היתר להשכרת סירות בחוף הים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר להשכרת סירות בחוף הים: השופט ג' בך: .1העותר 1(להלן - העותר) עסק במשך כל חייו הבגירים בפיתוח הפעילות הספורטיבית הימית על חוף ימה של תל-אביב. עם סיום חוק לימודיו התיכוניים, בשנות השלושים הראשונות, החל העותר לנהל בחוף פרישמן עסק להשכרת חסקות ולהדרכת שיט, ובמשך הזמן צירף לכך גם עיסוק בהשכרת גלשנים. משנת 1969העביר את עסק הסירות שלו מחוף פרישמן לחוף הילטון והשקיע כספים ומאמצים בפיתוח העסק וברכישת מוניטין בחוף החדש. בתקופה מסוימת הועסק על-ידי עיריית תל-אביב-יפו (להלן - המשיבה) בתור מציל, וזמן מה עבד בשותפות עם חברת "אתרים", אך בסופו של דבר ניתק קשרים אלה והתרכז בניהול עסקו העצמאי של השכרת סירות, חסקות וגלשנים. העותרת 2הינה אשתו של העותר. היא עורכת-דין במקצועה (וגם טענה לשני העותרים בבג"צ זה), אך היא גם שותפה בעסק האמור של העותר. .2במשך הזמן פרצו מריבות בין העותר לבין המצילים בחוף הים, אשר ניסו להתחרות בעסקו של העותר, וכן התפתחו סכסוכים בין העותר לבין חברת "אתרים" ובין העותר לבין המשיבה. סכסוכים אלה התבטאו גם בפתיחת הליכים בבתי המשפט, אשר עדיין לא הסתיימו בכל הערכאות, ואשר בהם ניסה העותר, עד כה ללא הצלחה, להשיג אישור והכרה מצד בית המשפט לזכויותיו בניהול העסק הנ"ל, כפי שהוא הבין אותן. אין צורך לתאר הליכים אלה בפרוטרוט לצורך ההכרעה בעניין העתירה שלפנינו. .3בשנת 1977התפרסם צו, לפיו נכלל העסק של השכרת חסקות וסירות ברשימת העסקים, הטעונים רישוי לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח- .1968עסק ספציפי זה מוזכר בפריט 111א, הנכלל בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשל"ג-.1973 בתאריך 15.8.77הגישו העותרים בקשה אל מחלקת רישוי העסקים שליד עיריית תל-אביב-יפו להעניק להם רישיון לעסק הסירות שלהם בחוף הילטון. לאחר מספר תשובות ביניים בלתי מחייבות, השיבה המשיבה לבקשתם הנ"ל של העותרים במכתב מיום 4.1.81, לאמור: "ראש העיריה בתוקף סמכותו על-פי סעיף 1של חוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968החליט שלא לתת רשיון לעסק הנ"ל של השכרת סירות, גלשנים וחסקות בתחומי תל-אביב מטעמים של שמירה על איכות נאותה של הסביבה, מניעת מפגעים ומטרדים ומניעת סכנות לשלום הצבור ובטיחות הנמצאים בתחומי הרחצה בים". .4במגעים שהתקיימו בין העותרים לבין גורמים שונים של המשיבה לאחר קבלת התשובה השלילית האמורה, לא שינתה המשיבה את עמדתה בכל הנוגע לניהול העסק בחוף הילטון, אך במכתב מיום 6.10.81הודיעה המשיבה לעותרים על החלטת ראש העיר להעניק להם רישיון לעסק הסירות בקטע של החוף הדרומי של תל-אביב, הנקרא חוף גאולה. זאת בתנאי שהעותרים יפנו את כל סירות העסק שלהם מחוף הילטון. הצעה זו נדחתה על-ידי העותרים בטענה, שקטע החוף שהוצע להם "...הוא שטח הפקר המהווה מפגע תברואתי חמור ואין בו שום סדור שהוא המאפשר נהול עסק של סירות במקום הבטחת הרכוש בו". המשא ומתן בין הצדדים נכשל איפוא, והמשיבה עומדת על פינוי סירותיהם של העותרים ממקום אחסונם בחוף הילטון, ומכאן העתירה, שהוגשה על-ידי העותרים לבית-משפט זה. .5בעתירה נתבקש בית המשפט להוציא צו-על-תנאי, המורה למשיבים להתייצב ולתת טעם: א) מדוע לא יעניקו לעותרים רישיון לעסק של השכרת סירות בחוף הילטון בתל-אביב, או לחלופין, להצהיר, כי עדיין לא התקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הצו, ולפיכך אין צורך ברישיון; ב) מדוע לא תימנע המשיבה מלהפריע לעותרים להתפרנס מהדרכת שיט, מלימוד שחייה וכיוצא באלה עיסוקי ים בחוף הילטון, אף-על-פי שעיסוקים אלה אינם נכללים ברשימת העסקים הטעונים רישוי לפי חוק רישוי עסקים. ו-ג) מדוע לא תימנע המשיבה מלסלק מחוף הילטון את הסירות או גם הגלשנים, המשמשים מקור פרנסתו של העותר וגם משמשים את העותרים ואת בני משפחתם בניהול אורח חייהם הקבוע. .6הצו-על-תנאי, שהוצא על-ידי בית-משפט זה לבקשת העותרים, הוגבל לשתי עילות בלבד, והן: א) שהמשיבה מפלה בין העותרים לבין משכירי סירות אחרים בחוף תל- אביב. ו-ב) שהמשיבה אינה מוסמכת להסדיר עניין הנחת סירות על החוף, הדרכה בשיט והשכרת סירות, חסקות וגלשנים אלא לפי תקנות על יסוד חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, באישורו של שר התחבורה. .7אדון תחילה בעילה השנייה, המרחיקה לכת יותר, לפיה אין המשיבה מוסמכת כלל לאסור על העותרים לנהל את עסקם האמור. טענת העותרים היא כדלהלן: המשיבה יונקת את סמכותה בנושא הנדון אך ורק מהוראות סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, אשר זו לשונו: "רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בענינים הבאים..." לאחר מכן מופיעה, בסעיפי משנה, רשימה של "ענינים" עליהם חל הסעיף, ובסעיף משנה (6) נאמר: "הסדרת השיט במקומות הרחצה למניעת הפרעות לרחצה". את האמור לעיל יש לקרוא ביחד עם סעיף 7לאותו חוק, הקובע: "חוק עזר בענין הסדרת השיט במקום רחצה טעון הסכמתו של שר התחבורה, ומשהותקן לא יחולו בתחום תחולתו תקנות באותו ענין שהותקנו מכוח חיקוק אחר." לית מאן דפליג, שעד כה לא הותקנו כל תקנות בעניין הסדרת השיט במקום רחצה על-ידי רשויות המשיבה בהסכמת שר התחבורה. אשר על-כן, כך טוענים העותרים, אין המשיבים רשאים לאסור על העותרים לנהל את עסקם ולהפעיל את "צי" סירותיהם, גלשניהם והחסקות שלהם, כל עוד לא הותקנו תקנות בהתאם לדרישות הסעיפים 6ו- 7לחוק הנ"ל. .8טענה זו של העותרים אינה נראית לי, וזאת על סמך הנימוקים הבאים: א) מקובל עלי האמור בתצהירו של ראש העירייה: "פעולותיה של העיריה כלפי העותרים אינן במסגרת הסדרת השיט במובן סעיף 7של חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, אלא במסגרת סמכויותיה להסדיר החוף בהיותו שטח ציבורי פתוח ובמסגרת סמכויות מכח רשוי עסקים". יהא אשר יהא פירושו הנכון של הדיבור "הסדרת השיט" במובן הסעיפים 6(א)(6) ו- 7לחוק הנ"ל, הרי ברור הוא, שסעיפים אלה מכוונים בראש ובראשונה להסדרת עניין השיט בים עצמו והבעיות, הנלוות אליו במישרין, במטרה לוודא, שלא ייפגעו בטיחותם, בריאותם או נוחותם הן של מפעילי כלי השיט האמורים והן של המתרחצים בים. אפילו תאמר, שניתן במסגרת אותם סעיפים לקבוע אי אלה הוראות, המתיחסות לפעולות הנעשות אף על ה"חלק החולי" של שפת הים (ואינני מוצא צורך לקבוע כאן מסמרות בשאלה זו), הרי אין בכך כדי לפגוע בסמכות העירייה להוציא הוראות ולהתקין תקנות, על סמך סמכויותיה האחרות, שמגמתן להבטיח את הביטחון, הנוחיות והניקיון בחלק זה של שפת הים. על-כן מדובר בסעיף משנה 6(א)(1) לחוק האמור על קביעת הוראות בעניין "סדרי הבטיחות במקום הרחצה..." ובסעיף משנה 6(א)(2) בעניין "הבטחת הנקיון", ואין חוקי העזר, שיוצאו על-ידי הרשות המקומית בנושאים אלה, טעונים הסכמתו של שר התחבורה או של שר אחר כלשהו. מכל מקום נובע ברורות מהסיפא של סעיף 7לחוק האמור, שכל עוד לא הותקנו תקנות במסגרת אותו סעיף, נשארות בתוקפן התקנות בנושא זה, שהותקנו מכוח חוק אחר. ב) במסגרת הסמכויות הכלליות של מועצת העירייה ושל ראש העירייה לפי סעיף 250לפקודת העיריות [נוסח חדש] וסעיף 6(א) הנ"ל של חוק הסדרת מקומות רחצה, חוקק חוק עזר לתל-אביב-יפו (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ז-1966, וסעיף 7לאותו חוק עזר נאמר: "לא ישתמש אדם בחלק משפת הים לצרכי ספורט או משחק, להחזקת סירה או לרחיצת בעלי חיים, אלא במקום שנקבע לכך על ידי ראש העיריה". (הדגשה שלי - ג' ב'). סעיף 8(א) של אותו חוק עזר מכיל איסור על העמדת: "כסא מרגוע, צריף, סככה, אוהל, סוכה או כיוצא באלה, אלא לפי היתר שניתן על ידי ראש העיריה ובמקום שנקבע לכך על ידיו". וסעיף 9(א) קובע: "לא יכניס אדם לשפת הים כלי רכב..." עינינו הרואות, כי תוך כדי דאגתה לנוחיותם ולביטחונם של המשתמשים במקומות הרחצה הציבוריים רואה המשיבה צורך לאסור על החזקת מתקנים וחפצים שונים על שפת הים ללא היתר, וביניהם סירות, כלי רכב, צריפים, סוכות וסככות, ורק טבעי הוא, כי במסגרת דאגה זו תאסור המשיבה על החזקת הסירות, הגלשנים והחסקות על-ידי העותרים במקום האחסון המיוחד, המוחזק על-ידיהם לשם כך בחוף הילטון. ג) סמכות נוספת מסורה בידי המשיבה על-פי חוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), תש"ם-.1980 על-פי סעיף 39לאותו חוק עזר אסורה הנחת "כל דבר" ברחוב ללא היתר; ו"רחוב" מוגדר בסעיף 1לחוק ככולל "כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו", כלומר, לרבות חוף הים הפתוח לקהל. ד) בהיות השטח של שפת הים "שטח צבורי פתוח", הרי על-פי הסמכויות הכלליות, הנתונות להם בפקודת העיריות [נוסח חדש] - ראה בעיקר סעיפים 249(14) ו-249(29) - רשאים המשיבים לגרום לסילוקם של כל החפצים, שהונחו בחוף ללא היתר, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בנסיבות, שיש בהן משום פגיעה בנוחיותם של תושבי הסביבה. דוגמא מאלפת לפרופוזיציה זו ניתן למצוא בפסק הדין בבג"צ 45/71 [1], בו נדונה השאלה, אם רשאים היו ראש העיר ומועצת העירייה להסיר מאזור נהר הירקון כלי מסוים ומתקנים שהושמו בשטח. וכך נאמר מפי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט זוסמן, בעמ' 795: "אין ספק בכך שבהיותם עומדים על 'שטח ציבורי פתוח' מהווים המתקנים של העותרים מכשול ברשות הרבים, שעיריה רשאית להסירו, אף בלא להישען לצורך כך על חוק-עזר המסמיך את המעשה... מועצת העיריה החליטה על כך, והיא רשאית - ואף חייבת - להבטיח לציבור את זכותו לשימוש בכל זרת אדמה של רשות הרבים". ה) אולם מעל לכול נובעת סמכותו של ראש העירייה שלא להתיר לעותרים להמשיך ולנהל את עסקם הנ"ל על שפת הים מהיותו רשות רישוי על-פי חוק רישוי עסקים. כבר הוזכר בסעיף 3לעיל, כי עסק של השכרת חסקות וסירות נכלל, בתור פריט 111א, ברשימת העסקים הטעונים רישוי. בצדק צוין בתצהירו של ראש העירייה, כי העותרים "זקוקים לרשות כפולה, הן לרשיון לנהל עסק והן לרשות לנהל עסק בנכס השייך לרשות המקומית והמיועד לציבור". לשון אחר, אין דומה מקרהו של המבקש לנהל עסק בנכס השייך לו למבקש לנהל עסק בשטח השייך לציבור כולו. אין אני מוצא כל פסול בהחלטתו של המשיב שלא להעניק רישיון עסק כמבוקש להשכרת אותם כלי שיט בחוף הומה מאדם כמו חוף הילטון, כאשר ההחלטה מבוססת על טעמי בטיחות ושמירה על רווחת וטובת המתרחצים ויתר המבלים בחוף. בבג"צ 197/81 [2], בו נדונה סוגיה דומה, ובו הוגשה עתירה כנגד הסירוב להעניק לעותר, בין השאר, רישיון להשכיר ולהפעיל סירות בחוף אילת, נאמר על-ידי השופט בייסקי, בעמ' 429: "שיט סירות במקום הומה אדם בהכרח מהווה סכנה לשלום המתרחצים בים מפני פגיעות מסירות, ומניעת סכנה זו היא שיקול לגיטימי שלא לערבב בין השניים". העובדה, שראש העירייה הציע לעותרים מקום אלטרנאטיבי לניהול עסקם, המרוחק מרחק מה ממקומות הרחצה המרכזיים, מוסיפה עוד מידה של סבירות להחלטתו. ו) בהקשר לנקודה זו של אי-מתן היתר לעותרים לפי חוק רישוי עסקים, עלי עוד להתייחס לשתי טענות נוספות, שהועלו לפנינו. ראשית, הפנתה אותנו באת-כוח העותרים לעובדה, שבפריט 111א האמור בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) מדובר בהשכרת "חסקות או סירות" בלבד, ואין בו זכר לגלשנים. לטענת העותרים, אין איפוא חובה להשיג היתר לצורך ניהול עסק של השכרת גלשנים. טענה זו אינה מקובלת עלי. לצורך הנושא בו עסקינן בהכרח עליך להסיק, שהדיבור "חסקות או סירות" גם גלשנים במשמע, אשר מאחדים בתוכם את התכונות ואת הצורה של שני כלי השיט האמורים גם יחד. עוד טענו העותרים, כי מכל מקום מותר להם להמשיך ולעסוק ב"הדרכה בשיט", וכי לצורך עיסוק זה אין הם זקוקים להיתר על-פי חוק רישוי עסקים. נראה לי, כי אין אלא להסכים לעמדת המשיבים, כאשר רואים הם בטענה זו משום "התחכמות" גרידא. "ההדרכה", במידה שהיא מתבקשת על-ידי המזמין, נעשית בדרך זו, שכל המעוניין בכך קודם כול שוכר סירה, חסקה או גלשן, ואין כל הבדל לעניין הרישוי, אם ההשכרה נעשית עם או בלי הדרכה. ההשכרה היא בכל מקרה המכנה המשותף; ההדרכה עשויה לבוא בתור תוספת, במקרה שהיא מתבקשת או נחוצה. ז) סיכומו של דבר: רשאים היו המשיבים, על-פי החיקוקים שאוזכרו, לאסור על העותרים להמשיך ולהחזיק את כלי השיט שלהם על חוף הים, וזכאי היה ראש העירייה שלא לתת להם היתר לניהול העסק של השכרת סירות, חסקות וגלשנים על-פי חוק רישוי עסקים. אין איפוא בסיס לטענה, כי המשיבים פעלו כפי שפעלו בעניין זה ללא סמכות כדין. .9עלינו לדון עתה בעילה השנייה, אשר בגינה ניתן הצו-על-תנאי, והיא נעוצה בטענת האפליה, בה האשימו העותרים את המשיבים. העותרים מייחסים למשיבים מידה רבה של דו-פרצופיות. בו בזמן שהם טוענים כלפי העותרים, כי אין הם יכולים להרשות להם להמשיך ולנהל את עסקם של השכרת כלי שיט, וזאת, כביכול, מתוך הדאגה לאינטרס הציבורי, הרי מרשים הם לגורמים אחרים לעסוק בפעילות דומה, או במפורש או לפחות מכללא, על-ידי עצימת עיניים. הטענה מושמעת בשני כיוונים: א) נטען, כי המשיבים מודעים לעובדה, כי המצילים, המועסקים לאורך שפת הים בתל-אביב, עוסקים גם בהשכרת חסקות, והמשיבים משלימים עם מצב זה ואינם נוקטים פעולה כלשהי כדי להביא להפסקת פעילות זאת. ב) בעתירתם השמיעו העותרים את ההאשמה, שהמשיבים עשו מעין קנוניה עם אנשים, אשר פתחו ביוני 1982בחוף הילטון עסק להשכרת מפרשיות, המכונה "מועדון גלשני הרוח". העותרים חזרו על טענתם זו ביתר שאת לאחר סיום הדיון בעתירה, כאשר הגישו לנו, בהסכמתנו, תצהיר נוסף בנדון. על-פי תצהיר זה ממוקם המועדון החדש במחסן במבנה השירותים בחוף הילטון, שנמסר בשכירות משנה על-ידי מלון הילטון ל"מועדון" בהסכמת העירייה, ומחסן זה משמש מרכז להשכרת מפרשיות וכן מחסן לאחסון מפרשיות פרטיות. המבנה כאמור נמצא ממש ליד המקום בו ממוקמות החסקות של העותרים. עוד נטען, שנמסר לעותרים מפיהם של עובדי המועדון, כי המשיבה לא אסרה עליהם להשכיר סירות בחוף, אלא יעצה להם לחכות, או לפחות "לפעול בצנעה", עד לאחר תום הדיונים לפני בית-משפט זה. .10טענות האפליה לא הוכחו לפנינו בצורה מספקת: א) המשיבה הדגישה, שהיא לא נתנה רישיון עסק להשכרת סירות וחסקות לאף אדם, ולמעשה דחתה בקשות מספר, שהוגשו על-ידי גורמים שונים למתן רישיון כזה. ב) אשר למצילים, הרי אין המשיבים מכחישים, שמזה שנים רבות - כנראה מאז היו מצילים בחוף תל-אביב - עסקו המצילים גם בהשכרת חסקות. אומר ראש העיר בתצהירו: "הבעיה סבוכה והיא נוגעת גם למישור יחסי העבודה שבין המצילים והמשיבה, אולם על אף הקשיים הרבים החלה המשיבה בשנים האחרונות לפעול לשנוי המצב ולסילוק החסקות". הוגשו לנו מכתבים וחוזרים, בהם נדרשו המצילים להפסיק פעילותם זו, וכן הוגשו לנו ראיות בדבר פניות מטעם המשיבה למשטרה בבקשה לעזור למשיבה בניסיונותיה להביא לסילוק החסקות של המצילים מהחוף. בין היתר הוצג לנו מכתב מראש ענף הסיור ממשטרת תל-אביב, מיום 16.4.81, בו נאמר: "הנני מתכבד להודיעכם כי לאחר בדיקת הנושא, יוגש לכם הסיוע המשטרתי המבוקש לביצוע הפינוי. מועד הפינוי נקבע לתאריכים מ- 26.4.81עד 30.4.81". מסתבר, כי הפעולה בוצעה לבסוף ביום 2.6.81, וכל החסקות והסירות סולקו ונמסרו לעירייה. גם לאחר מכן סירבו המצילים לחתום על התחייבות שלא לעסוק בעתיד בהשכרת סירות וחסקות, וכתוצאה מכך 50מהחסקות, שנתפסו על-ידי המשטרה, נמצאות עדיין בידי העירייה. ביום 19.4.82נשלח שוב חוזר על-ידי סגן מזכיר העיר אל כל המצילים, בו הם נדרשים לסלק את החסקות, הסירות והגלשנים משטח החוף, "שאם לא כן, תאלץ העיריה לפעול לסלוקם". ייתכן שיכלו המשיבים לנקוט כנגד המצילים אמצעים דראסטיים ותקיפים יותר, וייתכן שנמנעו מלעשות כן בשל אותם קשיים במישור של יחסי עבודה, עליהם רמז ראש העירייה בתצהירו. אך מכאן ועד לאפשרות לקבוע, כי הייתה כאן מצד המשיבה הסכמה שבשתיקה, הדרך ארוכה. אין העותרים יכולים להכתיב למשיבים, אילו אמצעים עליהם לנקוט כנגד מפרי ההוראה (ראה: בג"צ 100/51 [3]), ויש בצעדים, שאמנם נקטו המשיבים, כדי לנקותם מאשמת האפליה. ג) הוא הדין בקשר לטענה השנייה, המתייחסת ל"מועדון גלשני הרוח". המשיבים הגישו תצהיר נגדי מפי מנהל מחלקת החופים בעיריית תל-אביב-יפו, בו מוכחשות טענות העותרים בלשון תקיפה. הוא מדגיש שוב, כי לא הוצא היתר או רישיון לאף אדם לעסוק בעסק של השכרת סירות בחוף הים. המחסן, אליו מתייחסת העותרת, נמצא במבנה שירותים, שהוקם על-ידי חברת "אתרים", והוא שייך לחברה. חברת "אתרים" היא גוף משפטי נפרד מן העירייה, בעלת מלוא הזכויות להשכיר את המחסן למי שתרצה, והיא, כנראה, אכן השכירה אותו לאנשי המועדון, כדי שיאחסנו שם את הסירות והגלשנים שלהם. מכל מקום, העירייה הורתה למנהל המועדון שלא להשכיר את הסירות בחוף הילטון. עוד מוסר מנהל מחלקת החופים, כי ביום 15.10.82התקיימה אצל ראש העירייה ישיבה בנושא זה, ובה סוכם, כי לא תורשה הפעלת סירות וגלשנים בתחום חוף רחצה מוכרז, וכי תיבדקנה אפשרויות לאיתור מקומות מתאימים לפעילויות מסוג זה. לאור התצהיר הנ"ל, ובהתחשב בעובדה, שהעותרים לא הגישו לנו כל ראיה מוחשית בדבר זהותו של אדם, אשר יוכל להעיד על קנוניה בין המשיבה לבין המועדון (רק אמר באופן סתמי, כי הדברים נמסרו "מפיהם של עובדי המועדון עצמו"), לא נוכל לקבוע מימצא כלשהו בעניין זה לחובתם של המשיבים. ד) למעשה, טוענים המשיבים במידה מסוימת של הצדקה, שאם הופלה מישהו לטובה, אזי אלה הם העותרים דווקא, אשר הוצע להם היתר לניהול עסק של הכשרת כלי שיט בחוף גאולה. .11סוף דבר: טענות העותרים בשתי העילות, גם בעניין סמכותם של המשיבים וגם בעניין חשד האפליה, דינן להידחות. עם זאת ברצוני להביע את התקווה, שלאור כל הנסיבות ובמיוחד בהתחשב בשירותם המסור של העותרים למען הספורט הימי בתל-אביב, תעמוד גם בעתיד בעינה הצעת המשיבים, כי יינתן לעותרים היתר לנהל את עסקם במקום אחר בחוף ימה של תל-אביב, יהא זה בחוף גאולה או במקום מתאים אחר. .12הנני מציע, כי הצו-על-תנאי וצו הביניים יבוטלו, וכי יוטל על העותרים לשלם למשיבים את הוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 10שקל. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט יהודה כהן: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. שכירותחוף הים