מה דינה של בקשה להגשת ראיות מפריכות ? הכלל הוא איפוא שאין להתיר לאחר ראיות הנתבע הגשת ראיה שהתובע ידע עליה והיה יכול להגישה קודם לכן(וראה גם ע"א 89 / 801 אהרון כהן נ' יוסף שבאם מו (2) 136). עשיית הצדק וגילוי האמת אינם מטרה המכניעה את כל הכללים. אילו כך היה, היה צריך להתיר לתובע להביא ראיות, ואחר כך לנתבע, ואם נכשלו עדי התובע בחקירה נגדית, להביא עדים אחרים שלא יכשלו, ואם הביא הנתבע עד טוב במיוחד, להביא עדים נוספים מטעם התובע, שיעידו ואחריהם עדי הנתבע, ואם נכשלו עדי הנתבע להביא עדים נוספים, עד אשר יבואו עדים טובים היכולים להעיד בלי לתת כל סימני שקר ובלי להכשל בחקירה נגדית. עד אשר יוואשו הצדדים. בתי המשפט לא מתירים זאת, למרות הרצון להשיג את בירור האמת, משום שגם לבירור האמת יש כללים שמן הראוי שכל מי שנוקט הליכים משפטיים ישמור עליהם. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להגשת ראיות מפריכות: ביום 13.7.11 הגישו התובעים בקשה נוספת להגשת ראיות מפריכות ומוצגים נוספים, ובהם תצהירים של עדים נוספים, ומסמכים המוכיחים לטענתם שניגוד לדברי העד מטעם הנתבעת 1, נעשו פניות של התובעים לנתבעת 1 לתיקון הליקויים שנוצרו עקב התיקונים, וכן מוכחים לטענתם שפרופ' סורוקה המנוח הוזמן על ידי הנתבעת 1, בניגוד לעדותו של העד שהוא הוזמן על ידי הדיירים, וכן טוענים התובעים, כי התצהירים מוכחים שלא נעשה ניקוי חול, בניגוד לדברי העד מטעם הנתבעת 1. המשיבים הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, כל הראיות היו בידי התובעים עוד קודם להגשת ראיותיהם בתיקי מוצגים לפי החלטת בית המשפט. אין התובעים רשאים לשמור בידם ראיות החשובות להוכחת תביעתם ולשלוף אותם רק לאחר עדויות הנתבעים. הדבר גם עומד בניגוד להחלטת בית המשפט בדבר בסיס הדיון. המשיבה 1, טענה גם כי העד לא העיד שפרופ' סורוקה הוזמן רק על ידי הדיירים, אלא שמונה בהסכמה בין התובעים לנתבעת 1, כפי שטענו גם התובעים בסעיף 19 לכתב התביעה. כמו כן, הפניות שמבקשים התובעים לצרף הם משנת 2003 ואילך, בעוד שהעד העיד שלא ידוע לו על פניות לנתבעת 1, וזאת כאשר החל משנת 2003 עזב את תפקידו אצל הנתבעת 1, כך שהפניות האלו לא סותרות את דבריו. לגבי טענת ניקוי החול, נטען שז אף הרחבת חזית. התובעים השיבו על תגובת הנתבעים, באומרם שההתנגדות נובעת מחששם של הנתבעים מפני גילוי האמת. לטענת התובעים, נושא הפניות המרובות של התובעים לנתבעת 1 כלל לא היה שנוי במחלוקת ולכן הופתעו התובעים לגלותו כאשר העיד זאת העד. התובעים ציטטו כמובן מפסק דין ששון נ' קדמה, וטענו שיש להעדיף את עשיית משפט הצדק על סדר הדין. נטען, שעם כל הכבוד לשאלות שבפרוצדורה, המהות היא העיקר. אעסוק תחילה בשאלות העקרוניות. איני שותף לחלוקה שעושה ב"כ התובעים בין המהות לפרוצדורה. האבחנה בין שניהם קשה, ואולי לא קיימת. מתן פסק דין לפי ראיות היא פרוצדורה או מהות? "המוציא מחברו עליו הראיה" זהו כלל פרוצדוראלי או שהוא מבטא מהות, שלפיה זכותו של הנתבע לקניינו, ואין להוציא מקניינו אלא לפי כללים ידועים? סדר הבאת הראיות הוא פרוצדורה, או שהוא מבטא מהות, שלפיה לאחר הבאת ראיות התובע יהיה הנתבע רשאי להביא ראיות מטעמו, ואין להוציא מקניינו על ידי הפיכת סדר הבאת הראיות, כך שתחילה יוכיח הנתבע למה אין עליו לשלם, ולאחר מכן יגיב התובע ויוכיח למה יש לחייבו לשלם? ספק אם יש הבחנה בין שני אלה. ספק אם מן הראוי להבחין בין שני אלה, שכן הם שלובים זה בזה (ראה והשווה: אלון קלמנט ורועי שפירא, "יעילות וצדק בסדר הדין האזרחי - גישה פרשנית חדשה", משפט ועסקים ז (תשס"ז - 75). עשיית הצדק וגילוי האמת אינם מטרה המכניעה את כל הכללים. אילו כך היה, היה צריך להתיר לתובע להביא ראיות, ואחר כך לנתבע, ואם נכשלו עדי התובע בחקירה נגדית, להביא עדים אחרים שלא יכשלו, ואם הביא הנתבע עד טוב במיוחד, להביא עדים נוספים מטעם התובע, שיעידו ואחריהם עדי הנתבע, ואם נכשלו עדי הנתבע להביא עדים נוספים, עד אשר יבואו עדים טובים היכולים להעיד בלי לתת כל סימני שקר ובלי להכשל בחקירה נגדית. עד אשר יוואשו הצדדים. בתי המשפט לא מתירים זאת, למרות הרצון להשיג את בירור האמת, משום שגם לבירור האמת יש כללים שמן הראוי שכל מי שנוקט הליכים משפטיים ישמור עליהם. ראה דברי בית המשפט העליון בע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה מז (1) 661: עוד תוקף המערער את החלטת השופט קמא בכך שהלה לא איפשר לו להביא, לאחר סיום הגשת הוכחות של שני הצדדים, כראיה נוספת את עדותו של האחראי על רשת המים במועצה המקומית. סבורני, כי אין למצוא פסול בהחלטת השופט. כאשר מונחת לפני בית המשפט, אשר סיים כבר את שלב הבאת הראיות לפניו, בקשה להגשת ראיה משלימה, על בית המשפט לשקול, אם החיוב שבקבלת הראיה הנוספת עולה על השלילה שבסטייה מהנהלים הקבועים. בית המשפט יתחשב לעניין החלטתו בנדון, בין היתר, בשאלה, אם הצד המבקש את הבאת הראיה ידע או יכול היה לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר. אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, אזי לא ייטה בית המשפט בדרך כלל להיעתר לבקשה. עם זאת, אין זה כלל בל יעבור, וייתכנו מקרים שבהם - חרף מחדלו של הצד באי המצאת הראיה בשלב מוקדם יותר - עדיין ייעתר בית המשפט לבקשתו. זאת בעיקר כאשר בית המשפט מתרשם, כי הראיה המוצעת עשויה לתרום תרומה משמעותית מאוד להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק. אולם, מאידך גיסא, אין גם להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא יעודד הדבר רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות. כפי שצוין בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 481: "...אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט, ולא ייעשה צדק". במקרה דנן, נראה שלא הייתה הצדקה להיענות לבקשת המערער, וזאת על סמך משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: א) נטל ההוכחה בדבר קיום תעלה חפורה לרוחב הכביש ביום האירוע היה מוטל על המערער, ולא היה בראיות שהובאו על ידיו כדי לשכנע את השופט בנקודה זו כלל ועיקר. לכאורה אין הצדקה לאפשר לתובע לתקן מצב זה לאחר השלמת השלב של גביית הראיות. ב) המערער בוודאי העריך את חשיבותה של נקודה זו, והוא יכול היה לאתר ללא קושי את האחראי על תשתית המים במועצה כדי לקבל ממנו את המידע והראיות הדרושים. ג) אין אנו יודעים אם ובאיזו מידה יכלה הראיה הנוספת המוצעת לשנות את מסקנת בית המשפט בנקודה הנדונה. ד) זאת ועוד. מתברר, כי לאחר תום השמעת העדויות לפני השופט המחוזי, ובטרם ניתן פסק הדין, ביקשה באת כוח המשיבה להציג לפני בית המשפט שני מסמכים, שמהם עולה, לטענתה, כי החפירות ברוחב הכביש באזור הנדון נעשו לאחר התאונה האמורה. בא כוח המערער התנגד אז להגשת אותם מסמכים, ובית המשפט לא איפשר את הגשתם. אין ספק, שלו הרשה השופט למערער להגיש מטעמו ראיה נוספת, כי אז חובה הייתה להעניק היתר מקביל גם למשיבה. בכך היה נפתח למעשה כל המשפט מחדש. מצב זהה יתהווה, אם נרשה למערער להגיש ראיה זו בשלב הערעור. תוך שקילת מכלול ההיבטים, לא היה אפוא בקבלת בקשתו של המערער כדי לקדם את דרישות הצדק. (הדגשות שלי - מ.ר.) הכלל הוא איפוא שאין להתיר לאחר ראיות הנתבע הגשת ראיה שהתובע ידע עליה והיה יכול להגישה קודם לכן(וראה גם ע"א 89 / 801 אהרון כהן נ' יוסף שבאם מו (2) 136). שוב צוטט פסק דינו של השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' קדמה. אני מפנה את הצדדים לציטוט המלא, אשר ממנו עולה שיש לחלק את הפגמים שנפלו בהתנהלות צד להליך לשלושה סוגים: א. פגם שתיקונו אינו גורם אי נוחות לצד שכנגד, שיתוקן ללא חיוב בהוצאות. ב. רוב המקרים, שבהם תיקון הפגם יגרום אי נוחות לצד שכנגד, שבהם יתוקן הפגם כנגד חיוב בהוצאות. ג. פגם שתיקונו גורם עוול לצד שכנגד, שלא יתוקן, שכן אין מתקנים עוול בעוול. אכן, לפי כללים אלה אפעל. "ענין שעל התובע הנטל להוכיחו לא תותר לגביו הבאת ראיות מפריכות אלא בנסיבות יוצאות דופן בהן הוא הופתע מטיעון או מראיות של הנתבע" (רע"א 1412/06 סופרגז נ' ש. פרידמן). יתר על כן, על פי הדין, על התובעים להגיש את כל ראיותיהם בחטיבה אחת, ולאחר מכן על הנתבעים להגיש ראיותיהם. כפי שנקבע ברע"א 6283/93 ד. דני נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מח (1) 639, 643, מתן הוראה להגיש ראיות בתצהירים אינו משנה את סדר הבאת הראיות, כך שתחילה היה צריך להגיש תצהירים, לחקור חקירה נגדית עליהם ואז להגיש את ראיות הנתבעים. אני סטיתי מסדר דין זה, וקבעתי כללים אחרים בהחלטתי מיום 12.4.11. קבעתי שראיות הנתבעים יוגשו בטרם החקירה הנגדית של עדי התובעים, וקבעתי נוהלים נוספים המאזנים בין זכויות הצדדים. קבעתי במפורש: "להסיר ספק, לא יותר לתובעים להגיש ראיות נוספות בתגובה לראיות הנתבעים, או לאחר הגשת תיק המוצגים מטעמם לבית המשפט, מלבד ראיות מפריכות (שלא צריך וניתן היה להגישן במסגרת ראיות התובע)". אין ספק, שכל הראיות שמבקשים התובעים להציג כעת היו בידיהם, או היו יכולים להיות בידם, בעת הגשת ראיותיהם. התובעים לא ענו לטענה שנושא ניקוי החול הוא הרחבת חזית, ומכאן נשמעת הסכמתם לכך שזו הרחבת חזית בלתי מוסכמת. כמו כן, התובעים לא התייחסו לדברי הנתבעת 1 בתגובתה שהצגת הדברים כאילו העיד העד שפרופ' סורקה הוזמן רק על ידי הדיירים אינה נכונה, והוא העיד כאמור בכתב התביעה, שפרופ' סורוקה היה מוסכם על הדיירים והנתבעת 1, כך שאין צורך להוכיח דבר בענין זה. אשר לטענה בדבר פניות התובעים, אני דוחה את טענת התובעים שהשאלה הזו לא היתה שנויה במחלוקת קודם לכן. התובעים טענו זאת בסעיף 43 לכתב התביעה, והטענה הוכחשה בסעיף 97 לכתב ההגנה של הנתבעת 1, כך שהיתה שנויה במחלוקת. יתר על כן, כעולה מדברי הנתבעת 1 בתגובתה, אין סתירה בין הפניות לאחר 2003 לבין אי ידיעתו של העד על פנייה עד 2003. אני דוחה את טענת התובעים, כאילו העיד העד שהיה יודע על פניות של דיירים לאחר 2003. אציין, כי יש סתירה בין טענת התובעים שידעו על הליקויים רק בשנת 2006, לצורך ההתיישנות, לבין טענתם שפנו החל משנת 2003, אבל זה לא ענינה של החלטה זו. המסקנה היא, שהראיות שמבקשים התובעים להציג כעת היו בידם כל העת, וצריך וניתן היה להגישם בעת הגשת ראיות התובעים. הן אינן מתייחסות לנושאים מפתיעים, אינן ראיות המזימות את דברי העד, ואין הצדקה לקבלם לאחר ראיות הנתבעים. לפיכך, אני דוחה את הבקשה. הוצאות הבקשה לחובת התובעים יכללו בפסק הדין. מאחר ששמיעת הראיות הסתיימה, אני מצווה על הגשת סיכומים בכתב. התובעים יגישו סיכומיהם תוך 30 יום מהיום ויעבירו העתק לנתבעים שיגישו סיכומיהם בתוך 30 יום נוספים. התיק יובא בפני למתן פסק דין ביום 8.11.11. הגשת ראיותעדותראיות מפריכותדיוןמסמכיםראיותתצהיר עדות