ביהמ"ש העליון לא היה מוכן להכיר כטעמים מיוחדים בטעות של צד או טעות של עורך-דין (ראה ב"ש 24/86 פ"ד מ' (1) 500), והדגיש כי אין לראות טעמים מיוחדים בטעמים הנעוצים בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו (ב"ש 1038/85, פ"ד מ (1) 57) . קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת התנגדות עקב טעות: 1. בפני ערעור על החלטת כבוד הרשם פוני בתיקי המ' 9929/97, 9930/97 ו- 9934/97, בה דחה בקשותיו של המערער להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שיקים (להלן "ההחלטה"). למען הסדר אציין כי משום מה הגיש המערער תחילה ערעור על אותה החלטה לביהמ"ש המחוזי בירושלים (ע"א 4096/98), שהובא בפני הרכב של שלושה שופטים בראשות כב' סגן הנשיא שלום ברנר, ובישיבה מיום 25.6.98 הוחלט שם כי מחוסר סמכות לדון בערעור, מועבר הערעור לדיון בפני ביהמ"ש השלום, וזאת לאחר שב"כ המערער אישר כי לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש] תשמ"ד1984- ערעור על החלטת הרשם בכגון דא צריך להתברר בפני שופט של בית משפט השלום. 2. בהחלטה מיום 22.7.98 הוריתי כי הערעור יתנהל על דרך סיכום טענות בכתב, לפי תקנה 448 (א) לתקנות סד"א. ואכן ב"כ הצדדים הגישו בזה אחר זה את סיכומיהם. 3. אין מחלוקת על כך כי במסגרת אותה החלטה התייחס הרשם לארבע בקשות, שלושת הבקשות שבהמרצות הנזכרות לעיל ובנוסף לכך בקשה דומה שהוגשה בתיק המ' 9931/97. כבוד הרשם ציין, בין היתר, (ראה סעיף 5 להחלטה), כי הלכה פסוקה היא שעל מנת להאריך למבקש את המועד להגשת ההתנגדויות יש צורך בקיום טעם מיוחד. ואכן עיון בסיפא של תקנה 528 לתקנות סד"א תשמ"ד1984- העוסקת בהארכת מועדים מעלה כי הדברים נאמרו במפורש: "... נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". מוסיף כבוד הרשם וכותב (שם) כי עפ"י הפסיקה נוטים בתי המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד, מקום שנדרשת הוכחתו של טעם מיוחד, כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל-הדין, אך לא כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל-הדין עצמו או ב"כ. הרשם לא מצא טעם מיוחד שיצדיק הארכת המועד בשלושת הבקשות הנזכרות ולפיכך דחה אותן. מה שאין כן לגבי הבקשה שבהמ' 9931/97, לגביה קבע כי מאחר ולא ידוע המועד בו נמסרה האזהרה, הרי שלכאורה אפשר שההתנגדות הוגשה במועד ועל כן לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד. כבוד הרשם גם הזכיר כי הנימוק המרכזי שהעלה המבקש בבקשותיו להארכת מועד היה שמאחר ונגנבה ממנו סדרה של שיקים, שלאחר מכן הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ, הוא סבר שדי היה לו להגיש התנגדות לביצוע השיק הראשון, התנגדות בה פירט את כל השיקים שנגנבו ממנו וכמו כן צירף את העתק המודעה שהכניס לעיתון באותו עניין, והניח לתומו כי בכך הוא יצא ידי חובתו לגבי כל השיקים האחרים שנגנבו, ואין הוא צריך להגיש התנגדות נפרדת בגין כל בקשה לביצוע אחד השיקים האחרים. 4. לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים נראות לי טענות המשיבים מטענות המערער. ב"כ המשיב 3 ציין, בין היתר, את העובדה כי הערעור הוגש ביום 8.3.98, כלומר לאחר 34 יום, בעוד שלפי האמור בתקנה 400 לתקנות סד"א היה על המערער להגיש את הערעור תוך 7 ימים, וכבר מטעם זה חובה עלי לדחות את הערעור. ב"כ המשיבה 2 טוען, ובצדק, כי ביהמ"ש העליון לא היה מוכן להכיר כטעמים מיוחדים בטעות של צד או טעות של עורך-דין (ראה ב"ש 24/86 פ"ד מ' (1) 500), והדגיש כי אין לראות טעמים מיוחדים בטעמים הנעוצים בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו (ב"ש 1038/85, פ"ד מ (1) 57) . בענייננו אפילו היתה מתקבלת - ואינני קובע כך - הגרסה העובדתית של המערער, באשר לנסיבות האיחור, הרי יש בכך לכל היותר משום טעות בחוק וההלכה היא שאין לראות בטעות בחוק טעם מיוחד בערעור מעין זה. עוד מפנה אני לאשר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון בבש"א 6402/96 פ"ד נ (3) 209, יתרה מזאת צודק גם ב"כ המשיב 1 בטענתו כי ככל שמשך האיחור גדול יותר, נמנעים בתי המשפט להיעתר לבקשות מסוג זה. ולבסוף, המבקש לא שכנע בטענתו כאילו סיכויו בהתנגדות טובים. ויודגש כי אפילו היה מצליח בטענה זו, אין לראות בכך טעם מיוחד והדבר איננו מצדיק התערבותי במסקנה אליה הגיע כבוד הרשם. ראה לעניין זה בש"א 5469/94, פ"ד מח (5) 834, ובש"א 4719/93 פ"ד מז' (5) 646. וכן ע"א 599/61 פ"ד טז' 914, 920. אוסיף כי ההלכות בסוגייה זו ברורות ומנוסחות היטב בספרו של ד"ר זוסמן, על סדרי הדין האזרחי, בעריכת ד"ר ש. לוין, סעיפים 680-688. 5. א. בשל כל הטעמים הנזכרים, ומן הנימוקים הנוספים שנתן כבוד הרשם, אינני רואה הצדקה להתערב בהחלטתו. ב. לפיכך הערעור נדחה. ג. המערער ישלם לשלושת המשיבים את הוצאות הערעור וכן שכר טרחת עו"ד בסך 750 ש"ח לכל אחד מהם, ועל זה מע"מ כדין.הארכת מועד