קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת ילד מחזקת הוריו: מ"מ הנשיא מ' שמגר: נ .1שלוש העתירות דנות, מתוך זוויות ראייה שונות, באותו נושא ממש - היינו, בעניין הפעלתן של סמכויות לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך- 1960(להלן - החוק), לגבי הקטין העותר, שהיה מיוצג לפנינו לעניין זה על-ידי אביו. .2העתירה בבג"צ 558/81 היא עתירה מסוג הביאס קורפוס, ומתבקשת בה החזרתו של העותר לידי הוריו. לצורך השגת מטרה זו נתבקש בית המשפט לאסור הוצאת צווים חדשים כלשהם בין על-ידי פקיד סעד או פקיד אחר ובין על-ידי גורם שיפוטי, המאריכים תוקף הצווים לפי החוק הנ"ל או מחדשים אותם. המערכת העובדתית, אליה נסמכות הטענות המשפטיות שבעתירה, תוארו על-ידי העותר בדבריו הבאים, הכלולים בתצהירו ומביאים גירסתו העובדתית: " .1ביום 2לאפריל, השתא, סירב השופט האילתי למסור העותר למשיבה (קרי מדינת ישראל - מ' ש') אז כתבה צו לבדה וצירפה המשטרה שביחד עשו פשיטה לביתו וקרעו אותו מזרועות אמו כשהיא על ברכיה מתחננת 'אל תגנבו את בני'. .2 חטיפת יונק שדים 4יומים אחרי לידתו ללא צו של שופט אינו ענין נוער רק מפני הגנוב הוא נער ובכל זאת שופט הבאר-שבעי אישר את החטיפה והאריך הניתוק מהוריו עד 10למאי ואז בהעדר הוריו האריכו ל- 90יום שבית משפט מחוזי הפחית ל- 10יומים כי הצדק הטבעי נפגע בדיון בבקשה כזאת בהעדר צד אחד. ו-הורה להזמין הצדדים ולדון בפניהם. .3 לא הזמינו הצדדים ובהעדרם השופט התל אביבי בתל-אביב האריך הניתוק מ- 22ליולי עד ליום 5לאוגוסט. זה השופט שינפלד שלעולם לא ישב באילת ואין לו מנוי על כך קורא לעצמו בית משפט השלום לנוער באילת מושבו בתל-אביב. .4 שוב פעם אותו שופט התל-אביבי בתל-אביב מאריך צו הניתוק עד ליום 1 לספטמבר בלי להזמין ה-הורים ובהעדרם. וכשפג צו זה התל-אביבי פנתה המשיבה לשופט ריבלין בבאר-שבע (או פלפל שופט) ושוב ללא הזמנת הורים ובהעדרם הוארך הצו עד ליום 17לספטמבר, ושוב הוארך ל- 5יומים לא על ידי שופט אלא על ידי פקידת סעד ראשית צפורה בן למרש ממקום לא ידוע ועל דעת עצמה האריכה צו של שופט שפג תוקפו ב- 17עד 22לספטמבר." הטענות המשפטיות העולות מן האמור לעיל הן אלו: (א) לא היה יסוד בדין להוצאת הקטין, מעיקרו, מידי הוריו. (ב) שופטי השלום פעלו מחוץ לתחום סמכותם. (ג) השופטים דנו שלא כדין שלא בנוכחות הורי הקטין. (ד) פקידת הסעד לא הייתה מוסמכת להאריך את הצו של השופט, כאשר תוקפו של הצו פג. יצוין כבר כאן, כי הטענה העובדתית בדבר אי-הזמנתם של הורי העותר הוכחשה מטעם המשיבה, אשר גם לא קיבלה את יתר תיאוריו של אבי העותר כמדויקים. .3העתירה בבג"צ 622/81 מתייחסת להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 11.11.81, עת עמד להתברר ערעור של אבי העותר נגד צו בשרשרת הצווים, שהוצאו לגבי הקטין לפי החוק הנ"ל. דא עקא, עת הגיע הערעור לדיון ביום 11.11.81, כבר פג תוקפו של הצו, עליו נסב הערעור, ובית המשפט המחוזי לא היה נכון לדון בשל כך בערעור. אבי העותר אמנם ביקש מבית המשפט, כפי שרשום בפרוטוקול, כי הוא - "מבקש לראות לפנים משורת הדין כאילו הצו קיים כיום ולהחליט לגוף הענין," (ההדגשה שלי - מ' ש'). אך בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לדון בערעור בציינו, כי - "לא נועיל מאומה בהחלטה בנדון ואין ביהמ"ש דן בענינים שהפכו לאקדמיים." בהחלטתו האמורה לא התייחס בית המשפט המחוזי, כאמור, לטענתו של אבי העותר, כי העותר הקטין עדיין מוחזק בידי רשויות הסעד מכוח צווים אחרים ומאוחרים יותר, אלא ראה את הערעור מוגבל לצו המסוים והמוגדר, שהיה בתוקף עת הוגש הערעור, ומשנוכח, כי צו מסוים זה אינו בתוקף עוד, מאחר שהתקופה האמורה כבר תמה, לא היה נכון לבחון את הערעור לגופו. על כך, כאמור, העתירה, בה טוען העותר, כי עם תום תוקפו של הצו, כאמור בהחלטה הנ"ל, צריך היה בית המשפט המחוזי גם להורות על החזרת הקטין להוריו, אם לא ראה לדון בהחזקתו מחוץ לרשות הוריו באופן כללי. .4העתירה בבג"צ 103/82 מתייחסת למערכת עובדות מאוחרות יותר, אשר תיאורה המסוכם עולה מן ההודעה מטעם פרקליטות המדינה, שהוגשה לנו בעקבות החלטתנו מיום 17.2.81, וזה תוכן התיאור: "ביום 1.12.81התקיים דיון בבקשה להכריז על הקטין כעל קטין נזקק (ככל הנראה בנוכחותו של אבי העותר - מ' ש') ונקבעה ישיבת תזכורת ליום 17.1.82על מנת לאפשר לפקידת הסעד לבחון הצעות שהעלה אביו של הקטין למסירתו של הקטין למשפחה אומנת. באותו מועד ביקשה פקידת הסעד להאריך את צו הביניים בענין החזקתו של הקטין עד תום ההליכים, אלא ששופט השלום לנוער הנכבד החליט להאריך את הצו עד מועד הדיון הקרוב שנקבע (17.1.82). לאותו מועד (17.1.82) נקבע גם הדיון בבקשתה של פקידת הסעד לאחד את הדיון בענין הכרזתו של הקטין... כ'קטין נזקק' עם בקשה דומה בנוגע לאחיו הקטין... ביום 17.1.82לא נערך כל דיון בשל עומס הדיונים בו היה נתון בית המשפט ובהסכמת הצדדים החליט בית משפט השלום לקבוע את הדיון בבקשה לאיחוד התיקים ליום 25.1.82ואת הדיון בבקשות להכריז על הקטין כעל קטין נזקק ליום .14.3.82באותו מועד לא האריך בית משפט השלום את צו הביניים בענין החזקתו של הקטין... פקידת הסעד סברה, בטעות, כי צו הביניים הוארך, עוד ביום 1.12.81כפי שביקשה, לאמור - עד תום ההליכים, ולפיכך נמנעה מלבקש מבית המשפט את הארכת הצו לאחר ה-.17.1.82 ביום 25.1.82הופיעה פקידת הסעד בבית משפט השלום בשבתו בדימונה, לדיון בבקשה לאיחוד התיקים, אולם לדיון זה לא הופיעו [אבי הקטין] או בא כוחו עו"ד קאזיס מבלי ליתן כל הודעה או סיבה לכך. באותו מועד החליט בית המשפט לאחד את הדיון בשני תיקי הנוער הנוגעים [לקטין ולאחיו]; גם במועד זה נמנעה פקידת הסעד מלבקש הארכת צו הביניים מאותו טעם שהוסבר לעיל. רק לקראת מועד הדיון שנקבע ליום 14.3.82התברר לפקידת הסעד כי צו הביניים שניתן ביום 1.12.81לא הוארך לאחר יום 17.1.82ולפיכך פנתה ביום 10.3.82לבית משפט השלום לנוער וביקשה להאריך את הצו המקורי עד למועד הדיון ב- .14.3.82ביום 14.3.82התקיים הדיון ובמהלכו התבררה בקשת [אבי הקטין] ששופט השלום יבקר את הילדים בעצמו. בתום הדיון דחה בית המשפט בקשה זו וקבע את המשך הדיון ליום .24.3.82כן החליט בית המשפט להאריך את צו הביניים ב- 90יום נוספים." הצווים שהוזכרו בהודעתה האמורה של פרקליטות המדינה צורפו להודעה. .5(א) ראשית לעניין הוראות החוק, החולשות על מערכת העובדות שהובאה לפנינו. (ב) החוק מגדיר מיהו קטין נזקק לצורך הוראותיו, ובין היתר נקבע בסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק, כי קטין הוא נזקק, כאשר האחראי על הקטין איננו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה (סעיף 2(2) הנ"ל), או כאשר שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת (סעיף 2(6)). הטיפול או ההשגחה בקטין נזקק יכול שייעשו בהסכמת האחראי על הקטין, מבלי שיש צורך בהתערבותו של בית המשפט. ה"אחראי על קטין", כמוגדר בסעיף 1לחוק, הוא הורה, לרבות הורה חורג, מאמץ, אפוטרופוס או מי שהקטין נמצא במשמורתו או בהשגחתו. (ג) אם פקיד סעד סבור, כי הקטין הוא נזקק, משום שאין הסכמה של האחראי על הקטין לטיפול ולהשגחה, או יש הסכמה, אך הקטין אינו מציית לה, רשאי פקיד הסעד לפנות אל בית-משפט שלום שהוא בית-משפט לנוער, כמשמעותו בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ולבקש, כי בית המשפט יורה על נקיטתן של אחת מדרכי הטיפול וההשגחה, המפורטות בסעיף 3לחוק. סברתו של פקיד הסעד, כי הקטין הוא נזקק, היא בגדר עילה מספקת להבאתו של הנושא לפני בית המשפט, אולם בהתאם להוראותיו של החוק אין די בה, כי דרכי הטיפול וההשגחה נקבעות על-ידי בית המשפט, וזאת כלשונו של סעיף 3, משנוכח בית המשפט, כי הקטין הוא נזקק. הווה אומר, בית המשפט הוא שצריך להשתכנע, על יסוד החומר המובא לפניו על-ידי קצין הסעד או בדרך אחרת, כי יש יסוד לסברתו של פקיד הסעד, וכי הקטין אכן בגדר נזקק בשל אחד או יותר מן הטעמים, המפורטים בסעיף 2לחוק. דרכי הטיפול וההשגחה פורטו כאמור לעיל בסעיף 3לחוק, ואין צורך שנשוב ונפרטן כאן. יוזכר רק, כי הוצאתו של הקטין ממשמורתו של האחראי עליו היא רק אחת מן החלופות, המנויות בסעיף 3, ואיננה היחידה המובאת בו. יכול, כמובן, שינקטו במקביל מספר דרכי טיפול והשגחה מן המפורטות בסעיף .3 (ד) בדרך כלל ננקטות דרכי הטיפול וההשגחה לרבות הוצאת הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, רק בעקבות צו של בית-משפט השלום, אליו פנה פקיד הסעד לפי סעיף 3לחוק. אך אם נוצרות נסיבות דחופות, בעטיין לא ניתן עוד לחכות להכרעה שיפוטית, בשל הטעמים שפורטו בסעיף 11לחוק, רשאי פקיד הסעד לפעול לפי סעיף 11לחוק האמור הקובע לאמור: " .11היה פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא זקוק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים לדעתו למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט." נוסחו של סעיף 11מצביע על כך, כי אין לנקוט אמצעי חירום, אלא אם מתקיימים תנאים מצטברים ומוגדרים: ראשית, צריך להיות מדובר בקטין, שהוא, לדעת פקיד הסעד, נזקק בשל אחד מן הטעמים המנויים בסעיף .2שנית ובנוסף לכך, צריך פקיד הסעד להיות סבור, כי נשקפת לקטין סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי. כפי שצוין לעיל, מפרט החוק מספר דרכי טיפול והשגחה, ורק אחת מהן היא הוצאתו של הקטין ממשמורתו של האחראי; אולם, אם הורה פקיד הסעד על החזקתו של הקטין מחוץ לרשותו של האחראי עליו, אין תוקף להוראה זו לתקופה העולה על שבוע ימים, אלא אם ניתן לכך אישור של בית המשפט. (ה) גם לבית המשפט מסורה הסמכות לתת החלטות ביניים ולאשר אמצעי חירום, שננקטו על-ידי פקיד הסעד, לפני שהוא מגיע למסקנתו אם הקטין הוא אכן נזקק ואם יש מקום לדרכי טיפול והשגחה כאמור בסעיף .3לפי סעיף 12לחוק רשאי בית המשפט בהחלטת ביניים להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום, שננקטו לגביו על-ידי פקיד הסעד, ותוקפה של החלטה כאמור ל- 30יום מיום הינתנה; אולם בית המשפט רשאי להאריך תקופה זו או לקצרה, לבטלה או לתת הוראות להוצאתה לפועל לפי בקשת הקטין, האחראי עליו, ידיד, פקיד סעד או כל אדם, שהוטלה עליו חובה בהחלטה לפי חוק זה. במלים אחרות, אם נתן פקיד סעד החלטה בדבר נקיטת אמצעי חירום כנ"ל לפי סעיף 11סיפא, אין תוקף להחלטה כאמור עם חלוף שבוע, אלא אם כן ניתנה החלטה של בית-משפט השלום הפועל כבית-משפט לנוער לפי סעיף 3לחוק, או אם ניתנה החלטת ביניים לפי סעיף 12, בה מתאשרים אמצעי החירום שננקטו. החלטת ביניים לפי סעיף 12מוגבלת מכוח החוק באשר למשך תוקפה, אולם גם הוראה לפי סעיף 3, הניתנת אחרי דיון מלא, יכול שתהיה מוגבלת בזמן, אם בית המשפט יחליט על כך, ולעניין זה יש לשים לב במיוחד אל הסייג הכללי, שנקבע בסעיף 13לחוק. (ו) החלטת הביניים כאמור לעיל, יכול שתוארך על-ידי בית המשפט לתקופות נוספות מכוח סמכותו לפי סעיף 14לחוק, עוד בטרם ניתנה החלטה סופית לפי סעיף 3, אולם עיקרו של דבר, אין להחזיק קטין, שהוצא ממשמורתו של האחראי עליו, אלא אם יש צו בר-תוקף, היינו, החלטה של בית-משפט השלום לנוער לפי סעיף 3או צווים לפי סעיפים 11, 12או 14, לפי העניין, לתקופותיהם. משתם תוקפם של הצווים, ואין סוד חוקי להחזקת הקטין מחוץ לרשותו של האחראי עליו, חובה להחזיר את הקטין לרשות האחראי עליו. בהקשר זה גם מתבקשת הבהרה של הזיקה בין סעיפים 11ו- 12לחוק. כאמור לעיל, מעניק סעיף 11סמכות לנקוט אמצעי חירום, אך סמכות זו, שהוקנתה לפקיד הסעד, הוגבלה באופן מפורש בכך שנקבע, שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט. משמע, אם הוצא קטין מרשות האחראי עליו, חייב פקיד הסעד לוודא, כי לא יאוחר מתום השבוע תינתן החלטה של שופט שלום לנוער, ואין פקיד הסעד רשאי להאריך תקופה זו מכוח עצמו בשל כך שנתעורר, למשל, קושי בקביעת דיון אצל שופט נוער. במלים אחרות, המשך החזקתו של הקטין מחוץ לרשותו של האחראי אינה יכולה עוד להתבסס על החלטתו של פקיד הסעד, לאחר שחלף השבוע הראשון מעת מתן החלטתו של פקיד הסעד. בחייו של קטין נזקק ייתכן, כמובן, למרבה הצער, שיתחדש הצורך בטיפול ובהשגחה לפי החוק הנ"ל, ואם תמה תקופת הטיפול וההשגחה, והקטין חזר למשמורת של האחראי עליו ומעוררות שוב נסיבות חדשות, בעטיין הופך הקטין לנזקק, אשר נשקפת לו סכנה תכופה, או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר, שאינו סובל דיחוי, הרי יוכל פקיד הסעד לשוב ולהפעיל אמצעי חירום במידת הצורך, אף-על-פי שכבר עשה כך אי פעם בעבר. אולם, זאת רק אם מדובר על מערכת נסיבות נפרדת וחדשה ולא על הארכת תוקף של החלטה מוגדרת בדבר הוצאת הקטין ממשמורת האחראי עליו שהחלה כבר ועדיין נמשכת. כל הוצאה של הקטין ממשמורת האחראי עליו יוצרת רצף אחד, אשר לגביו יש לפעול לפי הסייגים וההגבלות, שנקבעו בסעיפים 11, 12ו- 14לחוק הנ"ל, ואם הוצא הקטין ממשמורתו של האחראי עליו לפי סעיף 11בשל מערכת נסיבות מסוימת, ועדיין מוחזק מחוץ לרשותו של האחראי, הרי מיצה פקיד הסעד את סמכויותיו על-ידי מתן הצו, שתוקפו לשבוע ימים, והסמכות להאריך את הצו לתקופה נוספת, בין באופן רצוף ובין אחרי שניתנו צווי ביניים של בית-משפט, איננה קיימת. חזקה על שופט נוער, שאפשר לפנות אליו במקרים דחופים ביום ובלילה, ורק הרשות השיפוטית היא, כאמור, המוסמכת לשוב ולהאריך צו, שניתן על ידי בית-משפט לנוער. למותר להוסיף, כי אין גם להחזיר את הקטין באופן מלאכותי לרשותו של האחראי עליו, רק כדי שתיווצר סמכות חדשה לנקיטת אמצעי חירום לפי סעיף .11אולם, כאמור לעיל, אם הוחזר הקטין לרשותו של האחראי עליו בתום-לב, ושוב נוצרו נסיבות, מהן נובעת סכנה, כפי שכבר הוזכר לעיל, רשאי פקיד הסעד לשוב ולהפעיל סמכויותיו. (ז) מן האמור לעיל נובע, כי ביום 18.9.81, אחרי שפג ביום 17.9.81תוקף ההחלטה של שופט הנוער, לא הייתה בידי פקידת הסעד סמכות לשוב ולתת צו בדבר אמצעי חירום לפי סעיף 11הנ"ל. אם ביקשה פקידת הסעד להבטיח, כי הקטין לא יוצא מידיה של המשפחה האומנת, מאחר שעדיין היה קיים הסיכון, אשר היה מונח ביסוד החלטתה מיום 31.3.81, היה עליה לשוב ולפנות לשופט נוער, כדי שיאריך את תוקף צו הביניים מכוח סמכותו לפי סעיף .14כל פירוש אחר של החוק, כפי שאומץ במקרה דנן, ואשר על יסודו התיימרה פקידת הסעד להאריך את אמצעי החירום, אחרי שבית המשפט נתן צווי ביניים במשך חודשים מספר, יש בו כדי לרוקן את הסיפא לסעיף 11לחוק מתוכנה. לשם הסרת ספק יש להוסיף ולציין כאן, כי אין כיום כל משמעות משפטית לעובדה שפקידת הסעד שבה והורתה על אמצעי חירום לתקופה קצובה ביום 18.9.81, כי השאלה הניצבת בפנינו היא, אם יש כיום תוקף חוקי להחזקתו של הקטין-העותר מחוץ לרשותו של האחראי עליו. לעניין זה אין בית המשפט לנוער תלוי בהחלטתה של פקידת הסעד, החלטת ביניים של בית המשפט לפי סעיף 12יש לה קיום עצמאי מכוח החוק, ללא קשר לשאלה, אם פקידת הסעד צדקה בשעתו בנקיטת אמצעי חירום או אם הייתה מורשית לעשות כן. החלטתו של בית המשפט לפי סעיף 12, המוארכת לפי סעיף 14, עומדת על רגליה שלה ומהווה החלטת ביניים שיפוטית מוסמכת, המשקפת את דעת הערכאה השיפוטית האמורה לגבי מה שדרוש לקטין בתקופה הקצובה, אליה מתייחסת החלטת הביניים. (ח) באחד מן השלבים נדונה בקשתה של פקידת הסעד להארכת תוקפה של החלטת הביניים לפני שופט הנוער, כבוד השופט א' שיינפלד, הוא שופט של בית-משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו (ראה י"פ תש"ם 2310). טענתו של אביו הנכבד של העותר הייתה, כי השופט הנ"ל לא היה מוסמך לדון בעניינו של העותר, שהוא תושב אילת. תחום סמכותו של שופט נוער, הפועל בבית-משפט שלום פלוני, הוא, בדרך כלל, כתחום סמכותו של בית-משפט השלום האמור. תקנה 2לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין), תשל"א-1970, קובעת, כי בקשה לפי סעיף 3לחוק תוגש, בדרך כלל, לבית המשפט שבאזור שיפוטו מתגורר הקטין או נמצא בו אותה שעה, אולם רשאי פקיד הסעד להגיש את הבקשה לבית-משפט אחר, אם, לדעתו, יהיה זה לטובת הקטין, שאותו בית- משפט ידון בבקשה. פועלה של תקנה 2הנ"ל לעניין הבקשות האמורות, שהחוק דן בהן, כפועלן של תקנות 3ו- 4לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לגבי תובענות, שהתקנות מתשכ"ג מסדירות מקום הגשתן. אין על-כן לגלות פגם בהבאתה של הבקשה הנ"ל לפני השופט שיינפלד. עיקרו של דבר, כפי שכבר צוין לעיל, אין כיום משמעות משפטית לשאלה, הארכה של החלטת ביניים הייתה בשעתו בגדר סמכותו של כבוד השופט שיינפלד, כי השאלה הניצבת לפנינו היא, אם יש כיום החלטה בת-תוקף לעניין זה, והתשובה לכך היא חיובית. .6עתה לטענותיו של אבי העותר בבג"צ 622/81 הנ"ל. אשר להוצאת הקטין מרשות האחראים עליו, הרי נעשה הדבר ביום .2.4.81זה אמצעי חירום, שמהותו הוסברה כבר לעיל, והצו הוארך לאחר מכן על יסוד החלטות ביניים של שופטי נוער. החלטה של שופט נוער ניתנת לערעור לפני בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 16לחוק הנ"ל, ובית-משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ייכנס לנעליה של ערכאת הערעור ולא ידון במקומה בטעמים, שהיו מונחים ביסוד ההחלטה לפי סעיף 12או 14, לפי העניין, אשר עליה נסב הערעור. דברים אלה הובהרו כבר בהחלטתנו בבג"צ 195/81, 201[1]. אולם בהקשר זה מן הנכון להבהיר, כי ערכאת הערעור איננה צריכה לראות עצמה מוגבלת לדיון בהחלטה מסוימת של שופט נוער לפי סעיפים 12ו- 14לחוק, אשר, כמובן, תמיד ניתנת לתקופה קצובה, רק בשל כך שהתקופה של החלטת הביניים המסוימת חלפה בינתיים, אם ברור בעליל, שהחלטת הביניים הוארכה בינתיים, וממילא גם אין לומר שתוקפה תם. במה דברים אמורים, כאשר שופט הנוער נותן החלטת ביניים, שתוקפה ל- 30יום, ומוגש ערעור על החלטה זו, יכול שהערעור יגיע לדיון, אחרי שחלפו כבר 30ימים, אך אם מתברר לבית המשפט המחוזי בשבתו בערעור, כי החלטת הביניים הוארכה בינתיים על-ידי שופט נוער, אין הצדקה לכך, שבית המשפט המחוזי ידחה את הערעור, רק בשל כך שתמה בינתיים תקופתו של הצו המסוים, אשר בקשר אליו הוגש הערעור, אם החזקתו של הקטין מחוץ לרשות האחראי עליו עדיין נמשכת מכוח צו שיפוטי נוסף, שהאריך תוקפו של הצו שקדם לו. אם האחראי על הקטין יצטרך להגיש כל פעם ערעור חדש על כל החלטת ביניים, הבאה בעקבות החלטת ביניים קודמת, והחלטות הביניים תהיינה לתקופות קצרות, והמערער לא יצליח לכוון שמיעת הערעור למועד שהוא בתוך תקופת תוקפו של הצו, הרי לא יישמע ערעורו לעולם, והדעת אינה סובלת תוצאה כאמור. סיכומה של נקודה זו - לעניין הערעור יש לראות החלטת ביניים שהוארכה כהחלטה, עליה נסב הערעור לפי סעיף 16, גם אם חלפה כבר התקופה של הצו המסוים אשר בקשר אליו הוגש הערעור, ובלבד שאותה החלטה, עליה נסב הערעור, הוארכה לפי סעיף .14הטעמים להוצאת הצווים השיפוטיים הם הטעונים בחינה בערעור. הביקורת השיפוטית, המתבקשת מערכאת הערעור, מן הנכון שתהיה עניינית ולא תצטמצם רק לתחומים הפורמאליים, הנוצרים עקב העובדה, שהחלטת ביניים לפי סעיף 12מוגבלת בתוקפה ל- 30יום בלבד. .7בבג"צ 558/81 גם הלין אבי העותר על כך, שלא הוזמן לדיונים, ולעניין זה אין אלא להפנות לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין). לפי תקנה 4(א) האחראי על הקטין הוא המשיב בכל בקשה, אלא אם כן קיימות הנסיבות המיוחדות בהן נקבע, כי הקטין עצמו הוא המשיב, אך הנסיבות הללו לא נתקיימו כאן. מתקנה 5לתקנות נובע, כי בית המשפט רשאי לדון ולהחליט בבקשה, אף אם לא התייצבו המשיבים, ובלבד שנוכח שהוזמנו כדין, וכך אירע כאן. מסעיף 12לחוק נובע, כי בית המשפט רשאי לתת החלטת ביניים, עוד לפני שהוא שמע את האחראי על הקטין, אך אין ללמוד מכך, שבית המשפט צריך לקבוע דיון בלי להזמין את המשיבים. הללו רשאים להתייצב או לא להתייצב לפי שיקול-דעתם, וכפי שצוין כבר לעיל, רשאי בית המשפט לדון בעניין, גם אם לא התייצבו, אך החובה להזמינם לכל דיון כדין בעינה עומדת. .8כפי שעולה מן ההודעה מטעם פרקליטות המדינה, נפלו תקלות בהארכת תוקפן של החלטות הביניים, ועל אלו יש להצטער. הוצאת ילד מרשות הוריו היא פעולה מרחיקת לכת, ואמונתו של פקיד הסעד, כי טובת הקטין מחייבת זאת, אין בה כדי לפטור אף רשות מן הרשויות הנוגעות לעניין מן החובה לדקדק בכך, שלא יוחזק קטין בניגוד לרצון האחראים עליו מחוץ לרשותם, אלא אם כן קיימת אסמכתא חוקית תקפה לפעולה זו. אין סתירה בין טובתו של הקטין לבין החובה לקיים הוראותיו של החוק באופן קפדני. כפי שכבר הוזכר לעיל, יש היום החלטת ביניים בת-תוקף של בית-משפט מוסמך, וכל שנאמר כאן הוא על-כן בעיקרו בגדר התייחסות לחומר, שעולה מן התיק שבפנינו, מבלי שיש לכך השלכה ישירה על ההחלטה, שצריכה להינתן במקרה דנן. אולם, לא צריך להיות בכך כדי להפחית מן החובה לתת את הדעת לקיום הקפדני של הוראות החוק הנ"ל, במקרה זה או במקרים דומים בעתיד. .9מאחר שיש כיום החלטה שיפוטית בת-תוקף ל- 90יום החל מיום 24.3.82, החלטנו לדחות את שלוש העתירות שלפנינו. קטיניםמשמורת ילדיםמסוגלות הורית / יכולת הורית