התובעים טענו כי הם זכאים להירשם כבעלים של הקרקע הנדונה, מכוח חזקת שנים. בית המשפט ציין כי על מנת שתתבסס טענה להתיישנות צריכים היו התובעים להחזיק בקרקע חזקה נוגדת. מרוץ ההתיישנות מתחיל מעת שנולדת לבעל הקרקע עילה לתבוע את פינויו של הפולש לקרקע. "הזמן מתחיל לרוץ לטובת המחזיק (שנשאר במקום אחרי גמר תקופת שכירות או רשות) רק מאז שהוא עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר בזכות הקניין של הבעלים... תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ...". (ע"א 316/62 עיריית תל-אביב-יפו נ' זלמן כהן, פ"ד יח(4) 744, 749). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות מכוח חזקת השנים: התביעה 1. התובעים מתגוררים בכפר שעב. מכתב התביעה עולה, כי עד שנת 1951 הם התגוררו בכפר, שהיה ידוע בשם כאקראד חייאט בקארה ענאמה, המצוי בקרבת גשר בנות יעקב. לטענת התובעים בתביעתם, הם ואבותיהם ואבות אבותיהם החזיקו בקרקעות ששטחם אלפי דונם באזור הכפר הנ"ל. הם טוענים, כי בשנת 1951 דרשה מדינת ישראל מהם ומיתר תושבי האזור לעבור לכפר שעב באופן זמני, עד כי יימצא להם פתרון מגורים באזור אחר הסמוך לכפר הולדתם, שכן לאחר מלחמת השחרור הגבול בין ישראל לסוריה התקרב אליו מאוד. התובעים ושאר בדויים מן האזור עשו כמצוות המדינה, ועברו להתגורר בכפר שעב. כעבור חודשים מספר נסתבר, כי החזרה לכפר לא תתאפשר. לכן, כך התובעים, הם ואבותיהם הגיעו לידי הסכם עם מדינת ישראל, לפיו הם ושאר הבדויים שבאזור יקבלו לידיהם לשם מחיה מקרקעין בכפר שעב, מקרקעין בהם נטועים עצי זית, עד אשר יימצא להם פתרון סופי להחלפת המקרקעין בהם החזיקו באזור כפר הולדתם, במקרקעין אחרים. לפי ההסכם קיבל כל אחד מהתובעים 7 דונם מאדמות כפר שעב. הובטח להם, כי יקבלו בעלות על אדמות אלה, אם לא יקבלו אדמות חלופיות לאלה שהיו להם בכפר הולדתם, או פיצוי על האדמות. ועד לקבלת הבעלות המובטחת הם חכרו, לפי הסכמי חכירה שנתיים מתחדשים, את האדמות מן המדינה. בשנת 1991 הודיעה המדינה לתובעים, כי לא תחדש עוד את הסכמי החכירה. התובעים טוענים בתביעתם, כי זכות עומדת להם להירשם כבעלים של המקרקעין, בהם הם מחזיקים ושאותם הם מעבדים וחוכרים מאז 1951. הם טוענים לזכות מכוח ההסכם משנת 1951, בו התחייבה המדינה להעביר להם בעלות בקרקע. הם טוענים עוד לזכות בעלות מכוח חזקת שנים בקרקע. הם עותרים לרישומם כבעלים של הקרקע. ההגנה 2. הנתבעים כפרו, בכתב הגנתם, בטענות התובעים. הם כפרו בכל הרקע הנטען בכתב התביעה לתפיסת החזקה בקרקעות שבכפר שעב. הם התכחשו לקיומו של הסכם כלשהו בין מדינת ישראל לתובעים, כאילו הובטחה להם קרקע חליפית תחת האדמה שעזבו, זו המצויה בסביבת כפר הולדתם. הם טוענים, כי הקרקע נשוא התובענה היא בבחינת מקרקעי ישראל, שאפילו רצו לא היו יכולים, כך מצוות חוק יסוד: מקרקעי ישראל וכך מדיניות מועצת מקרקעי ישראל, להעביר בעלות בה לתובעים, וממילא לא יתכן שהתחייבו בשעתם להעברת בעלות בקרקע. הסכם דיוני 3. ביום 13.06.2000 הגיעו בעלי הדין לידי הסכם דיוני, לפיו בית המשפט יפסוק בתובענה, לאחר שאחד התובעים יתן תצהיר ואליו יצרף מסמכים רלוונטיים לתביעה, הנתבעים יגישו אף הם תצהיר ומסמכים כראות עיניהם, והצדדים יסכמו את טיעוניהם בכתב. ההסכם הדיוני קיבל תוקף של החלטה. תצהיר התובע 1 4. ואמנם, התובעים נתנו תצהיר של התובע מס' 1 (להלן - התובע). בתצהיר חוזר התובע, בקווים כלליים, על סיפור המעשה שבא בתביעה (וכפי שהובא בתמצית למעלה). תצהיר מטעם הנתבעים 5. נציג של הנתבע 1, מר דוד כהן, נתן תצהיר מטעם הנתבעים. מן התצהיר עולה, כי בשנים 1990-1991 היה מר כהן אחראי מטעם הנתבע 1 על הנפה בה מצוי כפר שעב. הוא מתאר בתצהירו, כי עקב גידול במספר תושבי כפר שעב עלה הצורך להבטיח לכל תושבי הכפר מקור פרנסה, על ידי חלוקה מחדש של כל שטחי הקרקע הנטועים זיתים, באופן שכל משפחה בכפר תקבל שטחים נטועים עצי זית, לפי מספר הנפשות שבה. לשם כך ביטל הנתבע 1 את חוזי החכירה העונתיים שלפיהם החזיקו עד אז תושבי הכפר בקרקעות האמורים. התובעים סרבו לקבל את שהגיע להם לפי החלוקה מחדש, ועמדו על החזקת האדמות בהן החזיקו עד אז. המצהיר דוד כהן כפר בטענה, כי ניתנה לתובעים הבטחה כלשהי להעביר לשמם את הבעלות בקרקע. ההסכם משנת 1951 6. ראינו את טענת התובעים, כאילו בשנת 1951 הובטח להם, עת עברו מכפר הולדתם לכפר שעב, כי יקבלו בעלות בקרקעות, שניתנו להם לשימושם אם לא תימצא להם קרקע חליפית לקרקעות שהיו להם בכפר הולדתם. ומהו שהביאו התובעים להוכחת תביעתם? הם הביאו את תצהירו של התובע, שם הוא מתאר את סיפור המעשה שהובא למעלה. אלא שלבד מתצהיר זה לא הביאו התובעים כל ראיה שהיא לביסוס הטענה בדבר קיומו של הסכם או קיומה של הבטחה שכזו. 7. התובעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו את קיומו של ההסכם האמור, לפיו התחייבו הנתבעים ליתן להם זכות בעלות בקרקע. אינני נכון לקבוע כי נכרת הסכם שכזה, על פי עדותו של התובע, עדות יחידה של בעל דין, שלא באו עליה כל תימוכין בראיה כלשהי. לא בא ולו מסמך אחד שיתמוך את הטענה. לא הוכחה ולו נסיבה אחת, שיש בה כדי ללמד על הבטחה ליתן לתובעים בעלות בקרקעות המדינה. 8. הטענה בדבר קיומו של הסכם שכזה נטענה לראשונה בעת הגשת התביעה נושא פסק דין זה. קודם לכן לא בא זכר לטענה זו בכתובים. בהקשר זה אציין, כי אף שלפי תצהירו של התובע - משך ארבעים השנים שהתובעים החזיקו בקרקע הם פנו לנתבעים וביקשו לברר מדוע הם אינם מקבלים בעלות בקרקע, אין לך ולו מסמך אחד המאמת טענה זו. אין ולו מכתב אחד שיש בו כדי לתמוך בטענה. אדרבא, התובעים הניחו על שולחני מכתב שהם שלחו מספר חודשים עובר להגשת תביעתם (המכתב נושא תאריך 18.05.91), מכתב שהופנה (בין היתר) לשר לתכנון וכלכלה, ובו הם שוטחים בפניו את טענותיהם נגד החלטת הנתבע 1 שלא להמשיך את חוזי החכירה העונתיים. והנה אנו מעיינים במכתב, ואיננו מוצאים את טענתם, כאילו הובטחה להם זכות בעלות בקרקע. כל שהם מבקשים - להמשיך ולהחזיק בקרקע. כה הם אומרים במכתבם הנ"ל: - "ב- אחרי שהועברנו (בשנת 1951 - א.א.) סוכם שיחולק לנו מטעי זיתים ואדמות, ע"מ שיהיו לנו מקור פרנסה. ... ו- לאור כל מה שנזכר לעיל נבקש התערבות כב' האישית ע"מ להפסיק חלוקת המטעים מהבדואים, מאחר ואנו חוכרים אותם מלפני 38 שנה, ע"מ שיהיו מקור פרנסתנו, ומבקשים החזרת האדמות לנו, מאחר ואנחנו לא מבקשים בקשות אחרות כמו החזרתינו לאדמותינו בשטח המפורז". 9. אף שהתובע סיפר בתצהירו את סיפור המעשה הנוגע לאותו הסכם משנת 1951, לא באו בסיפור זה פרטים ראויים עד כי יכול אתה לומר, כי הטענה לקיום הסכם הוכחה. הוא לא נתן פרטים טובים, ובמידה מספקת, שניתן יהא לבררם ולהתמודד עימם. כך, לשם הדוגמא, הוא לא ציין עם מי (מטעם הנתבעים) נכרת ההסכם או מפי מי ניתנה ההבטחה; הכיצד יכול הנתבע להתגונן (בראיות) מפני טענה שכזו, אם הוא לא יודע מיהו שנתן את ההבטחה להעברת עשרות דונם של קרקע לתובעים, בהבל פיו. 10. ראוי כי אציין, כי ההסכם הדיוני אליו הגיעו בעלי הדין אין בו כדי להפחית ממידת ומטיב הראיה, הצריכים להוכחת טענה לקיומו של הסכם, ודאי לא הסכם (בעל פה) להעברת זכות בעלות בקרקע, ודאי לא קרקע שבבעלות המדינה. הנטל נותר נטל, והתביעה צריכה הוכחה. 11. ציינתי למעלה, כי התובעים ביקשו להיתמך בכריתתם של "חוזי חכירה עונתיים", שהתחדשו מאז 1951 ועד 1990, כדי לשכנע בקיומו של הסכם להעברת הבעלות באדמות. חוזי החכירה הם אות לקיומו של ההסכם משנת 1951 להעברת בעלות בקרקע, כך טענת התובעים. אין אני סבור כתובעים, כי חוזי החכירה העונתיים תומכים כלשהו בטענה לקיומו של הסכם לקבל בעלות בקרקע. בהסכמי החכירה גופם אין כל תימוכין לטענה שכזו. ואף בעצם קיומם של חוזי החכירה אין כדי לתמוך בטענה. אדרבא, יש בקיומם של חוזי החכירה העונתיים, שהתחדשו מפריקה לפריקה, כדי לשלול את טענת התובעים לקיומה של אותה הבטחה, כמו שיש בהם כדי לתמוך בטענת הנתבעים, כי מעולם לא הבטיחו בעלות בקרקע לתובעים: לו באמת ניתנה לתובעים הבטחה שכזו בשנת 1951, מדוע לא עשו דבר וחצי דבר משך 40 שנה לשם מימוש ההתחייבות שניתנה להם? תחת זה הם חתמו על חוזי חכירה מתחדשים, חתימה המאשרת בכל פעם מחדש את בעלותה של המדינה על הקרקע, בלי שיהא בחוזים זכר להבטחה או להתחייבות או להסכם להעברת בעלות בקרקע לשמם. 12. טענתם של התובעים לזכות בקרקע מכוח הסכם צריך שתידחה מטעם נוסף: הליכי הסדר המקרקעין הסתיימו לאחר שניתנה לתובעים ההבטחה הנטענת לקבלת בעלות בקרקע. על כן היה עליהם לעשות למימושה של ההבטחה, משמע לרישום הבעלות בקרקע על שמם, במסגרת הליכי ההסדר. משלא עשו כן - כי אז חלה עליהם הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט - 1969, ולפיה: - "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". הזכות לה טוענים התובעים היא "זכות סותרת", והיא בטלה - משנשלם מעשה הסדר המקרקעין (ע"א 162/87 כמאל אמארה ואח' נ' סרוא יוסף ואח', פ"ד מה(5), 533). 13. מכל האמור עד כה אנו מגיעים לכך, כי התובעים לא הוכיחו, כי אדמות המריבה ניתנו להם מתוך הסכם/התחייבות/הבטחה, כי זכות הבעלות בהן תועבר לידיהם בעתיד, אם לא תימצא קרקע חליפית לאדמות שנטשו בכפר הולדתם. חזקת שנים 14. התובעים טענו עוד, כי הם זכאים להירשם כבעלים של הקרקע הנדונה, מכוח חזקת שנים. גם טענה זו דינה להידחות, וממספר טעמים. 15. על מנת שתתבסס טענה להתיישנות צריכים היו התובעים להחזיק בקרקע חזקה נוגדת. מרוץ ההתיישנות מתחיל מעת שנולדת לבעל הקרקע עילה לתבוע את פינויו של הפולש לקרקע. "הזמן מתחיל לרוץ לטובת המחזיק (שנשאר במקום אחרי גמר תקופת שכירות או רשות) רק מאז שהוא עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר בזכות הקניין של הבעלים... תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ...". (ע"א 316/62 עיריית תל-אביב-יפו נ' זלמן כהן, פ"ד יח(4) 744, 749). בענייננו - פלישה שכזו, חזקה נוגדת שכזו, מעולם לא אירעה, באשר ההחזקה של התובעים בקרקע היתה לפי חוזי חכירה עונתיים מתחדשים. מרוץ ההתיישנות מעולם לא החל איפוא (ראה גם ע"א 213/76 גרשון גילברג נ' ויקטוריה פאנוס, פ"ד לא(2), 272). 16. דין טענת ההתיישנות היה להידחות, אפילו היו התובעים מחזיקים בקרקע חזקה נוגדת: המקרקעין בהם עסקינן הם מקרקעין מוסדרים, כך עולה מעיון בנסחי הרישום שצורפו לתצהיר נציג הנתבע מס' 1, מר כהן. מסעיף 159 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 אנו למדים, כי התיישנות לא תחול במקרקעין מוסדרים. הסיפא לחוק 159 הנ"ל מותירה, אמנם, זכות לטעון התיישנות בידי מי שעמדה לו טענת התיישנות לפני תחילתו של החוק. אלא שסייג זה איננו יכול להועיל לתובעים, באשר ערב כניסתו של החוק לתוקפו הם לא החזיקו בקרקע אלא 18 שנה למירב, בעוד תקופת ההתיישנות הועמדה (בסעיף 5(2)+ 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958) על 25 שנה במקרקעין מוסדרים. (ראה: ע"א 541/84 עזבון המנוח מנשה פרשט ז"ל ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', תקדין עליון, כרך 87(1), ע' 178, 179; ע"א 100/87 נאיף סאלמה ואח' נ' מתעב בשיר ואח', פ"ד מו(2) 409, 416). שאר טענות 17. התובעים הוסיפו בסיכומי טענותיהם טענות מטענות שונות, רובן ככולן לא באו בכתב התביעה. טעם זה לבדו די בו כדי לדחות את הטענות. סוף דבר 18. לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם. לפיכך התביעה נדחית. אני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ש"ח ומע"מ. בעלות