דחיית בקשה לדיון נוסף

העותרים סבורים כי בפסק-הדין התעוררו שאלות משפטיות קשות הנוגעות לתחולתן ולהיקף התפרשותן של עבירות הרשלנות שבהן הורשעו, וכי שאלות אלה מצדיקות קיום דיון נוסף לפי הוראות סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לדיון נוסף: 1. זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה ברע"פ 9188/06 (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן וי' אלון), שבמסגרתו נדחה ערעורם של העותרים על הרשעתם ועל העונש שנגזר עליהם. העותרים היו בעליהם של אולם שמחות, המוכר כ"אולם ורסאי", בעת שהתרחש בו אסון כבד של קריסת רצפת האולם במהלך חגיגה רבת משתתפים. כתוצאה מקריסת הרצפה קופחו חייהם של אנשים רבים, ורבים עוד יותר נפצעו. העותרים הורשעו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות, ונגזרו עליהם 30 חודשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. 2. בפסק-הדין נשוא עתירה זו נקבע כי כחודש לפני התמוטטות הרצפה הבחינו העותרים בשקעים רחבים שנוצרו ברצפה. העותרים הזמינו איש מכירות של חברת ריצוף וקבלן בנין, ואלה העלו השערות שונות באשר לסיבת היווצרות השקעים. העותרים הזמינו לבסוף רצף, שהחליף את הריצוף באזור אחד השקעים. בית המשפט העליון קבע בפסק-דינו כי על העותרים הייתה מוטלת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי באי האולם. בתור בעלי אולם, כך נקבע, מוטלת עליהם חובה לדאוג לבטיחותם של המוזמנים אליו, וכך במיוחד משהאולם משמש להם לעיסוקם ומוזמנים אליו אלפי חוגגים. ככל שמתגלים ליקויים ופגמים במבנה העלולים לסכן את המוזמנים, על העותרים מוטלת חובה להסירם. נקבע כי השקעים ברצפה היוו ליקוי "משמעותי, חריג ויוצא דופן", שהצביע על "סיכון גלוי וברור" (פס' 37 לפסק-הדין). בית המשפט העליון הדגיש כי העותרים עצמם העלו סברות שונות לגבי הסיבה להיווצרות השקעים, ובהן הסברה כי קיימת בעיה הנדסית-מבנית או כי ריקודי המוזמנים יצרו עומס מוגבר על הרצפה. לפיכך קבע בית המשפט כי העותרים יכולים וצריכים היו לצפות את הסכנה הטמונה ברצפה הלקויה. בית המשפט הוסיף וקבע כי העותרים לא נקטו באמצעי זהירות מספקים למניעת סכנה זו, והיה עליהם להזמין מהנדס בנין על-מנת שיבדוק את מקור השקיעה. בית המשפט העליון קבע עוד כי אין מקום להתערב בהכרעת הערכאות קמא בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין התוצאה המזיקה, בהיותה מעוגנת היטב בחומר הראיות. הקשר הסיבתי העובדתי, כך נקבע, מתקיים משהוכח כי אילו הזמינו העותרים מהנדס בנין לבדוק את השקעים, היה הדבר מוביל לאיתור הסיבה להיווצרותם ולהסרת הסכנה. כן נקבע כי הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים משצפו העותרים בפועל את האפשרות כי השקעים ברצפה מעידים על בעיה הנדסית במבנה ומכאן שהיה על העותרים לצפות כי היעדר טיפול הולם בליקוי עלול להסתיים באסון. 3. העותרים סבורים כי בפסק-הדין התעוררו שאלות משפטיות קשות הנוגעות לתחולתן ולהיקף התפרשותן של עבירות הרשלנות שבהן הורשעו, וכי שאלות אלה מצדיקות קיום דיון נוסף לפי הוראות סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ראשית, כך טוענים העותרים, נקבע בפסק-הדין שניתן להחיל עליהם חובה נורמטיבית לצפות את התרחשות האסון, מבלי שהתקיימה אצלם יכולת פיסית לצפותו. בכך, סבורים העותרים, חרג בית המשפט מן ההלכה שלפיה קיומה של אפשרות צפייה בפועל היא תנאי מקדמי להחלת חובת זהירות נורמטיבית. בטענתם זו מתבססים העותרים על העובדה כי הכשל המבני שגרם לקריסת הרצפה נעוץ בשיטת בניה לקויה ("שיטת פל-קל"), שבגינה הורשעו, בהליך נפרד, גם ארבעה מהנדסים. העותרים סבורים כי משלא יכולים היו לדעת ששיטת בניה זו היא לקויה ומסוכנת, גם לא היו יכולים לצפות, כעניין פיסי, את קריסת הרצפה. שנית, טוענים העותרים, בית המשפט קבע שהתקיים קשר סיבתי עובדתי אף-על-פי שלא הוכח - לעמדתם - כי מחדלם שימש "סיבה בלעדיה אין" לקריסת המבנה. טענתם השלישית של העותרים היא כי מבחני החבות בדיני הנזיקין שימשו בסיס להרשעתם בפלילים, באופן שאינו מתיישב עם הוראות סעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: סעיף 21). סעיף 21 קובע כי רשלנות היא "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט". העותרים סבורים כי מטרתו של הסעיף הייתה ליצור הבחנה בין סטנדרט הזהירות בדין הנזיקי, הוא סטנדרט "האדם הסביר", לבין סטנדרט הזהירות בדין הפלילי, הוא סטנדרט "האדם מן היישוב". בית המשפט העליון, כך נטען, לא הבחין בין השניים בעת בחינת התנהגותם של העותרים. העותרים אמנם מודים כי פסיקתו של בית משפט זה בעבר תומכת בגישה שבה נקט בית המשפט העליון בפסק-הדין נשוא העתירה, ואולם הם סבורים כי מן הראוי לדון מחדש בשאלות אלה, לאור קיומן של גישות שונות בספרות המשפטית ולאור הכרתה של הפסיקה בצורך העקרוני להבחין בין רשלנות פלילית לבין רשלנות אזרחית. 4. המשיבה מצידה סבורה כי הטיעונים המועלים בעתירה הם עובדתיים במהותם, ואינם מצדיקים קיום דיון נוסף. המשיבה מדגישה כי בניגוד לטענת העותרים, בית המשפט העליון קבע כי לעותרים הייתה יכולת צפייה "טכנית" לגבי התמוטטות רצפת האולם, עקב קיומו של השקע ברצפת האולם. גם קביעתו של בית המשפט שלפיה התקיים קשר סיבתי היא עובדתית באופייה, שכן נקבע כי "מחדלם של העותרים בהזמנת מהנדס בניין לבדוק את גורמי שקיעת הרצפה איפשר את התרחשות האסון בפן העובדתי, ויצר זיקה בין השניים". המשיבה מוסיפה כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבעו באופן מפורש כי מהנדס בנין היה עומד על הקשר בין השקע ברצפה לבין הכשל המבני שגרם להתמוטטותה. המשיבה טוענת עוד כי גם קביעתו של בית המשפט העליון לפיה העותרים נהגו ברשלנות אינה מבוססת על סטנדרט התנהגות החורג מזה שנקבע בפסיקה, וכי בית המשפט אף עמד על כך כי "לשם הרשעה בפלילים נדרש כי מידת הסטייה מנורמת ההתנהגות הסבירה תהא גבוהה ממידת הסטייה מרמת הזהירות הנדרשת לשם גיבוש עוולת הרשלנות האזרחית" (פס' 27 לפסק-הדין). קביעתו של בית המשפט כי בעל אולם שמחות יכול וצריך לצפות, אף ללא ידע מקצועי מיוחד, כי שקע משמעותי ברצפה מעיד על כשל מבני מסוכן, היא קביעה שלכול היותר מהווה התפתחות בפסיקה ואינה עולה כדי הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף - כך נטען. 5. דין העתירה להידחות. אין ממש בטענה כי נקבע בפסק-הדין שחובה נורמטיבית לצפות את התרחשות האסון עשויה להתקיים גם מבלי שישנה יכולת פיסית לצפותו. בית המשפט קבע כי התקיימה אצל העותרים יכולת צפייה פיסית, אף בלא שהכירו את הכשלים שבשיטת הבניה "פל-קל", ופירט את הטעמים שהובילוהו לקביעה זו. בין הטעמים האלה ניתן למנות את עומקם ורוחבם של השקעים, את מיקומם ברחבת הריקודים ואת העובדה שהעותרים עצמם העלו בפועל, בזמן אמת, השערה שלפיה מקור השקיעה הוא בכשל מבני (כגון הסרת מחיצה בקומה שמתחת לרצפה). העותרים מבקשים למעשה לחלוק על הקביעה כי אכן התקיימה אצלם צפיות פיסית, אלא שקביעה זו אינה באה בגדר הלכה משפטית אלא ממצא עובדתי. גם טענת העותרים כי לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי אינה טענה מן הסוג שיש בו כדי להצדיק דיון נוסף, שכן אף היא מכוונת לממצא עובדתי. בית המשפט לא חרג מן המבחנים המקובלים לבחינת קיומו של קשר סיבתי, והעותרים משיגים אך על מסקנתו המסוימת במקרה זה. 6. טענתם השלישית של העותרים, הנוגעת לפרשנות סעיף 21 לחוק העונשין, אינה מתיישבת עם ההלכה הנוהגת בעניין זה (ראו: ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (2002)). בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי צפיותו של "אדם מן היישוב", כאמור בסעיף 21, אינה שונה מן הצפיות הסבירה. ואכן, התיבות "אדם מן הישוב" אינן אלא המקמה (לוקליזציה) של הביטוי האוניברסלי "האדם הסביר"; האדם מן הישוב הוא האדם הסביר שהתנהגותו משמשת כאמת בוחן בשיטה המקומית. בכך אין כדי לאיין את ההבדלים שבין עבירות רשלנות בדין הפלילי לבין עוולת הרשלנות בדין האזרחי. כפי שנקבע בעניין ע"א 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1 (1991), לצורך הרשעה בפלילים נדרש כי הסטייה מנורמת ההתנהגות הסבירה תהא משמעותית יותר מאשר הסטייה המספיקה לצורך הטלת אחריות בנזיקין. נוסף על כך, וכפי שמפורט בפסק-הדין נשוא העתירה, אין חפיפה בין יסודות העוולה האזרחית לבין יסודות העבירה הפלילית וקיים שוני גם ברמת ההוכחה, בנטלי ההוכחה ובכללי הפרשנות. בעצם קיומן של דעות שונות בספרות, לגבי פרשנות סעיף 21, אין די בכדי להצדיק קיום דיון נוסף בהלכה שנקבעה זה מכבר. באופן טבעי קיימות דעות ועמדות שונות בשאלות משפטיות. מגוון זה של דעות הוא אופייני לכתיבה המשפטית (ולכתיבה אקדמית בכלל) והוא אינו יכול לשמש, לבדו, עילה לדון מחדש בסוגיות שהוכרעו כבר בפסיקת בית המשפט העליון. אמנם יש ובית המשפט העליון בוחן מחדש הלכות שהוכרעו ואף סוטה מהן במידת הצורך; אלא שהמדובר במקרים יוצאי דופן ובמקרה זה לא הראו העותרים טעם מספק לעשות כן. התוצאה היא שהעתירה נדחית. דיון נוסףדיון