קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מעצר 3 חודשים לצורכי חקירה: השופט י' קדמי 1. פתח דבר המשיב חשוד בביצוע סדרה של עבירות שחלקן בוצעו בישראל בשלמותן (להלן - העבירות המקומיות) וחלקן - והן החמורות שבהן - בוצעו במקצתן בלבד בישראל והושלמו מחוצה לה (להלן - העבירות הזרות). המשיב מוחזק במעצר לצורכי חקירה זה 89 ימים, ובבקשה המונחת בפניי, מבקשת התביעה להאריך את מעצרו כחשוד מעבר ל90- הימים הקבועים בחוק. בבקשתה מציינת התביעה, כי החקירה לא תסתיים תוך 15 הימים האמורים, וכי הגבלת הבקשה לתקופה זו מיועדת להבטיח שהארכת המעצר תהיה נתונה לפיקוח צמוד של בית-המשפט. בהגינותו, הבהיר בא-כוח התביעה, עורך-דין דולן, כי להערכתו יידרשו לפחות עוד שבועות מספר של פעילות מאומצת, עד למיצויה של החקירה. 2. עמדת התביעה א. את העילה המקימה סמכות להארכה המבוקשת מוצאת התביעה, בעיקרו של דבר, בקיומה של תשתית ראייתית מוצקה לשניים אלה: ראשית - לחשש, שאם ישוחרר, יתחמק המשיב מן הדין ויימלט לחוץ-לארץ, ושנית - לחשש, שאם ישוחרר, יעשה המשיב כל שבידו על-מנת לשבש את הליכי החקירה והמשפט, להדיח עדים ולעוות ראיות. ב. ואילו את ההצדקה להארכה, מוצאת התביעה בכך שעניינן של העבירות הזרות הוא במעשי הונאה ומירמה בסכומי עתק של מיליוני דולרים, שבוצעו כנגד מוסדות פיננסיים רוסיים - בנקים, בסופו של דבר - באמצעות תאגידי סרק הרשומים ברחבי העולם והמצויים בשליטתו של המשיב. חקירתם של מעשים מסוג זה הינה, מעצם טיבה, מסועפת ומקיפה; היא כרוכה - בנסיבות העניין - בקשיים מרובים ובמכשולים אין-ספור, בהתחשב במיקומם של המרומים, ביכולת המעקב אחר תנועות הכספים ובנכונותם של גופי החקירה הפלילית במדינות הנוגעות בדבר לקחת חלק ולהשתתף בחקירה. ג. על-אף הקשיים האמורים - כך מבהיר בא-כוח התביעה - עלה בידי משטרת ישראל לאסוף חומר ראיה מרשים לביסוס החשדות האמורים, והחקירה מתקדמת ומשלימה את החומר האמור, תוך נקיטת אמצעים שונים המבטיחים, בסופו של דבר, גיבוש ראיה לכאורה לביסוס אישום. המשך החקירה כשהמשיב נתון במעצר דווקא, הינו - לשיטתו של בא-כוח התביעה - תנאי חיוני להצלחתה בכל הקשור לעבירות הזרות; ואילו שחרורו בערובה - ויהיו תנאי השחרור אשר יהיו - ישים לאל את המאמצים שנעשו עד כה ואשר מכוחם נמצאו החשדות המתייחסים לעבירות אלו, מבוססים במידה המצדיקה ומחייבת בירור עד תום. ד. בא-כוח התביעה אינו מתעלם מכך כי ברשות התביעה ראיות מספיקות להגשת כתב-אישום כנגד המשיב בעבירות המקומיות. ברם, לדעתו, אין לפצל את האישום ל"עבירות המקומיות" בכתב-אישום אחד ו"לעבירות הזרות" בכתב-אישום שני, משני טעמים: האחד - חלק נכבד מן העבירות המקומיות קשור לעבירות הזרות, בכך שהוא משקף את הכשרת הקרקע לביצוען, והשני - הפיצול נוטל מן העבירות המקומיות הקשורות לעבירות הזרות כאמור את תו האופי המחמיר, הנעוץ בתכלית ביצוען ובמימושה המוצלח של תכלית זו, כפי שהיא מתבטאת בביצוען של העבירות הזרות. פיצול האישום, כאמור, נוטל - לשיטתו של בא-כוח התביעה - מהעבירות המקומיות, הקשורות לעבירות הזרות, את "ציפור הנפש שלהן" ומציגן באור חיוור שאינו משקף את טיבן האמיתי. 3. עמדת באת-כוח המשיב א. מנגד, מניפה באת-כוחו של המשיב - עורכת-הדין דבורין - את דגל חירות הפרט - על רקע ההתפתחות שחלה בנושא זה - וטוענת: כי מן ההיבט החוקתי, מיצתה התביעה את ה"היתר" שנתן בידה החוק, לקיום חקירה בחשדות פליליים כשהחשוד במעצר, וכי אם לא עלה בידיה לאסוף תוך תשעים ימים ראיות מספיקות לביסוסו של כתב-אישום נגד מרשה - עליה לשחררו בערובה. ב. לשיטתה של באת-כוח המשיב, הארכת המעצר מעבר לתשעים ימים מיועדת לנסיבות נדירות ומיוחדות במינן, שאינן קיימות במקרה זה: היקפן של העבירות ומידת הנזק הכספי שנגרם בעטיין לבנקים הרוסיים אינם מהווים "נסיבות מיוחדות" כאמור; והוא הדין במסובכות החקירה ובקשיים העומדים בעניין זה בדרכם של החוקרים. המחוקק קצב למעצר לצורכי חקירה תשעים ימים, והפתח שהותיר להארכה - שממדיו ממדי "סדק" בלבד - אינו פתוח בעניינו של המשיב. ג. באת-כוח המשיב אינה מתעלמת מקיומה של תשתית ראשונית לחששות של התחמקות מן הדין ושל שיבוש הליכי חקירה ומשפט. ברם, לשיטתה של באת-כוח המשיב, המדובר בחששות שניתן לקדם את פניהם בקביעת תנאי שחרור מגבילים, ועל-פי הדין - חובתו של בית-המשפט לא רק לשקול "חלופת מעצר" בתום תקופת תשעים הימים, אלא להעדיף חלופה כזו על פני המשך המעצר כל עוד לא קיימות "נסיבות מיוחדות" שלא לעשות כן. ד. באת-כוח המשיב מציעה לחזור אל החלטתו של כבוד השופט י' שנלר, שלפיה ישוחרר המשיב בערובה בתנאים המגבילים המפורטים בה; כאשר ה"סיכון" הכרוך בכך נמנה עם הסיכונים המלווים בדרך הטבע כל נקיטה של "חלופת מעצר". 4. הדיון א. אכן, יש בחומר החסוי שהועמד לעיוני כדי לבסס חשש ממשי של התחמקות מן הדין, ובמידה לא פחותה - חשש של התערבות לשיבוש הליכי החקירה והמשפט. התנהגותו של המשיב בעבר, בכל הקשור לכיבוד תנאי שחרור בערובה וציות לצווי מעצר, מחזקת את כוחו של החשש האמור, והדרך שבה שמר המשיב על "נאמנותם" של עוזריו תומכת בטענה, כי לא יבחל בנקיטת אמצעים לשיבוש הליכי החקירה והמשפט ככל שיוכל. ב. כן מקובלת עליי עמדתו של בא-כוח התביעה, ולפיה, יש בפיצול האישום לשני כתבי-אישום נפרדים - האחד בעבירות המקומיות והאחר בעבירות הזרות - כדי להקהות את חומרתן המיוחדת של הראשונות וכדי לעוות את התמונה האמיתית של הנסיבות העומדות בבסיס החקירה. ג. עם זאת, לא מקובלת עליי טענתו של בא-כוח התביעה, שלפיה יש ליתן משקל, בעניין הנדון כאן, לחומרתן המופלגת של העבירות ה"זרות" ולמאמץ הנכבד שהושקע על-ידי המשטרה והפרקליטות באיסוף החומר שהצטבר עד כה, ואשר אפשר שירד לטמיון אם המשיב ישוחרר. חובתה של המשטרה להשקיע כל מאמץ אפשרי, בחקירתם של פשעים, אינה מותנית בהחזקתו של החשוד בביצועם במעצר. אדרבא, נקודת המוצא היא שאין לעצור חשודים אלא במקום ובמידה שאין מנוס מכך ובתנאים ובמגבלות שקבע לכך הדין. מעצרו של חשוד הוא היוצא מן הכלל, ולא שחרורו בערובה. ד. (1) השאלה העומדת להכרעה - כפי שהוצגה על-ידיי לבא-כוח התביעה במהלך טיעונו - היא: מה היא ההצדקה להארכת המעצר במקרה דנא מעבר לתשעים הימים הקבועים בחוק; כאשר מנגד ניצבת "הוראת העדפה" - על רקע מה שקרוי ה"מהפך החוקתי" - ולפיה יש לבכר שחרור בערובה על פני החזקה במעצר. (2) החוק אינו נותן לנו תשובה בעניין זה ומסתפק בקביעת הגורמים העומדים בבסיס סמכותו של בית-המשפט להורות על מעצרו של חשוד: התנאי והעילות, כמפורט בסעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. החוק אינו קובע מה הם השיקולים לקביעת "משך המעצר", מעבר להגבלות פורמאליות הקובעות "תחנות ביקורת": 15 ימים לכל תקופת הארכה עד תשעים ימים; בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה דווקא, לכל הארכה שמעבר לשלושים ימים, עד תשעים ימים; והארכה על-ידי שופט של בית-משפט זה מעבר לתשעים ימים, לתקופות מוגבלות. 3) לפיכך, בבואו להאריך תקופת מעצר של חשוד, על בית-המשפט לתור ולמצוא - בנוסף לקיומה של עילה העומדת בבסיס סמכותו להורות על מעצרו ולצדה - גם הצדקה להארכת המעצר, ובעשותו כן, עליו לשוות לנגד עיניו, כל העת, את חובתו להעדיף "חלופת מעצר" על פני מעצר בפועל. (4) "הצדקה", כאמור, משנה את פניה ככל שמתארך המעצר, והיא נמצאת, בדרך-כלל, בגורמים "חיצוניים" לעילות המקימות את סמכות המעצר. בין היתר, נמנים עם הגורמים האמורים עוצמתו של החשד וקצב התקדמותה של החקירה; כאשר לחומרתן של העבירות נושא החשד - לרבות העונש הצפוי בגינן - השלכה עקיפה לעניין העדפתה של "חלופת מעצר". ככל שהמעצר מתמשך - כך יבקש בית-המשפט אחיזה מבוססת יותר לחשדות, ונטייתו להורות על המשך המעצר תיקבע בהתאם, וככל שיהיה בטיבן של העבירות נושא החשד כדי לחזק את העילה שבגינה הורה בית-המשפט על המעצר - חשש לסיכול הליכי החקירה והמשפט או סיכון לביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה - כן תגבר נטייתו של בית-המשפט שלא להורות על "חלופת מעצר". (5) כך, עד למיצוי תשעים הימים, שקצב המחוקק למעצרו של חשוד; והשאלה היא, במה משתנים פני הדברים לאחר מיצוים של ימים אלה. מקובלת עליי בעניין זה עמדתה של באת-כוח המשיב, ולפיה הארכת מעצרו של חשוד מעבר לתשעים הימים מצריכה קיומן של "נסיבות מצדיקות" מיוחדות וחריגות, שבכוחן להצדיק את עצם הארכת המעצר - קרי: את הארכת הפגיעה בזכות היסוד של החשוד לחירות ולחופש התנועה - מצד אחד; ולהשעות את המרת המעצר ב"חלופה" - הממתנת את הפגיעה האמורה - מצד אחר. כוחם של השיקולים "הרגילים", המצדיקים הארכות מעצר עד לתשעים ימים - ובגדרם: היקפה של החקירה והקשיים שנתקלים בהם החוקרים במהלכה - מתגמד בשלב זה כנגד זכות היסוד לחירות ולחופש התנועה. המחוקק קצב למעצרו של חשוד תשעים ימים, והכלל המתחייב מכך הוא כי בתום תשעים הימים יש ליטול את הסיכונים הכרוכים בשחרור בערובה, אלא אם כן יש הצדקה מיוחדת שלא לעשות כן. עצם קיומם של סיכונים אלה, כשלעצמו, שוב אינו מספיק להארכת המעצר, והפתרון לקידום פניהם של הסיכונים מצוי, ככלל, בקביעת תנאים מגבילים לשחרור בערובה. הארכת המעצר מעבר לתשעים הימים צריכה אפוא "הצדקה מיוחדת", שונה באופייה, בטיבה ובעוצמתה מן ההצדקה העומדת בבסיסה של "הארכה רגילה". ה. (1) במצב דברים זה, מתבקשת כאן בחינת קיומה של "הצדקה מיוחדת" כאמור. בא-כוח התביעה העניק, בעניין זה, משקל נכבד לחומרת ה"עבירות הזרות" ולקשיים המיוחדים העומדים בדרכם של החוקרים, בכל הקשור לבירור החשדות המתייחסים לעבירות אלו וראה בכך הצדקה מספקת גם להארכה מעבר לתשעים ימים. כאמור, לשיטתי, הגורם שעליו מצביעה התביעה, כשלעצמו, אינו מצדיק הארכת מעצר מעבר לתשעים ימים; וגם כאשר מדובר בעבירות "זרות" - במשמעות שניתנה למושג זה כאן - לא הייתי נעתר לבקשה מכוחו של גורם זה לבדו, אלא-אם-כן המדובר היה בהארכה של ימים ספורים לצורך הגשתו של כתב-האישום. (2) ברם, הגורם האמור, אף שהיווה ציר מרכזי בטיעוניו של בא-כוח המדינה, איננו הגורם היחיד, ומבין השיטין עלה והזדקר גורם נוסף, והוא: החשיבות הבין-לאומית שיש במקרה זה למיצוי חקירתן של ה"עבירות הזרות". שיקול זה יונק את כוחו ממחויבותה של המדינה, כחברה בקהיליית העמים, לעשות כמיטב יכולתה לבירורם של חשדות בדבר ביצוען של עבירות "חובקות עולם", מן הסוג המיוחס למשיב. שיקול זה אינו זר לעניין החזקתו של חשוד במעצר, וניתן לו משקל נכבד כאשר מדובר במבוקש להסגרה. אותו טעם, טוב, בעיקרון, גם כאן. כוחו של שיקול זה - ככל שיקול אחר בנושא הנדון כאן - מותנה, כמובן, בשלב שאליו הגיעה החקירה, לאמור: במידה שבה מבססות הראיות שכבר נאספו את החשדות העומדים בבסיסה. לשיטתי, במקום שבו נדרש "מאמץ אחרון" למיצוי החקירה - יש בכוחו של השיקול האמור כדי לשמש הצדקה מספקת להארכת מעצר מעבר לתשעים הימים. ככל שהתרשמתי מן החומר שברשות התביעה, מצויה החקירה בשלב כזה, והימים הקרובים יוכלו להבהיר אם אכן צועדת החקירה לקראת גיבושו של כתב-אישום בקשר ל"עבירות הזרות" אם לאו. היה ויתברר כי התנופה הנוכחית אינה מבטאת "מאמץ אחרון" כאמור, אלא אך "שלב נוסף" בקידומה של החקירה, חוששני ששוב לא יהיה בכוחו של השיקול האמור להצדיק הארכות נוספות. (3) ולא למיותר יהיה לציין, כי לא נעלמה הימני החובה לבחון - גם בשלב זה וגם כאשר הגורם התומך בהמשך המעצר נעוץ במחויבותה הבין-לאומית של המדינה - נקיטת חלופת מעצר. כמתחייב מן האמור לעיל, המסקנה שאליה הגעתי היא כי עוצמת החששות של התחמקות מן הדין ושל סיכול הליכי החקירה והמשפט - המוגברת בנסיבות העניין לנוכח ההיבט המיוחד הנוסף - מצדיקה החזקה במעצר דווקא. ו. סיכומם של דברים: (1)  בעימות שבין השיקול האמור, על רקע עוצמת החששות לסיכול החקירה, לבין זכותו של החשוד - שטרם נמצאו ראיות מספיקות לאישומו - לחירות, או לפחות לחופש תנועה מוגבל בלבד, נוטה הכף לחובת החשוד. (2) תוצאה זו הינה, מעצם טבעה, תוצאה ארעית ונקודתית, המוגבלת לשלב זה של החקירה; כאשר הארכה נוספת של המעצר מותנית בשכנועו של בית-המשפט, שההארכה הנוכחית קידמה את החקירה בצורה מרשימה ודרמטית לקראת הגשת כתב-אישום כאמור. 5. סוף דבר: ההחלטה א. לאור כל האמור לעיל, הנני מחליט להיעתר לבקשת התביעה והנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד ליום 24.8.1997. ב. היה והתביעה תחליט לבקש הארכת מעצר נוספת - כפי שצופה בא-כוחה - מן הדין הוא, כפי שכבר נאמר, שבבסיס הבקשה תעמוד התפתחות דרמטית, שלא תותיר ספק בכך שעם השלמת החקירה יוגש אישום בקשר ל"עבירות הזרות", כולן או לפחות, מקצתן. לא תתרחש התפתחות דרמטית כזאת, לא יהיה בשיקול האמור לבדו כדי להצדיק היענות לבקשה.הארכת מעצרמעצר