הכרה רטרואקטיבית בפוסט טראומה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה רטרואקטיבית בפוסט טראומה: א. בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "הועדה"), שליד בית משפט השלום בחיפה, מיום 10.10.10, בראשות כב' השופט א. שדה, בתיק ו"ע 4771-10-09, לפיו נדחה הערר שהגישה המערערת, יליד 1933, על החלטת המשיבה מיום 13.9.09 לדחות את בקשתה של המערערת להכרה רטרואקטיבית בפוסט טראומה, החל מיום פנייתה למשיבה בשנת 1969. ב. בדיון שהתקיים בפני הועדה הסכימו באי כח הצדדים לוותר על חקירת המצהירים, וביקשו לסכם טיעוניהם בכתב בצירוף האסמכתאות עליהן הם מסתמכים, כשהועדה מצידה עיינה במסמכים אשר בתיקה של המערערת. ג. המערערת הגישה למשיבה ביום 30.5.1969, תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד ש. שומסקי ז"ל. תביעתה זו של המערערת נדחתה ביום 29.1.76, מבלי שהמערערת הגישה ערר על החלטתה זו של המשיבה. הנימוק בהחלטתה של המשיבה היה שלאור תוצאות הבדיקות הרפואיות אין הוכחות שהנכות לה טוענת המשיבה נגרמה עקב רדיפות הנאצים. צויין באותה החלטה שהמועד להגשת הערר הוא 14 יום ממועד קבלת ההחלטה, אך כאמור, ערר לא הוגש. ד. חלפו שנים, ובתאריך 17.7.2003 הגישה המערערת תביעה שניה למשיבה באמצעות עוה"ד י. קוריס וזאת בהתייחס למחלת עצבים. מציינת הועדה בפסק דינה (פיסקה 12) שבמכתב שצורף לתביעה השניה נכתב מפורשות כי רצ"ב תביעה חדשה, ומכאן הסיקה הועדה שקיימת אינדיקציה לכך שהיתה בידי המערערת ובא כוחה ידיעה על התביעה הראשונה. מוסיפה הועדה שבתביעה החדשה לא נטען דבר ביחס לכך שטרם התקבלה תשובה לתביעה הראשונה. התביעה הראשונה לא אוזכרה ומספרה לא צויין וגם לא צויין שביני לביני שינתה המערערת את שמה הפרטי (התביעות לא נשאו מספר ת.ז. אלא שם ומספר תיק פנימי אצל המשיבה). ה. במסגרת התביעה החדשה, הוכרה המערערת כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בגין פגימה נפשית ונקבע לה תגמול ממועד הגשת התביעה השניה (1.7.2003). ו. כאמור, טענת המערערת שהיא זכאית לתשלום רטרואקטיבי של התגמול החל ממועד הגשת התביעה הראשונה (1969), כשטענתה היא שהחלטת הדחיה לא נשלחה אליה בדואר רשום. לענין זה מסתמכת המערערת על ע.א. (מחוזי תל אביב), 3109/05 מרלן שכטר נגד הרשות המוסכמת, וכן ע.א. (מחוזי תל אביב) 1232/09 הרשות המוסמכת נגד גולדה חיימוביץ מיום 1.7.2010. ז. הועדה דנה בהרחבה בשאלת יישומו ופרשנותו של פסק הדין בענין מרלן שכטר, וציינה שהאמור באותו פסק דין אינו חל במקרה שבפנינו. הועדה ציינה, בין יתר הדברים, שהערעור שהגישה המערערת הוא לכאורה על החלטתה של המשיבה מיום 13.9.09, לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להכרה רטרואקטיבית כשבפועל, כך מציינת הועדה, הערר הוא על החלטת המשיבה מיום 4.8.04 אשר קבעה את מועד תחילת זכאותה של המערערת לתשלום (1.7.03), כשהמועד להגשת ערעור על החלטה זו (מיום 4.8.04) חלף מזמן. ח. מוסיפה הועדה שפסק הדין בענין מרלן שכטר אינו מכשיר "את השיטה לפיה עורר שנרדם על זכויותיו יכול להיזכר ולשלוח מכתב אחרי כמה שנים ביחס לקביעה או החלטה ישנים, ובאמצעות תשובת המשיבה למכתב, להכשיר ערעור על ההחלטה הישנה.... ". ט. הועדה מדגישה שההחלטה המהותית נשוא הערר היא משנת 2004, ולמעשה אין כל טענה, ועל פניו ברור, שהמערערת ידעה, הבינה, והסכימה, במשך שנים, למועד שנקבע בהחלטה משנת 2004, דהיינו, שתחילת זכאותה לתשלום מיום 1.7.03 בלבד. י. לאחר ניתוח מלוא הטענות שהועלו בפניה, ועיון במסמכים אשר בתיק שהוגש לועדה, קבעה הועדה כי היא מקבלת את טענת המשיבה לפיה נשלחה למערערת הודעת הדחיה (בכל הנוגע להחלטת דחיית תביעתה בשנת 1976) במועד וכדין, וזו הגיעה למי שהיה מוסמך לקבל את הודעת הדחיה, דהיינו, בא כוחה דאז של המערערת עוה"ד שומסקי ז"ל, וכן קובעת הועדה כי הוכח במאזן הנדרש שהמערערת ידעה על דחיית תביעתה והשלימה עימה תוך ויתור על זכות הערר שעמדה לה. כמו כן קובעת הועדה שהמערערת ידעה שהתשלומים שהיא מקבלת הינם מיום 1.7.2003 והדבר נודע לה ולבא כוחה דאז, עוה"ד י. קוריס, עוד בשלהי 2004 או תחילת שנת 2005. יא. הועדה הוסיפה וציינה, שאין מקום להחיל בענייננו את הוראת סעיף 18 של חוק נכי רדיפות הנאצים, הואיל והשימוש בסעיף זה נועד לאפשר לרשות המוסמכת לשנות החלטה שניתנה על יסוד מעשה או מחדל פליליים או שהתגלה על סמך ראיות חדשות כי ההחלטה יסודה בטעות. הועדה מציינת שמשמעות הסעיף היא ראיות חדשות שלא ניתן היה לאתרן או להביאן עובר למתן ההחלטה, כשמראיות אלה עולה שנפלה טעות בהחלטה. עוד מציינת הועדה שעל השימוש בסעיף זה חלים העקרונות של שיהוי ותום לב. יב. בענייננו, כך קובעת הועדה, המערערת לא שמרה על רצף דיוני מתביעתה הראשונה (שהוגשה כזכור בשנת 1969). הועדה מוסיפה שמעיון בתביעה שהגישה המערערת בשנת 2003 לא עולה איזכור של החלטה קודמת, אין בתביעה זו טענה לטעות שנפלה בהחלטה משנת 1976, אין כל עתירה לשינוי החלטה ואין התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי שעמדה בלב החלטתה של המשיבה. יג. למעשה, כך מציינת הועדה, התביעה שהוגשה בשנת 2003 היא תביעה חדשה, כך עולה מניסוחה ומן ההתכתבויות שנילוו אליה. מציינת הועדה שהמערערת לא תקפה במועד, במסגרת ערר, את החלטתה של המשיבה בדבר העדר קשר סיבתי, לא התמודדה בזמנים הרלוונטיים מול קביעות הרופאים, לא הביאה בזמן הרלוונטי חוות דעת ולא הגישה כל הליך לפי סעיף 18 של חוק נכי רדיפות הנאצים בזמן סביר. הועדה מציינת שהיה על המערערת לנהל הליך בו יוכח כי נפלה טעות בהחלטתה של המשיבה, ועל סמך ראייה חדשה, דהיינו, ראייה שהיא לא היתה יכולה להגישה בשעתו, ואולם הדבר לא נעשה. יתר על כן, מחמת המתנה של מעל שלושה עשורים סיכלה המערערת את האפשרות לחקור את הרופאים שבדקו אותה בשעתו והתרשמו ממנה, או אף לקרוא את המסמכים במלואם נוכח התבלות המסמכים. לפי התרשמות הועדה קבלת תביעתה של המערערת משנת 2003 היא יותר "לפנים משורת הדין", כטענת המשיבה, מאשר קעקוע מסקנות הועדה הרפואית והחלטת המשיבה ביחס לתביעה הראשונה. בסיכום הדברים הגיעה הועדה למסקנה שהמערערת לא עמדה בנטל הנדרש ולפיכך נדחה הערר. יד. המערערת מיאנה להשלים עם פסק דינה של הועדה, והגישה בפנינו ערעור מפורט, ובהמשך גם עיקרי טיעון מפורטים ומנומקים, ושני תיקי מוצגים. גם המשיבה מטעמה הגישה בפנינו עיקרי טיעון ותיק מוצגים. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 22.3.11 שמענו את תמצית טענותיהם של באי כח שני הצדדים ובנוסף הגיש לנו בא כח המשיבה את תיקה של המשיבה בכל הנוגע למערערת, וכן הומצא לנו תיק הועדה. טו. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של שני הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שלא נפלה כל טעות שבעובדה בפסק דינה של הועדה. קביעותיה של הועדה תומכות במסקנה המשפטית אליה הגיעה, ואין לגלות בפסק דינה של הועדה טעות שבחוק. מכאן שסבורים אנו שיש לאשר את פסק דינה של הועדה לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך דין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים. טז. למעלה מן הדרוש נוסיף ונציין אך זאת: בא כח המערערת הלין על כך שהועדה דנה בסוגיות עובדתיות הגם שבעלי הדין הסכימו שמצהירים לא ייחקרו. טענה זו של בא כח המערערת איננה מקובלת עלינו, בשים לב לכך שחלפו עשרות שנים עד אשר הסוגיה עלתה לדיון בפני הועדה, ולכן ממילא לא היתה משמעות ראייתית, ומכל מקום בוודאי לא משמעות של ממש, לשמיעת חקירות מצהירים כאלה ואחרים, מה גם שחלק לא מבוטל מן העדים שהיה באפשרותם לספק את המידע הרלוונטי, אינם עוד בין החיים. יז. ראוי לזכור ולהזכיר שתביעתה של המערערת הוגשה למשיבה בשנת 1969, דהיינו, לפני למעלה מ-40 שנה, וההחלטה לפיה נדחתה תביעתה הראשונה של המערערת ניתנה בשנת 1976, דהיינו, לפני כ-34 שנה, ולא היתה כל הצדקה לחוסר המעש מצד המערערת, או מי מטעמה, במהלך שנים כה רבות שבהן לא נקטה בהליך כלשהו. יח. יש לזכור כי ניצולי שואה רבים, שלכאורה זכאים היו לקבל גימלאות רטרואקטיביות, נמנעו מלהגיש תביעתם נוכח חלוף השנים והתיישנות התביעה, ואין מקום לדין שונה במקרה זה. פסק דינה של הועדה מפורט ומנומק, מסקנתה של הועדה מקובלת עלינו, ואנו סבורים כי לא נפלה טעות בתוצאה אליה הגיעה הועדה. עיקרי נימוקיה של הועדה מקובלים עלינו, ולא שוכנענו שנפלה בפסק דינה של הועדה טעות שבעובדה או טעות במסקנה המשפטית. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור. אין צו להוצאות. התחום הנפשירטרואקטיביותפוסט טראומה