גילוי ראיות חסויות - פגיעה בביטחון המדינה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גילוי ראיות חסויות - פגיעה בביטחון המדינה: המבקשים עומדים לדין לפני בית-המשפט הצבאי שכונן מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, כל אחד מהם בעניינו-שלו. המבקש הראשון, עבדול חלים סאכב בלביסי (להלן נכנה אותו - בלביסי), מואשם בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, בנשיאת פצצות (שני פרטי אישום) ובחיזוק ידיהם של אחרים להנחת פצצות. המבקש השני, נידאל מוחמד מוצטפא אל-בורעי (להלן נכנה אותו - אל-בורעי), מואשם בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, החזקת אמצעי-לחימה וחיזוק ידיהם של אחרים להנחת פצצות (שני פרטי אישום). 2. המדובר הוא בפעילות המבקשים במסגרת ארגון הג'יהאד האיסלאמי, והעבירות בעיקרן עניינן במעורבותם של שני המבקשים - איש-איש כחלקו וכמידתו - בפיגוע שהיה בצומת בית-ליד ביום 22 בינואר 1995. אל-בורעי מעורב אף בפיגוע שאירע בכפר-דרום ביום 9 באפריל 1994. להזכירנו כי בפיגוע בבית-ליד מצאו את מותם עשרים ואחד אנשים ועוד עשרות נפגעו - מי באורח קשה ומי באורח שאינו קשה - ואילו בפיגוע בכפר-דרום מצאו את מותם שמונה אנשים ועוד עשרות נפגעו. שני המבקשים עומדים לדין בנפרד. 3. במהלך משפטיהם של המבקשים הוצאה בעניינו של כל אחד מהם תעודה בדבר ראיות חסויות בחתימתו של שר הביטחון. העתירות שלפניי הן כי אורה על גילוי הראיות שהתעודה אומרת לחסות עליהן. מתוך שהמבקשים עומדים לדין בנפרד, אדון בעניינו של כל אחד מהם לעצמו. אפתח בעניינו של בלביסי ולאחר-מכן אעבור לעניינו של אל-בורעי. אשר לעניינו של בלביסי 4. תעודת החיסיון שעליה חתם שר הביטחון במשפטו של בלביסי היא מיום 1 באוגוסט 1996. בראשה קובע שר הביטחון כי התעודה ניתנת בתוקף סמכותו האמורה בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן נכנה אותה - פקודת הראיות) ובהמשכה מביע השר דעתו כי מסירת ראיות בנושאים המפורטים בהמשך התעודה עלולה לפגוע בביטחון המדינה. ואלה הם הנושאים כניסוחה של התעודה: שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות את זהותם של עובדי שירות הבטחון הכללי". "1.2. 3. 5. טוען בא-כוח המבקש, עורך-דין סאלח מחאמיד, כי במהלך החקירות הנגדיות שערך למקצת עדי התביעה, הסתבר לו שהתעודה מבקשת לחסות על חומר ראיות חיוני להגנת המבקש, וכי אם יובא אותו חומר ראיות לעיונו, כי-אז יעלה בידו להביא לזיכויו של מרשו. מכאן בקשתו כי אעיין בחומר הראיות וכי אורה על גילויו לשם עשיית צדק למבקש. מנגד משיבה עורכת-דין נאוה בן-אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, כי גילוי הראיות עלול לפגוע בביטחון המדינה וכי אי-גילוין לא יפגע בעשיית משפט צדק למבקש. 6. המסגרת הנורמטיבית שבה נעים אנו תימצא לנו בסעיף 44(א) סיפה לפקודת הראיות, ולפיו שומה עליי להכריע בשאלה אם "הצורך לגלותה [את הראיה - מ' ח'] לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". לכאורה אפוא אמור הוא שופט היושב לדין בבקשה להסרת חיסיון לשקול את האינטרסים המתנגשים מזה ומזה - האינטרס של המבקש-הנאשם לגלות ראיה "לשם עשיית צדק", ומנגד האינטרס של המדינה שלא לגלות את הראיה מן הטעם שגילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה - ועל-פי מאזן האינטרסים להכריע מי מהם יכריע את הכף. ואולם כך הוא אך לכאורה. לאמיתם של דברים, תחנת המוצא ותחנת הסיום בנושא החיסיון הוא הצורך בעשיית צדק לנאשם, בקיומו של משפט הוגן. הגינות היא אמת-המידה וצדק הוא המבחן. הם אשר יקבעו בשאלת החיסיון, ועל-פיהם יוכרע דין. עיקר היא עשיית משפט צדק לנאשם, שמירת זכותו למשפט הוגן, ופגיעה באלו תחייב מעצמה הסרת החיסיון. ואלה דברים נאמרו בע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל (פרשת מאזריב [1]), בעמ' 463: "כיצד נדע אם נפגעה זכותו של נאשם למשפט הוגן? כי יש צורך להסיר את החיסיון לשם עשיית צדק לנאשם? זאת נזכור ונדע, והוא על צדו של נאשם ונועד להיטיב עמו: פגיעה-של-ממש בהגנתו של נאשם, אף לא אינטרס ציבורי חשוב אחד לא יוכל לה. ולו יהיה האינטרס נעלה-מכל-נעלה. אם יסתבר לו לבית-המשפט כי חיסויה של ראיה פלונית עלול לפגוע פגיעה-של-ממש בהגנתו של נאשם - אחת ויחידה תהא הכרעתו: הוריה על הסרת החיסיון. תסכים המדינה להסרת החיסיון - אות וסימן הם כי אף לדעתה עשיית הצדק לנאשם עדיפה מן העניין שלא לגלות את הראיה. לא תסכים להסרת החיסיון - יסיק בית-המשפט את המסקנה הראויה ויזכה את הנאשם. הדין לא יוכל שיהא אחרת. ואמנם: היכן יימצא לנו אותו 'ענין ציבורי חשוב' שייתן את ידיו של נאשם בנחושתיים וישלח אותו להתגונן מפני המתקיפים אותו וידיהם אינן אסורות? הנשלח אדם לקרב ונשק אין בידו? אכן, ראוי הוא נאשם - כל נאשם - כי יהא ביכולתו להגן על עצמו כדבעי, ופגיעה של-ממש ביכולתו זו - על דרך הטלתו של חיסיון - לא יוכל להצדיקה כל אינטרס ציבורי חשוב שהוא. ראו והשוו: פרשת ליבני, לעיל; פרשת סיקסיק, בעמ' 31 ואילך". ובהמשך, שם: "מה יהא אפוא המבחן להכרעה בשאלה אם יוסר חיסיון או אם יישאר על כנו? כיצד יכוון בית-המשפט דעתו בשקלא וטריא שעניינם הסרת החיסיון או אי-הסרתו? יגעתי ולא נמצא לי מבחן מעבר לזה הנדרש מן החוק, לאמור: בית-משפט יורה על הסרתו של חיסיון ועל גילויה של ראיה אם אי-גילויה של הראיה יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ויכרסם בעשיית צדק לנאשם. ולהפך: בית-המשפט לא יורה על הסרתו של חיסיון (בהנחה שהחיסיון נועד להגן על 'ענין ציבורי חשוב') ועל גילויה של ראיה, אם אי-גילויה של הראיה לא יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ולא יכרסם בעשיית צדק לנאשם". 7. כללם של דברים: שומה עליי לעיין בכל הראיות שתעודת החיסיון מבקשת לחסות עליהן, ולהוסיף ולשקול בדעתי אם המשך חיסוין עלול לפגוע בעשיית משפט צדק למבקש. 8. ואולם בכך אין די. השאלה אם חיסוין של ראיות מסוימות עלול לפגוע בזכותו של נאשם למשפט הוגן, אין היא שאלת-משפט תאורטית. ההכרעה בשאלה תולה עצמה בעובדות הספציפיות של המשפט העומד לדיון. הבדיקה "מטבע הדברים, אינה יכולה להיות אקדמית, אלא תכליתית וצמודה 'לעובדותיו של המקרה הנדון'... על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם..." (ב"ש 838/84 לבני ואח' נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 739). ראו עוד בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 771. וכלשון בית-המשפט בפרשת מזאריב [1], בעמ' 463: "בית-משפט לא יכריע בשאלת החיסיון אלא לאחר שבקעת המחלוקת תיגלה לעיניו במלואה, ובהשקיפו עליה סביב-סביב מעל כס המשפט. בעודו יושב על כס המשפט, יעמיד בית-המשפט עצמו סניגור-ממונה-לשעה - סניגור שהוא בית-משפט - וההכרעה בשאלת החיסיון תבוא בשבתו, בה-בעת, גם כבית-משפט גם כבית-משפט-סניגור-ממונה. על דרך זה, דומה, יוכל בית-משפט להגיע להכרעה נכונה בשאלה אם אי-גילויה של ראיה פלונית יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ובעשיית צדק לנאשם". 9. בהנחותי עצמי על-פי כללים אלה, כך ניהגתי את ההליכים שהיו לפניי: בתחילה שמעתי - בדלתיים פתוחות - טיעונים כלליים מפי בא-כוח המבקש ומפי באת-כוח המדינה, ובמהלכם של טיעונים אלה ביקשתי לעמוד על בקעת המחלוקת בין המבקש לבין המדינה. בסיום שלב זה בהליכים שאלתי את בא-כוח המבקש אם ברצונו להשמיע לפניי טיעונים נוספים שלא בנוכחות המדינה, ומשהשיב לשאלתי בחיוב - שמעתיו כבקשתו. במעמד זה, בנוכחות בא-כוח המבקש בלבד, פרש לפני עורך-דין מחאמיד טענות אלו ואחרות, תוך שהוא מגלה מקצת קו-ההגנה של מרשו. לאחר-מכן שמעתי במשך שעות אחדות את טיעוני באת-כוח המדינה להצדקת החיסיון. בסופם של הליכים נתכנסנו שוב כולנו בדלתיים פתוחות ושמענו דברים קצרים מפי באי-כוח בעלי-הדין. 10. כיום מצוי משפטו של בלביסי בהליך של משפט זוטא, ושדה-המערכה בין בלביסי לבין המדינה סובב אותו משפט זוטא. המדינה מבקשת להגיש לבית-משפט שלושה מסמכים המכילים הודעות של המבקש - לטענת המדינה הודעות-הודאות הן - ובא-כוח המבקש מתנגד להגשתן כראיות לבית-המשפט. טענתו היא זו, שבלביסי נתן את הודעותיו שלא מרצון טוב וחופשי כתביעת סעיף 12 לפקודת הראיות, וכי מטעם זה אין הן קבילות כראייה. טענת עורך-דין מחאמיד היא זו, שחוקריו של בלביסי השתמשו בכוח במהלך "תרגיל" שעשו, וכי הודעותיו נמסרו בשל אותו שימוש בכוח. משידענו את טענותיו של בלביסי, נוסיף ונדע ממילא את גבולותיו של שדה-המערכה ואת השאלה ששומה עליי להשיב עליה. 11. ומכאן לבדיקת ענייננו. תחילת הדברים היא בהוראות סעיפים 74 ו-78 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לעניין חובתה של המדינה לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה כולו, למעט "חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין"; קרי, לענייננו: חומר חקירה שהוצאה בעניינו תעודת חיסיון (ראו והשוו: ע"פ 1152/91, 2295, 3331 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' אבו-סיף (פרשת סיקסיק [4]), בעמ' 21). המשך הדברים הוא בהליך בקשה להסרת החיסיון, והוא ההליך שלפנינו. הנחת-המוצא היא אפוא כי חומר החקירה שבגינו הוצאה תעודת חיסיון הינו חומר שעל דרך הכלל רשאי נאשם לעיין בו, אך העיון נמנע ממנו בשל תעודת החיסיון. בהליך זה, כאמור, שומה עלינו להתוות את גבולות שדה-המערכה, וזאת עשינו למעלה. 12. בשומעי את טיעוני המדינה ובעייני בחומר הראיות המלא שהציגה לפניי, כיוונתי דעתי בראש ובראשונה לשאלה אם חומר הראיות שהמדינה מבקשת לחסות עליו הינו חומר ראיות שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה. ביתר-דיוק: אם קביעתו של שר הביטחון כי גילוי החומר עלול לפגוע בביטחון המדינה הינה קביעה שאינה תלויה על-בלימה (ראו והשוו פרשת מזאריב [1], בעמ' 462). מסקנתי הינה כי היה לו לשר הביטחון יסוד לקבוע את אשר קבע בתעודת החיסיון. 13. מכאן עברתי לבחינת חומר הראיות לגופו, על-פי גבולות שדה-המערכה שהותוו בפניי. במקום זה הצבתי נגד עיניי שאלה עיקרית אחת ושאלה משנית נלווית לה. השאלה העיקרית עניינה באירועים שסבו את קבלת ההודעות מן המבקש, והשאלה המשנית נסבה על אותו "מקצת קו-הגנה" שבא-כוח המבקש הציג לפניי במעמד צד אחד בלבד. במהלך-מחשבה זה ביקשתי אף להשיב על השאלות שעורך-דין מחאמיד הציג לפניי כנושאים הפוגעים, לטענתו, בהגנתו של המבקש, וביקשתי לבחון נושאים אלה על רקע חומר הראיות שהוצג לפניי ואשר לגביו שמעתי טיעונים מפי המדינה. אחרי כל אלה הגעתי למסקנה ברורה כי אין בו בחומר הראיות דבר שאי-גילויו למבקש עלול לפגוע בהגינות המשפט. בהחליטי כפי שאני מחליט, נתתי דעתי לאימרתו הבלתי נשכחת של השופט אולשן בע"פ 35/50 מלכה ואח' נ' היועץ המשפטי [5], בעמ' 433 כי "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו". אכן, כפי שנאמר בפרשת מזאריב [1], ניסיתי ככל יכולתי להעמיד עצמי סניגור- ממונה-לשעה, והכרעתי בשאלת החיסיון באה בדמותי עצמי כמי שיושב, בה-בעת, גם כבית-משפט גם כסניגור-ממונה-לשעה. 14. וזו היא, אמנם, הכרעתי בעניינו של בלביסי, לאמור כי אין להסיר את מעטה החיסיון מעל הראיות ששר הביטחון הורה עליהן כי גילוין עלול לפגוע בביטחון המדינה. 15. דבר אחרון במניין וראשון בחשיבות: תעודת החיסיון שעליה חתם שר הביטחון קובעת מפורשות כי אין היא מחסה על נושאים "המהווים 'טענות פסול' כלפי חוקרי שירות הביטחון הכללי בגין חקירתו של הנדון". סייג זה שלחיסיון הינו מועט המכיל את המרובה. אם כך ככלל - לא-כל-שכן בענייננו-שלנו. טענת המבקש היא, כפי שראינו, כי חוקרי שירות-הביטחון הפעילו כוח על גופו וכי עקב כך מסר את ההודעות שמסר. אם זו, אמנם, טענתו של המבקש, נדע כולנו כי בבקעת-מחלוקת זו אין כל ראיות החסויות בפניו. שלוש הן הודעות-הודאות שהמדינה מבקשת להגיש כראיות לבית-המשפט; לעניינן של הודעות-הודאות אלו טוען המבקש "טענות פסול" ועל הראיות שעניינן טענות אלו אין כל בקשת חיסיון. מה היא אפוא טענת המבקש ותישמע? 16. לעת ערב (תרתי-משמע), ביקש עורך-דין מחאמיד כי אורה את המשיבים לגלות לו, למצער, את מהות חומר הראיות החסוי; ולאחר שאורה כן - אם אורה - הוסיף וביקש כי אתיר לו להוסיף ולטעון בעניינו של מרשו. על דרך העיקרון מוצדקת בקשתו של עורך-דין מחאמיד. הלכה-שמכבר היא, כי גם לעניינן של ראיות חסויות חובה היא המוטלת על המדינה לגלות לנאשם "לפחות בקווים כלליים, ותוך שמירת מסגרתה של תעודת החיסיון, כנגד מה עליו לכוון את חיצי טענותיו, שאם לא כן הריהו כסומא המגשש את דרכו ללא תכלית" (השופט גולדברג בע"פ 253/85, 265, 297 מדינת ישראל נ' אוחיון ואח' [6]; ראו עוד: פרשת סיקסיק [4], בעמ' 21; בש"פ 3878/97 מנבר נ' מדינת ישראל [7]). אכן, זכאי הוא סניגור לדעת תוכנן של ראיות חסויות "לפחות בקווים כלליים", ואולם שטר זה שוברו בצדו, והשובר הוא: "ותוך שמירת מיסגרתה של תעודת החיסיון". בחנתי את בקשתו של עורך-דין מחאמיד וצר לי כי לא אוכל להיענות לה. טעם הדבר הוא, כי פירוט אל-מעבר לאמור בתעודת החיסיון של שר הביטחון, ולו פירוט-זוטא, עלול להביא לחשיפת ראיות הראויות כי תהיינה חסויות. אשר לעניינו של אל-בורעי 17. תעודת החיסיון שהוצאה בעניינו של אל-בורעי זהה בלשונה לתעודת החיסיון שהוצאה בעניינו של בלביסי, אך למותר לומר שהראיות לגופן שונות הן. 18. בעניינו של אל-בורעי טרם החליט עורך-דין מחאמיד אם בדעתו לבקש משפט-זוטא אם-לאו, ונתקשיתי להבין מפיו מה הם גבולות שדה-המערכה שאליו אתבקש לרדת כדי להכריע בין הניצים. 19. עם זאת עיינתי בחומר הראיות החסוי, ואוכל לומר שעניינו של אל-בורעי אינו שונה מעניינו של בלביסי. ואפילו על דרך של חומר וקל. אין ספק בדעתי כי הגנתו של אל-בורעי לא תיפגע עקב אי-גילוי חומר הראיות החסוי, וכי יזכה למשפט צדק גם באין גילויו של חומר ראיות זה. כללם של דברים 20. סוף דבר: אני מחליט לדחות את בקשותיהם של המבקשים להסרת החיסיון מעל חומר הראיות שעליהן ביקש שר הביטחון לחסות בענייניהם של המבקשים.גילוי ראיותראיות חסויותביטחון המדינה / הציבורראיות