קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה כדין - היעדרות מהבית: .1בקשת המבקשים לביטול פסק הדין שניתן נגדם במעמד צד אחד מתבססת על הוראותיהן של תקנות 281- 282לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לפיהן רשאי בית המשפט לבטל פסק-דין שניתן בסדר דין מקוצר, אם נוכח לדעת, שהמצאת ההזמנה לא הייתה בת פועל, או מטעם מספיק אחר שיירשם; אם עשה כן, יכול הוא ליתן רשות להתגונן. .2הטענות שהועלו על-ידי המבקשים היו בעיקרן שתים: (א) ההזמנות וכתבי-בי-דין לא הומצאו למבקשים כדין. (ב) תצהיר המבקש מגלה הגנה טובה לכאורה, ויש לו סיכויי הצלחה לזכות בהתדיינות, אם יבוטל פסק הדין. .3ענין ההזמנות: לו הצביע המבקש על פגם בהליכי ההזמנה, אשר בעטיו חייב היה בית המשפט להימנע ממתן החלטה מעיקרא, זכותו היא, שההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק, שהרי מקובל עלינו מאז ומתמיד, כי פגם בהליך האמור משמש כשלעצמו עילה מספקת לביטול ההחלטה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 568). הוא שנאמר לענין זה בע"א 713/75 [1], בעמ' 453: "הלכה פסוקה היא מימים ימימה שפסק-דין שניתן שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע אמנם הוזמן כדין, חייב בית-המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול-דעת." אשר להמצאה למבקש הראשון, הרי הכלל הוא, כי ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אבל אם יש לו מורשה לקבלת כתבי-בידין, די בהמצאה למורשה [תקנה 439לתקנות הנ"ל]. באין אפשרות למצוא את הנמען, מותר בהתאם לתקנה 445להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו, ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנה. במקרה שלפנינו הומצאה ההזמנה לדין עבור המבקש 1לאשתו בדירת המגורים שלהם. המבקש טוען, כי לא הוכח שהוא גר עם אשתו בעת ההמצאה. לטענתו אמנם גר עמה עד ליום- 16.11.79בכתובת אליה הומצאו כתבי-בי-דין, אך אחר כך החליט לעזוב את מקום מגוריו. יש לציין, שההמצאה בוצעה ביום 3.12.79, היינו פרק זמן קצר ביותר לאחר שהמבקש החליט לעזוב את מקום מגוריו, כטענתו. המבקש אינו מציין בתצהירו את סיבת העזיבה, אינו טוען שנטש את אשתו ומשפחתו, אינו מציין את התאריך המדויק של העזיבה, והיכן היה בעת ההמצאה. טענות אלו אין בהן כדי להניח את הדעת. בע"א 362/66 [2] הוחלט בסוגייה דומה לזו שלפנינו, כי היעדרות זמנית של אדם מביתו, שהוא המקום בו הוא חי בעבר עם משפחתו וכנראה ימשיך לחיות בו בעתיד, אינה מפסיקה לצורך התקנות הנ"ל את מגוריו שלו ואת מגורי בני משפחתו עמו באותו מקום. במקרה האחר האמור הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד מי שנמצא בעת הגשת התביעה בחו"ל, וכתב התביעה נמסר לאשתו בביתו בירושלים. לפי עדותו של מוסר הכתב אמרה האישה באותו מעמד, כי תודיע לבעלה בחו"ל את דבר קיום התביעה. במקרה שלפנינו - לפי עדותה של מוסרת הכתב [עו"ד בליצר] - טענה אשתו של המבקש 1, כי הוא חולה ונמצא בפנים הבית, והיא תמסור לו את המסמכים (עמ' 2לפרוטוקול הישיבה בהמ' 7003/83). הגב' בליצר נחקרה בחקירה נגדית, דבריה לא נסתרו, ושופט בית-משפט קמא האמין להם. זאת ועוד, לו גם היה המבקש בעת המסירה בחו"ל - דבר שכאמור לא הסתבר - לא היה בכך בנסיבות מקרה זה כדי לשנות את התוצאה: כך נפסק בע"א 403/64 [3], כי כאשר יש לנתבע השוהה זמנית בחו"ל (שם היה מדובר על שהייה בחו"ל במשך קרוב לשלוש שנים) מורשה בארץ המוסמך לפי הדין לקבל בשבילו את הכתב, אין התובע חייב להמתין לו עד שישוב ארצה כדי שיוכל לבצע המצאה אישית. המצאה למורשה כזה בארץ היא המצאה חוקית, ואין צורך במקרה כזה להיזקק להמצאת הכתב מחוץ לתחום המדינה, ואף אין להוכיח חוסר אפשרות להמציא לנתבע את הכתב בחוץ לארץ. אוסיף, כי טענתו של המבקש 1, כי הוא הפך בתקופה זו לנווד וכי לא היה לו מקום קבע אחר, מלמדת אף היא, מדוע אי-אפשר היה לבצע המצאה לנמען, כדרישת תקנת 445, וממילא מותר היה להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו. .4אשר להמצאה למבקשות השנייה והשלישית, הרי המדובר בחברות זרות הרשומות באנגליה. המצאה כזו צריכה להיעשות בדרך כלל על-פי סימן ד לפרק כז לתקנות (תקנה 467), כלומר, יש לבקש מבית המשפט היתר להמצאת כתבי-בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, ונתבע, שהוזמן בלא שניתן היתר המצאה כאמור, אינו נעשה בדרך כלל כפוף לשיפוטו של בית-משפט בישראל. כאשר מדובר בנתבע שנמצא בחו"ל, אך אין יודעים היכן, יש צורך בשנים: בקשה מבית-המשפט להיתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט וכן בקשה לתחליף המצאה. נסיבות מקרה זה מיוחדות מאוד: כתבי-בי-דין הומצאו לביתו של המבקש 1, שהוא מנהלן [כנראה היחיד] ובעל מניותיהן של המבקשות 2ו- 3החברות). וכבר נפסק, כי המסמכים יכול שיומצאו למנהל, וההמצאה תהא כדין, אף אם לא הומצאו למשרדה הרשום של החברה כאמור בתקנה 449(הנוקטת לשון "מותר") (ראה: ע"א 482/68, 483[4], בעמ' 13, וכן ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל בעמ' 179הערה 31, לפיו המצאה למנהל החברה אף מחוץ למשרדה הרשום, מספקת, כי הרי זו כאילו המצאה אישית לחברה). כמבואר לעיל, המבקש 1בתצהירו, ואגב, אפילו לא בא-כוחו בטיעוניו (יהיה המשקל הראייתי של טיעון כאמור אשר יהיה), אינם מצינים כתובת אחרת כלשהי, אליה היה צריך להמציא את ההזמנות. טענתם היא, כי יש ללמוד מתקנה 449על דרך ההיקש כיצד להמציא כתבי-בי-דין לחברות זרות. התקנה קובעת, כי ההמצאה תיעשה על דרך הנחה במשרדה הרשום של החברה. דא עקא, שהמבקשים לא הצביעו על קיום משרד רשום של החברות. מאידך גיסא, הצהיר המצהיר א' זוסמן בתצהירו, כי המבקש הראשון ניהל את עסקי החברות במשרד שבביתו ברחוב עזרת תורה, וכי כל המסמכים שנמסרו לחברות נשלחו ונמסרו ברחוב עזרת תורה בירושלים במשך כל מהלך העסקים בין המבקשות השנייה והשלישית והמבקש הראשון לבין שירסון, וכי זוהי הכתובת שמסר המבקש הראשון לשם קבלת מסמכים עבורו ועבור החברה. יוצא שאף אחת מהדרכים להמצאה שנקבעו בתקנות לא הייתה מועילה יותר כדי להביא את התובענה לידיעת המבקשות, ודרך ההמצאה הנ"ל לא נעשתה כדי להכשיל את המבקשות אלא דווקא כדי להביא את דבר ההזמנות לידיעתן. תכלית ההמצאה היא מסירתם של מסמכים לנמען במישרין או בדרך אחרת כדי לוודא ככל האפשר הגעתם לידיו, ואם יש מקום מסירה הידוע ככתובת עסקי החברה, רשאי היה בית המשפט שלא להשתכנע מן הצורך לחפש תחליפי מסירה. הסתבר כי בנסיבות המיוחדות שנדונו כאן הייתה רק אפשרות מעשית אחת והיא להמציא את ההזמנה בתוך המדינה, לחברות ולמנהלן, וכל דרך אחרת לא הייתה אלא בגדר ברכה לבטלה. בבוא מערכת נסיבות כגון זו לעיונה של ערכאת ערעור, בין בעת בקשת רשות ערעור ובין בערעור עצמו, רשאית ערכאת הערעור לבחון, בין היתר, גם אם סטיה מן הקיום הדווקני של התקנות גרמה לעיוות-דין או לאו, ולגבי המסירה לאשת המבקש בנסיבותיו של מקרה זה אין להגיע למסקנה זו כלל ועיקר. .5החלופה השניה המובאת בתקנה 281ענינה "טעם מספיק אחר שיירשם". כדברי ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 524, "טעם מספיק אחר" כאמור בתקנה 281הוא טעם המבאר, על שום מה לא הגיש הנתבע את בקשתו לרשות להתגונן במועדה, כגון מפאת מחלה פתאומית. בדונו בבקשה על-פי תקנה 281נוהג בית-המשפט בדומה לאותם העקרונות, שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 227, ולענין זו האחרונה נאמר על-ידי ד"ר זוסמן, שם, בעמ' 569: "לא היה פגם בהחלטה אשר מבקשים לבטלה, תלוי המבקש בחסדו של בית המשפט. במקרה כזה לעולם אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול, אלא בית-המשפט יציג לעצמו שתי שאלות אלה: ,ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט? שנית: מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט?' השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית..." ובהערת שולים 47באותו עמוד: "אך אין זאת אומרת שמותר להתעלם לגמרי מן השאלה הראשונה. מקום שאין בפי בעל-הדין הסבר למחדלו, ידחה בית המשפט את בקשתו." בתצהירו לא הראה המבקש טעם כאמור וכן לא טען, כי לא ידע על התובענה שהוגשה נגדו, להבדיל מטענתו שכתבי-בי-דין לא הומצאו לו כדין. אף-על- פי-כן בדק בית-משפט קמא, ככל הנראה, לפנים משורת הדין, אם תצהירו של המבקש הראשון מגלה הגנה טובה לכאורה. הנתבע חייב לפרט בתצהירו, מהי ההגנה, אותה יביא לפני בית המשפט. מלים סתמיות כגון "לפי מיטב ידיעתי אין כל יסוד לתביעה" אין בהן כדי לבסס ביטולו של פסק-דין. בית-המשפט זכאי לדעת מה היא הגנתו של המבקש, והוא אשר חייב לקבוע, אם יש יסוד לתביעה אם לאו. הטענה היחידה, שהייתה מפורטת בצורה כלשהי (טענת האילוץ), לא שכנעה את הערכאה שדנה בה. בנסיבות אלה החלטתי לדחות את הבקשה. המבקשים יישאו בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 000, 50שקלים. המצאת כתבי בי דין