התקף לב בזמן אזעקה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב בזמן אזעקה: 1. ביום 20.1.91, במהלך מלחמת המפרץ, נשמעה אזעקה שבאה להזהיר מפני התקפת טילים. כאשר חבש המערער את המסיכה נעשה לו לא טוב ונשטף בזיעה. הרגשה זו נמשכה גם לאחר שנסתיימה האזעקה והורדה המסיכה. לאחר כמה שעות הגיע המערער לבית חולים "בילינסון" במחלקת טיפול נמרץ, לאחר שהרופאים איבחנו אצלו "אוטם חריף בדופן סרעפתית" (מסמך סיכום מחלה). הוא שוחרר מבית החולים ב- 27 לינואר. במסמכים הרפואיים תוארה הפגיעה כהתקף לב. 2. המערער הגיש תביעה להכיר בו כנפגע פעולות איבה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970. לטענתו, מאז פרוץ המלחמה הוא היה נתון בחרדות ובמתח נפשי רב, במיוחד עקב היותו ניצול שואה אשר האיום בפגיעת גזים היווה לגביו איום בעל משמעות מיוחדת. המתח והחרדה החריפו בעקבות אזעקה שהושמעה בערב יום .20.1.91 כתוצאה מהחרפה זו לקה המערער באוטם שריר הלב. הטענה היא, כי האזעקה היא פעולת איבה, אשר כתוצאה ממנה נגרם אוטם שריר הלב. הרשות המאשרת דחתה את התביעה בנימוק כי אין כל קשר סיבתי רפואי בין מחלת המערער ומלחמת המפרץ. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 3. התשתית הרפואית, הצריכה לענייננו, היא: עובר לאירוע נשוא הערעור סבל המערער מיתר לחץ דם וספק נטיה לסוכרת - שניהם גורמי סכון, המהוים בסיס להתפתחות טרשת עורקים. טרשת עורקים מהווה גם בסיס להופעת התקפי לב. ע"פ חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי, שהוגשה מטעם המערער: "התקף לב לא מתרחש על רקע של טרשת עורקים כרונית יציבה, אלא אם כן מתרחש משהו הגורם לערעור היציבות. ה"משהו" הזה במקרה זה הינו מצב החרדה בעקבות אירועי המלחמה." ולהלן - "יש לראות במלחמת המפרץ גורם משמעותי בהופעת אוטם שריר הלב אצל המערער בהיותו ללא ספק (ודאי לגביו) אירוע בעל עומס נפשי חריג." 4. בשורת פסקי הדין נפסק, כי אין לראות באוירת המתח ששררה בתקופת המלחמה, כשלעצמה, "פעולת איבה" כמשמעותה בחוק וכי על הטוען שהוא נפגע מפעולות איבה, לקשור את הפגיעה לפעולת איבה מסוימת. ב-ע"ש 186/92 נדל נ' הרשות המאשרת (לא פורסם) נפסק: "אין לומר, כי כל מי שלקה בליבו במהלך מלחמת המפרץ, בין אם החלים מכך ובין אם נפטר כתוצאה מכך, הוא נפגע מפעולת איבה. אמנם אווירת ימי המלחמה יצרה מתח אצל תושבי ישראל, אך אין לראות במתח הכללי ובאווירה הכללית של ימי המלחמה "פעולות איבה", כמשמעותה בחוק. על מי שטוען שהוא נפגע מפעולת איבה לקשור את הפגיעה לפעולת איבה מסוימת." בעניין נדל הנ"ל נפסק, כי למרות התדרדרות הכללית שהחלה אצל המנוח בשל המלחמה, "אין יסוד סביר לקשור את ההחמרה במצבו של המנוח ופטירתו כתוצאה מכך לאירוע מסוים, שהיה "פגיעת איבה", אלא סביר לקשור זאת למתח שבו היה שרוי כתוצאה מהאווירה הכללית בימי המלחמה. בכך לא די." "מתח מסויים", כנדרש, הוכח בע"ש 169/93, שם קיבלה הועדה את גרסתו של המערער, לפיה לקה בהתקף לב בעקבות ובעת האזעקה שנשמעה, וכי מעולם לא חש בליבו לפני כן. 5. בענייננו, העיד המערער, כי: "באותו ערב הלכתי לישון והיתה אזעקה חבשתי את המסיכה. נעשה לי לא טוב, התחלתי להזיע... כשהורדתי את המסיכה המשכתי לחוש ברע ולהיות מכוסה זיעה..." בעקבות אירועים אלה הוזעקה מונית (שהיה קושי בהזמנתה) והוא הובהל לבית החולים בשעה 4-5 לפנות בוקר. ומיד אושפז ואובחן אוטם שריר הלב. אכן, עוד בטרם אירוע זה, היה המערער שרוי במתח ולחץ, במיוחד כשהתחילו לדבר על המלחמה ועל סכנת גזים, אך ההתקף של אוטם שריר הלב אירע בסמוך לאזעקה ביום .20.1.91 6. המערער סבל מיתר לחץ דם וספק סכרת, שהם גורמי סיכון לטרשת עורקים, המהווה בסיס להופעת אוטם שריר הלב. בהיותו ניצול שואה, הלחצים והחרדות שהיה נתון בהם עקב המלחמה היו רבים יותר מאשר אדם שלא עבר את השואה. גם לחצים נפשיים וחרדות מוסיפים לגורמי סיכון אלה. בנסיבות אלה, ניתן לסווג את המערער כבעל "גולגולת דקה", דהיינו, כנתון בסיכון מוגבר להיפגעות. אולם, גם אדם כזה יכול ויוכר כנפגע פעולות איבה אם יוכח הקשר בין פעולת איבה לבין הפגיעה. .7על פי סעיף 2לחוק: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת." בענייננו, פעולת האיבה הנטענת היא האזעקה שנשמעה ביום .20.1.91 הפגיעה הנטענת היא אוטם שריר הלב. מתוך עדותו של המערער נלמד כי מיד עם הישמע האזעקה וחבישת המסיכה החל חש ברע, כפי שלא חש לפני כן, חש כאבים בחזה, והתכסה בזיעה. פרופ' קפלינסקי ציין בחוות דעתו כי התגברות מצב החרדה יכול להוות זרז ("טריגר") להופעת התקף לב. מקובל עלינו כי בעת אזעקה גובר המתח הנפשי ומצב החרדה. בהיעדר ראיה לסתור, הוכח כי אוטם שריר הלב נגרם כתוצאה מהתגברות החרדה והמתח של המערער בעת האזעקה ביום 20.1.91וכתוצאה ממנה. 8. ב"כ המשיבה הרחיבה חקירותיה וסיכומיה בטענה, כי עברו כ- 6 שעות מאז נשמעה האזעקה ועד שהגיע המערער לבית החולים ואובחן אוטם שריר הלב. עבור הזמן, לטענתה, מצביע על היעדר קשר סיבתי בין האזעקה לבין אוטם שריר הלב. 9. בדב"ע מז/69-0 המוסד לביטוח לאומי נ' מקס גלסברג, פד"ע יט, 234, 236 נפסק כי "תקופה של עד 3עד 7 ימים בין האירוע בעבודה לבין הופעת האוטם עשויה לנתק את הקשר הסיבתי בין אירוע בעבודה לבין אוטם". הנה כי כן, רואים אנו כי עבור זמן של מספר ימים, ולא של מספר שעות, עשוי ללמד על ניתוק קשר סיבתי. בענייננו, פרק הזמן שעבר, מאז שהתחיל המערער לחוש רע, עם הישמע האזעקה וחבישת המסיכה, ועד לאבחון אוטם שריר הלב בבית החולים, הוא מספר שעות בלבד ולא מספר ימים. לא הובאה כל ראיה, או חוות דעת רפואית, כי פרק זמן של מספר שעות בין הופעת כאבים בחזה וזיעה לבין אבחון אוטם שריר הלב מצביע על היעדר קשר סיבתי בין המחושים לבין אוטם שריר הלב. 10. לא זאת אף זאת - לא הוכח כי אוטם שריר הלב אכן אירע 6 שעות לאחר האזעקה, כאשר הגיע המערער לבית החולים. האוטם אובחן אמנם, 6 שעות לאחר האזעקה, כאשר הגיע החולה לבית החולים, אך הסימפטומים של "תעוקה חזקה מלווה חוסר נשימה והזעה" שהיו למערער בעת הגיעו לבית החולים החלו לפני כן, סמוך מאוד להשמעת האזעקה ובעת חבישת המסיכה. בנסיבות אלה, סביר להניח כי התקף הלב אירע בעת שהופיעו הסימפוטמים לראשונה, בעת האזעקה ועוד בטרם הגיע המערער לבית החולים. 11. כך או כך, אנו בדיעה, כי המערער הרים את נטל הראיה להוכיח כי בעקבות האזעקה ביום 20.1.91, שהיא פעולת איבה, נגרם לו אוטם שריר הלב, וכי אוטם זה הוא תוצאה של התגברות החרדה והלחץ עקב האזעקה, שהיוו "טריגר", כדברי פרופ' קפלינסקי, להתהוות האוטם, על רקע גורמי הסיכון בהם היה נתון המערער, עקב מצבו הגופני והנפשי. התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור ורואים במערער נפגע פעולת איבה, במובן החוק.התקף לב / אוטם שריר הלבאזעקה