המשיבה מנהלת עסקים בארץ. .5בית-משפט קמה דחה את בקשת המערערים על שני נימוקיה: (א) אשר לנימוקם הראשון של המערערים קבע בית-משפט קמא, כי פרק הזמן הסביר לביצוע עיסקה כגון זו שערכו הצדדים הוא ארוך, ועובדה זו הייתה ידועה היטב לצדדים, ואף מצאה ביטוי בסעיף 18להסכם, אשר בו נאמר בין השאר - "שאין על הקונה להזדרז בפינוי הדייר מהמגרש". יחד עם זאת קבע בית-משפט קמא, כי הגם שמדובר בעיסקה מסובכת ומורכבת, חייבת המשיבה לעשות מאמצים למילוי התחייבויותיה, המצביעים על רצונה להמשיך ולקיים את החוזה. בנקודה זו סבר בית-משפט קמא, כי המשיבה לא הראתה את רצונה בקיום החוזה; העובדה שהמשיבה הפסיקה את פעולותיה בתאריך 13.10.75, עת הגישה תכנית חדשה, עוררה ספק בלבו של בית-משפט קמא בדבר נכונות המשיבה לעמוד בהתחייבותה, ולכן, אילו גורל התביעה היה תלוי בשאלה זו בלבד, היה מקום, לדעת בית-משפט קמא, לתת למערערים את הסעד המבוקש; אולם, מקום שמדובר בחוזה, שלא נקבע בו מועד לביצועו, אין בעובדה כשלעצמה, כי המשיבה לא גילתה רצון לקיים את החוזה, כדי לזכות את המערערים בזכות לבטל את החוזה לאלתר. במקרה כגון זה יוכלו המערערים לבטל את התיק רק אם שלחו למשיבה הודעה ובה דרישה לקיים את החוזה תוך זמן סביר ואחרי שזו לא תקיים את החוזה עם חלוף הזמן שהוקצה לה. לדעת בית-משפט קמא לא עמדו המערערים בנטל זה. במכתבם מיום 17.8.78דרשו המערערים את ביצוע החוזה "מיד ללא כל דחיה נוספת" מבלי לתת למשיבה כל ארכה לביצוע החוזה. לדעת בית-משפט קמא יש למדוד את משך הארכה עד למועד הגשת התביעה ולא עד למועד הדיון בבקשה, ובנסיבות אלה יש לומר, כי בקשת המערערים הוגשה טרם זמנה: חמשת החודשים שחלפו, מאז נשלח המכתב ועד שהגישו המערערים את תביעתם, אינם פרק זמן סביר לביצוע התחייבות כגון זו. (ב) בית-משפט קמא דחה גם את נימוקם החלופי של המערערים: לדעתו לא הוכח, כי המשיבה איננה יכולה לבצע את החוזה גם אם תרצה בכך; המשיבה יכולה לרכוש את המגרש הסמוך מבעליו החדשים. פינוי הדייר יוכל להתבצע בין על-ידי תשלום נאות ובין על-ידי הגשת תביעת פינוי לאחר קבלת היתר בנייה, והליכי קבלת ההיתר יכולים להתחדש במשנה מרץ גם בהיעדרו של מנהל המשיבה מן הארץ. סיכומו של דבר, בית-משפט קמא דחה את בקשת המערערים, ומכאן הערעור שלפנינו. .6סבורני כי הדין עם המערערים. לפי הדין שקדם לתחילתו של חוק החוזים (חלק כללי), ואשר אינו שונה במהותו מן האמור עתה בסעיף 41לחוק הנ"ל (ע"א 235/75 [1], בעמ' 803), מקום שלא הוסכם על מועד קיומו של חיוב, יקוים החיוב תוך זמן סביר לאחר עריכת החוזה. יתרה מזאת, בע"א 227/61 [2], בעמ' 182נאמר בהקשר לסוגיה, שהיא נושא ערעורנו: "הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, שבעל-חוזה הרוצה לבצעו ולכפות ביצועו על בעל-החוזה יריבו, יכול לעשות את הזמן לגורם מכריע אף שלא פורט בחוזה גופו, על-ידי שישלח לו הודעה ובה קביעת מועד סביר לקיום החוזה (ראה: הולסבורי, מהדורת היילשאם, כרך 31, ע' 403, סעיף 472והאסמכתאות המובאות שם); ובלבד שההודעה נשלחה לאחר שבעל-החוזה המתין לקיום החוזה מצד יריבו תקופה ממושכת. מה היא תקופה ממושכת לענין זה, ומה הוא מועד סביר לביצוע חוזה - כל אלה תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ובטיב ההתחייבויות המדוברות בהן". (ראה גם: [8] (1968) re long lands farm v. Superior development ltd מדתו של פרק הזמן הסביר לביצוע עיסקה פלונית נקבעת על-ידי בית המשפט על יסוד הראיות, שהובאו לפניו על-ידי הצדדים. במלים אחרות, הצדדים יכולים לבקש ולשכנע את בית המשפט, כי בנסיבות נתונות, כמוכח מן הראיות ועל-פי הקשרו של העניין, זמן פלוני הוא עדיין סביר אך לא כן זמן אלמוני (ע"א 294/69 [3], בעמ' 507). גם במקרה, שעליו נסב ערעור זה, ניסה כל אחד מן הצדדים להציע מידת זמן, שהיא סבירה לביצוע עיסקה כגון זו שלפנינו. בעוד שהמערערים טענו, כי פרק הזמן הסביר נע בין שלוש שנים לחמש שנים, טענה המשיבה, כי המדובר בעיסקה מסובכת, המורכבת משלבים רבים, וכי אין היא יכולה לעבור לשלב הבא, בטרם סיימה את השלב הקודם לו. טענת המשיבה היא, כי בשלב זה תלוי המשך התקדמות הבנייה במתן אישור על-ידי ועדות התכנון והבנייה לתכנית, שהוגשה בשנת 1977, וכי כל עוד לא ניתן האישור המבוקש, אין בכוחה לעשות דבר. בקביעת פרק הזמן הסביר לביצוע העיסקה ניתן לאמץ את מסקנתו של ביתמשפט קמא, כי המשיבה חרגה מן התקופה, בתוכה אמורה הייתה למלא את חיוביה. קנה המידה לחישובו של אורך התקופה הסבירה היה, בעיני ביתמשפט קמא, האינטנסיביות של מאמצי המשיבה להקמת הבית המשותף. בנתחו את פעולות המשיבה, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו של האדריכל מילר ובעדותו, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי ניתן לחלק את התקופה, שעברה מאז כריתת החוזה, לשתי תקופות משנה: התקופה הראשונה, תחילתה במועד כריתת החוזה וסופה בשנת 1975, עת הוגשה תכנית חדשה לוועדת התכנון המקומית, בה השקיעה המשיבה מאמצים כבירים, ולגביה נהגה בזריזות ראויה למילוי התחייבויותיה. התקופה השנייה היא זו שמאז אותו תאריך ועד למועד הגשת המרצת הפתיחה ביום 31.1.79, ובה הסתמנה האטה משמעותית במאמצי המשיבה, ולמעשה, פרט לתכנית, שהוגשה בשנת 1977, היינו כשנתיים לאחר הפעולה האחרונה שביצעה ואשר אין איש יודע מה עלה בגורלה, לא עשתה המשיבה דבר לקידום ביצוע חיוביה. .7אם סבירותו של הזמן שחלף נמדדת לפי הערכת טיבם של המאמצים של הצד השני לחוזה, אין מנוס מהמסקנה, שהמשיבה חרגה מהזמן הסביר למילוי חיוביה. בערעורה שבה המשיבה על הטענה, כי אין היא עושה בשלב זה דבר, שכן תנאי לחידוש פעולותיה הוא קבלת אישור לתכנית, שהגישה בשנת .1977דא עקא, מתצהירו של האדריכל מילר ומעדותו הצטיירה התמונה, לפיה איש אינו מטפל בהליכים לקראת אישור התכנית, ואין איש היודע, מה עלה בגורלה ולאיזה שלב הגיע הדיון בה; גם מסקנתו של בית-משפט קמא הייתה, כי מאז 1975הסתמנה הפסקה בפעילות המשיבה, וכי הטיפול בתכנית מאז 1977הוזנח במידה רבה. זאת ועוד, גם אם העדר האישור של ועדת התכנון והבנייה הוא המכשול היחיד העומד לפני המשך העבודות, אין בכך כדי לתמוך בגירסת המשיבה. אישורה של ועדת התכנון והבנייה לתכנית המשיבה לא היה בבחינת תנאי מתלה בחוזה. אין המדובר כאן בתנאי לשכלולו של החוזה אלא בתנאי הקשור לביצועו (השווה: פרופ' ג' טדסקי, "חוזה שלביצועו דרושה הסכמת צד שלישי ודמי תיווך" הפרקליט לב (תשל"ט-תש"ם) 296, 298). אמר בהקשר זה השופט בכור בע"א 278/78 [4], בעמ' 32: "הרבה יצרנים של מוצרים רבים זקוקים לרשיונות יצור לשם יצורם, והרבה יבואנים זקוקים לרשיונות יבוא לשם יבוא המצרכים, ובכל זאת אם יצרן או יבואן מוכר טובין בלי להתנות בחוזה שעסקת המכירה תלויה בקבלת הרישיון, אין ענין הרישיון מהווה תנאי מתלה וכל ענין הרישיון הוא ענין שבין היצרן או היבואן לבין השלטונות ואין הוא חלק מחוזה המכירה... לו רצתה המשיבה לעשות את קבלת האישור תנאי מתלה לחוזה המכירה לא היה קל יותר מאשר לומר ולכתוב את הדבר במסמך שנוסח על-ידה." מחומר הראיות עולה, שהמשיבה לא נהגה בזריזות ראויה במילוי חיוביה. גם לו הייתה עושה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, אך מטעמים שאינם תלויים בה לא יכלה להקים את הבניין במועדו, הרי לא היה בכך בהכרח כדי לרפא את הפגם שבחלוף פרק הזמן הסביר לביצוע החוזה. לגבי מערכת נסיבות דומה אמר השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"א 294/69 [3], בעמ' 507: "אפילו נניח שהחוזה שאב-בית-הדין דיבר עליו בפסק-דינו, חל על הענין שלפנינו, ושהמוכרת היתה רוב הזמן או כל הזמן עסוקה בעשיית המעשים המוטלים עליה לפי חוזה זה, כפי שהעיד העד ההוא, עדין אין זאת אומרת שמן הסבירות הוא לדרוש מן הקונה לחכות יותר מאשר חיכה הקונה דנן, עד שהאדמה שהוא רוצה לקנות תועבר על שמו בספרי האחוזה." משחלף זמן סביר, והמשיבה לא עמדה בחיוביה, היה מקום לראות בכך הפרה של ההסכם. (ב) המשיבה טענה, כי גם אם הוכח שחלף המועד לביצוע החוזה אין המערערים זכאים לבטלו, שכן לא הוכחה כוונתה להסתלק מהחוזה. אין לקבל טענה זו. על-פי הדין, שקדם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ואשר על-פיו יש לדון בעניין שלפנינו, זכאי היה הצד הנפגע לבטל את החוזה בשל הפרה, כאשר הוכח, כי התנהגות המפר כמוה כהסתלקות מהחוזה (א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ט) 74). הלכה זו סוכמה בע"א 260/61 [5], בעמ' 1635, במלים הבאות: "'חוזה המכיל תניה המזכה את המוכר לבטלו בהקרות מקרה פלוני, זכאי המוכר לבטלו, אם יקרה אותו מקרה. העדר תניה כאמור, אין המוכר זכאי לבטל, אלא אם התנהגותו של הקונה כמותה כהסתלקות מן החוזה (הולסברי-היילשאם, כרך 29, ע' 374-375, סעיף 513)'." ב- th ed 8,london) c.h.s. fifoot, the law of contracts& cheshire G.c 565(1972, כמתורגם בע"א 139/74 [6], בעמ' 117, נאמר לעניין זה: "האם הפרת החוזה מגיעה לכלל התנערות ממנו - זה ענין רציני, ואין לקבוע אותו או להסיק אותו בנקל. מה שצריך לקבוע הוא, שהצד המפר גילה כוונה ברורה מעל לספק סביר שלא לבצע עוד את חלקו בעיסקה. הוכחת כוונה כזו דורשת, בין היתר, בדיקת מהות החוזה, הנסיבות שלו והמניעים שגרמו להפרה." האם ניתן לראות בהתנהגות המשיבה במקרה שלפנינו הסתלקות מהחוזה? התשובה לכך מן הנכון שתהיה חיובית. העובדה, שמאז שנת 1975חלה הקפאה במאמצי המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה, מגלה את כוונתה שלא לבצע את חלקה בעיסקה. דווקא משום כך שמדובר בעיסקה מסובכת, צריכה הייתה המשיבה לפעול בהתמדה במטרה להקים את הבית המשותף ולמסור דירה למערערים, כפי שהוסכם בחוזה. במקום זאת הפסיקה המשיבה את מאמציה, כאשר מנהלה ומנהלת עסקיה שוהים בחוץלארץ למשך תקופה ארוכה, ואין איש יודע אם יחזרו לארץ, ואם כן מתי. בעדותו מטעם המשיבה תאמר האדריכל מילר כי: "המזמין העיקרי אינו כעת בארץ ולכן איני בונה, הוא לא בארץ 3/4שנה ואני לא יודע אם ניתק הקשר." בחקירה החוזרת אמר האדריכל מילר כי: "המזמין זה חברת 'מוגשם' והקשר הישיר היה עם מנהלה הישיר. אין אדם מטעם מוגשם שמטפל בענין." התמונה המצטיירת היא, כי אין גורם מוסמך של המשיבה, הניתן לזיהוי, אשר מטפל בעניין בצורה כלשהי, בין נמרצת ובין כושלת. אין טיפול כלשהו, תהיה מהותו אשר תהיה, ואין שום סימן לשינוי מציאות זו. משמע, אין בכוונתה לקיים את התחייבויותיה. בנסיבות אלה זכאים המערערים לבטל את החוזה. (ג) הפרת החוזה על-ידי המשיבה הייתה הפרה היורדת לשורשו של החוזה. המערערים לא היו מחויבים לתת למשיבה ארכה נוספת לביצועו, כפי שנדרש הדבר מקום שההפרה אינה יורדת לשורש החוזה (ע"א 301/65 [7], בעמ' 271). זכותם של המערערים הייתה לשלוח למשיבה הודעה ובה דרישה לביצוע החוזה, וכי אם החוזה לא יבוצע יהיו רשאים לבטלו (ע"א 227/61 [2] הנ"ל). המערערים שלחו למשיבה מכתב בתאריך 17.8.78, ובו דרשו את ביצוע החוזה "מיד, ללא כל דחיה נוספת". בכך התכוונו המערערים לאפשר למשיבה לשוב ולהירתם מיד לעבודות במגמה להקים את הבית המשותף. זו הייתה איפוא ארכה, שהמערערים היו מוכנים לתת למשיבה, אף-על-פי שחלף פרק הזמן הסביר, בו אמורה הייתה המשיבה למלא את חיוביה. אילו המשיבה הייתה נרתמת מיד לעבודה, היו המערערים מוכנים להמתין שוב, עד שזו תסיים את הקמת הבניין. אגב, דרישת המערערים הייתה, כי המשיבה תתחיל מיד בביצוע העבודות ולא כי תמסור מיד את הדירה, כפי שסבר בית-משפט קמא. משחלפו חמישה חודשים נוספים, והמשיבה לא עשתה דבר, בעוד שמנהלה ומנהלת העסקים נמצאים בחוץ-לארץ ולא ידוע אם ואימתי ישובו, פנו המערערים לבית המשפט בבקשה שיצהיר, כי החוזה בטל. בפתח הדיונים הודיעו המערערים, כי הם מוכנים לתת למשיבה ארכה נוספת לביצוע ההתחייבויות, ובלבד שתינתן ערבות לביצועו. גם בשלב הסיכומים פנו המערערים בהצעה דומה, אך המשיבה לא נענתה. בנסיבות אלו היו המערערים זכאים להצהרה על בטלות החוזה, מבלי שתהיה עליהם החובה להמתין פרק זמן נוסף. אשר על-כן אני סבור, כי יש לקבל את הערעור ולהצהיר על בטלות החוזה. (ד) טענת המשיבה היא, כי אם בית המשפט יחליט, שאכן זכאים המערערים לבטל את החוזה, יש להתנות זאת בכך שישיבו לה את התשלומים, ששילמה למערערים על-פי האמור בחוזה. הדיון שלפנינו התנהל על יסוד המרצת-פתיחה, בה נתבקשה הצהרה בעניין תוקפו של החוזה, שעליו נסב ערעור זה. הדיון בבקשת ההשבה של מה ששולם על-ידי המשיבה מן הראוי שיתברר בעקבות פסק-דיננו זה בהליכים נפרדים, וזאת לא רק בשל הצורך לנקוט סדרי דין מתאימים, אלא מאחר שמול תביעת ההשבה גם הועלה תביעת המערערים לפיצויים בשל הפרת חוזה, ונכון יהיה, אם שני הנושאים הנ"ל יידונו במשולב. סיכומה של נקודה זו, אינני רואה לשלול את האפשרות לדון בטענת ההשבה בעקבות פסיקתנו בערעור זה, אך אין מקום להכריע בעניין זה במסגרת תיק זה, וזאת בשל הטעמים שפורטו לעיל. אשר על-כן הייתי מקבל את הערעור ונותן את ההצהרה המבוקשת על-ידי המערערים. הנשיא י' כהן: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא מ' שמגר. המשיבה תישא בהוצאותיהם של המערערים, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 000, 15שקלים.שיהויחוזהקרקעותקניית קרקעות / מגרשיםביטול חוזה