חוות דעת מומחה בית משפט המבוססת על מידע לא נכון

מומחה מטעם בית המשפט בפסיכיאטרייה של הילד קבע לתובע נכות צמיתה, וכפי שיתברר להלן, חוות דעת זו מבוססת בחלקה, בין השאר, על מידע לא נכון או בדוק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוות דעת מומחה בית משפט המבוססת על מידע לא נכון: התובע, יליד 4.10.65, נפגע ביום 6.4.95 בתאונת דרכים. את נזקיו הוא תובע בהליך זה מהנתבעים. האחרונים אינם מתכחשים לחובתם לפצות את התובע על נזקיו, והמחלוקת שבין הצדדים מתרכזת, אפוא, בשאלת הנזק בלבד. אין חולק בין הצדדים שהתאונה היתה קשה ופגיעותיה בתובע היו נרחבות וקשות. קביעת ותיחום נזקי הגוף של התאונה חייבו מינוי קשת רחבה של מומחים רפואיים, שמסקנותיהם יפורטו להלן. בטרם אעשה כן, אקדים את המאוחר ואומר שמכל הקשת הרחבה של המומחים, רק אחד (ד"ר אייזנברג - פסיכיאטרייה של הילד) קצב לתובע נכות צמיתה, וכפי שיתברר להלן, חוות דעת זו מבוססת בחלקה, בין השאר, על מידע לא נכון או בדוק. המומחה בתחום הכירורגי, שנתבקש לבחון גם אספקטים אפשריים של פגיעה כליתית ופגיעות פנימיות אחרות (ד"ר לרנאו), ציין בחוות דעתו מיום 24.1.97 שהתובע איבד את הכרתו בתאונה, וכי בבית החולים נמצאו סימני חבלה בראש ושיתוק של פלג גוף ימני, זאת בנוסף לחבלות בחזה, ביד וברגל ימין. פגיעות נוספות שנמצאו היו בטן תפוחה עם דימום תת עורי, וכן שברים בעצם הכתף ובצלעות I ו-II מצד ימין. בראש נתגלה "שבר קווי ללא סימני דימום אל תוך הגולגולת". מאוחר יותר באשפוז נתגלתה גם חבלה בריאה הימנית, וכן קרעים בכבד ודמם מסביב לכליה, שבר בחוליה מותנית ודמם גדול מאחורי חלל הבטן". המומחה הכירורגי בדק את התובע ביום 24.1.97. נמצאו צלקות ברוחב של 1.5 ס"מ מתחת לפטמה הימנית, כל שאר הבדיקות (ובכלל זה נשימה, בטן, כבד ותנועות כתף) היו תקינות. מסקנתו של המומחה היתה ש"כל הפגיעות האלו נרפאו בצורה שלמה, וכיום.... לא נשארו שום בעיות בריאות...", כל זה בכפוף לצורך בבדיקות בתחום האורטופדיה, הנוירולוגיה וההתנהגות (ההדגשות כאן ובהמשך, שלי - ו.ז.). המומחה ציין שהתובע איננו סובל מנכות כירורגית כלשהי. המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר לוין, נתן חוות דעת ביום 23.3.98, בה קבע כי בדיקה וצילומים שנעשו העלו כי הפגעים האורטופדיים של התובע העלו ארוכה מלאה, ואין לו נכות כלשהי בתחום זה. המומחה בתחום הנוירולוגיה (פרופ' א. שטיינברג) נתן שתי חוות דעת. בראשונה (מיום 29.12.96) סקר את פגעי התובע בתאונה, ולאחר מכן ציין ש"בהערכה נוירופסיכולוגית מיום 14-15.11.95 נמצא תפקוד קוגניטיבי ממוצע - נמוך לגילו (IQ82), ואולם נתגלו קשיים בתחומים "ויזואו מרחביים, תפקודי בניה, ותפקודים פרונטליים". בדיקת EEG ובדיקת שמיעה היו תקינות. בהמשך חוות דעתו ציין המומחה ש"ניכר שיפור גדול בכל התפקודים לעומת הערכה קודמת שנה קודם לכן. תפקודי שפה, תפקודי בניה ותפקודים ויזואליים בסיסיים נמצאו תקינים לגילו, יש שיפור בקריאה ובכתיבה, אך עדיין ניכר קושי מסוים בתפקודים אלו, יש שיפור בהתנהגות ובקשב וריכוז, עדיין קושי ניכר בחשבון, וקשיים בתחום הויזואו מרחבי". בבדיקה שערך המומחה נמצא שהמצב הכללי הוא תקין, התנהגות התובע היתה הולמת. שיתוף הפעולה שלו היה מלא. בדיקות נוירולוגיות היו כולן תקינות. המומחה התרשם כי חרף השיפור הקוגניטיבי וההתנהגותי עדיין "נותרו חסרים בתחומים קוגניטיביים אחדים - בקריאה, בכתיבה ובחשבון, וכן קשיים בתחום הויזואו מרחבי...". מניסיון העבר הסיק המומחה ש"צפוי שיפור נוסף במשך השנתיים הקרובות, ובתנאי שהתובע יקבל טיפול שיקומי/חינוכי נאות". בכל הנסיבות הללו קצב המומחה 20% נכות זמנית עד סוף 1998. מקץ תקופת הנכות הזמנית בדק פרופ' שטיינברג את התובע בשנית, ובעקבות כך נתן חוות דעת נוספת ביום 5.11.99. מסקנת הבדיקה הנוירולוגית היתה שלא נמצאה נכות או החמרה לעומת המצב הקודם. עם זאת, ובהסתמך על הערכה נוירופסיכולוגית מיוני 1999, ציין המומחה כי "נסתמנה נסיגה ברורה ומשמעותית בתפקודים הקוגניטיביים ופסיכולוגיים עד כדי צורך בהתערבות פסיכיאטרית פעילה". לפי הכתוב בחוות דעת פרופ' שטיינברג, הצביעה ההערכה הנוירופסיכולוגית על "תפקוד שכלי ברמת פיגור גבולי קל... ממצא זה מהווה ירידה משמעותית בהשוואה לבדיקות נוירופסיכולוגיות קודמות. כמו כן נמצאו חסרים בולטים בתחומים שונים - פגיעה בתפקודי חשיבה גבוהים, התנהגות אימפולסיבית, אפטיות וחוסר מוטיבציה, קשיים בתכנון ובהתארגנות, קשיי קשב וריכוז, קשיי זיכרון ובעיות רגשיות בולטות עם סימני דיכאון והתפרצויות בכי". נוכח ממצאים אלו העריך המומחה שהתובע סובל "מהפרעה פסיכיאטרית משמעותית", והוא הציע מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרייה כדי לקבוע הן את הנכות והן את שאלת הקשר הסיבתי לנכות, אם ישנה, לתאונה. אכן נתמנה מומחה בתחום הפסיכיאטרי, הוא ד"ר אייזנברג. את חוות הדעת הראשונה הוא נתן ב8.1.98-, ובה הוא יוצא מנקודת הנחה "אנמנסטית" ש"מדובר בבחור שהתפתח לדברי אמו ללא דופי עד זמן התאונה, לא היו לו קשיים בבית הספר...". "נתונים" נוספים ששימשו את המומחה הם אלו: "הוא אינו מתלבש לבד בלי עזרה, לא קושר שרוכים...". בבדיקה "הוא המעיט ולא דיבר באופן ספונטני... מרבה להשתמש במושג של עייפות עם המשמעות - לא רק על עייפות פיזית, אלא חוסר חשק וחוסר אנרגיה נפשית, הוא אינו יוזם פעילויות, לא הולך לחברים... הוא אמר שהוא חסר סבלנות, מתעצבן ושובר דברים...". התמונה הקלינית, כפי שהרופא ראה אותה, היא "של כהות חושים... עלייה ברוגזנות... קשיי ריכוז... ריחוק רגשי... חוסר זיכרונות, ירידה ביוזמה... מצב רוח ירוד אם כי אין זה דיכאוני קליני". בתאונה זו קיימים שלושה מתוך ארבעת הקריטריונים שיש בהם POST TRAUMATIC STRESS DISORDER (להלן .S.T.P), הפגיעה בתפקוד היא "משמעותית ובאה לביטוי בתחום הלימודי, החברי והמשפחתי...". המומחה סבר שהזמן דאז לא היה מתאים לקביעת נכות צמיתה, זאת "כל עוד לא ידועה מידת הפגיעה הקוגניטיבית אצל ילד אשר הולך לבית ספר ואמור לרכוש מיומנויות וידע". הוא הציע לכן לדחות לשנתיים את פסיקת הנכות הצמיתה, ובינתיים לקבוע נכות של 30%, וליתן לתובע טיפול מתאים. השערתו היתה (ראה מכתבו מיום 11.11.98 לב"כ התובע) שבתום תקופה זו תתייצב הנכות הצמיתה על 10-20 אחוז "הן כשארית מהטראומה והן כמשנית לקשיים בלמידה". עוד בטרם אפנה לחוות הדעת שניתנה לאחר חלוף כשנתיים, חשוב להדגיש כבר כאן שני דברים: א. ממצאי ומסקנות המומחה התבססו במידה ניכרת מאוד ומשמעותית מאוד על נתונים שנמסרו לו על-ידי התובע ואמו, בין השאר נתונים שפורטו לעיל, שהמומחה יצא מהנחה שהם נכונים. ב. הנכות הבסיסית היתה .S.T.P. חוות דעת נוספת שניתנה על-ידי המומחה ב9.2.00- הוגדרה על ידו כ"השלמה לחוות דעתי הקודמת...". הנתונים שנמסרו למומחה הפעם, ושכפי שיתברר להלן היוו נדבך חשוב בשיקולי המומחה, היו, בין השאר, היות התובע חלש בלימודים, "כאשר חוזר מבית הספר ישן מספר שעות, מתלונן לעתים קרובות על כאבי ראש... אין לו פעילות חברתית... בבוקר קשה להעיר אותו הוא גם עייף... מתלבש לבד אבל עדיין מקבל עזרה מאמו ברחצה...". נתונים נוספים שנמסרו למומחה מתייחסים להיות התובע עצבני, לא נוטל חלק בעבודות הבית "מצית אש כמשחק". בשיחה עם המומחה שיתף התובע פעולה "באופן חלקי... תשובותיו היו קצרות ומגלות חוסר אנרגיה, אדישות, חוסר מרץ ודחף". עם זאת, "לא נצפו הפרעות בהלך או תוכן החשיבה... הוא חסר תכניות עתידיות... מרגיש נחות ביחס לבני גילו", מתוסכל ממגבלותיו "למשל בקריאה". בסיכום הגיע המומחה למסקנה "שבניגוד לצפיות לא חלה התקדמות במצבו לעומת הבדיקה הקודמת לפני שנתיים. על פי ממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית, חלה נסיגה בתפקודו הקוגניטיבי... מצבו הרגשי אינו מראה שום שיפור לעומת הבדיקה הקודמת, ואולי אף החמרה... מצב רוחו ירוד... הוא חסר יוזמה...". על בסיס כל אלו קצב המומחה לתובע נכות צמיתה של 40%. המומחה נדרש על-ידי ב"כ הנתבעים לחקירה, וזו התקיימה ביום 14.11.2000. בחקירתו אמר המומחה, בין השאר, ש"...בהסתמך על הבדיקה הנוירופסיכולגית יש החמרה במצב הנוירולוגי ולא הטבה...". ואולם "...לצורך חוות הדעת שלי אין חשיבות לשאלה אם יש שיפור במצב הנוירולוגי אם לאו, נכון שאם יתברר שיש שיפור במצב הנוירולוגי זה צריך להישקל על ידי בחוות הדעת שלי". עוד אמר המומחה שהוא לא בדק "נתונים אודות התנהגות הילד לפני התאונה". לכך יש, לדברי המומחה, חריג אחד והוא - "רמת הציונים שלו לפני התאונה היתה בינונית ומטה. אחרי התאונה רמה יותר נמוכה, למשל בשנת 91 הציונים שלו היו 80-85 ואחר כך זה ירד ל50-60. אני הסתמכתי על התעודות שנמצאו אצלי... אני ייחסתי חשיבות להשוואה בין התעודות לפני ואחרי התאונה. אילו ידעתי שלפני התאונה היה לו ממוצע 57 ואחריה בין 60 ל65- הדבר היה משפיע על חוות דעתי...". בהמשך חקירתו אישר העד "שלא היה שיתוף פעולה מלא של התובע בזמן הבדיקה...", ודבר זה מצא ביטוי גם בחוות הדעת הכתובה, בה נאמר שהתובע סרב לעבור מבחנים ממוחשבים לקביעת קשב וריכוז. על כך הוסיף המומחה בעדותו שהתובע סרב אף לצייר. עוד אישר המומחה שנוכח העובדה שהוא התבסס בחוות דעתו על "נתונים שקיבלתי מהאמא בלבד", הרי "אם הנתונים ישתנו גם חוות הדעת תשתנה", ואולם רק "במידה מסוימת משום שהיא מבוססת גם על ההתרשמות הקלינית שלי". המומחה הבהיר שבניגוד לחוות הדעת הראשונה, אין הוא מאבחן עוד את התובע "כמי שסובל מתסמונת פוסט-טראומטית, האבחנה שונתה". בסיום חקירתו על-ידי ב"כ הנתבעים, הבהיר המומחה שאם יתברר לו שציוני התובע לא ירדו לאחר התאונה "הייתי נשאר בחוות הדעת הראשונה". ראיתי לנכון להביא נתונים מפורטים למדי על העובדות שהיוו בסיס לשתי חוות דעת המומחה, כמו גם את עיקרי עדותו של ד"ר אייזנברג, והכל כדי להראות שיש מידה של פרובלמטיות בחוות דעתו. פרובלמטיות זו מתבטאת, בין השאר, בעניינים אלו: א. ד"ר אייזנברג סמך, כפי שאמר, על נתונים עובדתיים שנמסרו לו, בעוד שכפי שיתברר להלן, לא ניתן היה לסמוך על נתונים עובדתיים שנמסרו לו על-ידי התובע ואמו, זאת ללא בדיקה ובחינה מעמיקים. ב. ד"ר אייזנברג סמך והשתית חלק מהותי ומשמעותי מאוד של ממצאיו על כך שהיתה ירידה בציוני התובע בין התקופה שלפני התאונה ובין התקופה שאחרי התאונה. הוא התבסס על התעודות שהוצגו בפניו כנראה על-ידי התובע ואמו, ואולם מסתבר שהצגה זו היתה לא שלמה ומטעה מאוד. גם ד"ר אייזנברג אישר שאם יתברר שלא היתה ירידה בציונים, ואם הנתונים העובדתיים אינם נכונים או אינם מהימנים, יהיה צורך בשינוי חוות דעתו. ג. חרף אי הבהירות העולה מתשובות המומחה על שאלות בנושא הקשור להשלכת הממצאים הנוירולוגיים על חוות דעתו, ברור שמידה של השלכה יש, שהרי המומחה אמר במפורש שאם היתה הטבה במצב הנוירולוגי יש להביא עובדה זו בחשבון. את חוות הדעת הנוירולוגית השניה, של אפס אחוזי נכות, הוא לא ראה, וממילא לא יכול היה להביא בחשבון נתון זה. בטרם אסיק את המסקנות העולות מפרובלמטיות זו, אבהיר על שום ולמה אין לקבל (בלשון המעטה) את נתוני התובע ואמו כתורה למשה מסיני. הופעתו של התובע בבית המשפט תוכננה ונועדה להטעות את בית המשפט. השאלה הראשונה שהוא נשאל (עמ' 4 לפרוטוקול) היתה אם הוא יודע היכן הוא נמצא ולשם מה הוא בא, ועל כך הוא השיב "אני לא יודע מה אני עושה פה, אני לא יודע מה זה הבניין הזה.... לא שאלתי למה באתי הנה". נוכח תשובה זו הודעתי לב"כ התובע שכיוון ש"הילד איננו מבין דבר לא ניתן להעידו". לבקשתו אפשרתי הפסקה, ולאחריה הופיע "אדם אחר", ובתשובה לשאלתי התברר ש"הוא כבר יודע לשם מה הוא נמצא פה", והוא אף הבהיר שהוא נמצא בבית המשפט. הוא גם אישר שאמו אמרה לו יום קודם שהוא אמור להופיע בבית המשפט, ולשאלה למה לא אמר זאת קודם השיב "שכחתי". המהפך הדרמטי שהתרחש בכל הנוגע לעד בין לפני ההפסקה בין אחריה, זכה להערה בראש עמוד 5 לפרוטוקול שזו לשונה: "אי אפשר שלא להתרשם משטף התשובות והבנת הדיבר כפי שנחזו עתה לעיני בית המשפט, לאחר ההפסקה, בניגוד לריחוף ולבהייה שאפפו את אי הידיעה ותשובות הילד בטרם ההפסקה". להשלמת קטע זה של העדות, אציין שאמו של התובע לא היתה נוכחת באולם בית המשפט בעת מתן עדותו. היא נשאלה בעדותה, שניתנה לאחר עדות התובע, מה היא אמרה לבנה התובע אודות בית המשפט והשיבה (עמ' 15) שהיא לא אמרה לו שהולכים לבית המשפט אלא שהולכים לטייל. כשנשאלה מה אמרה לו כשנכנסו יחדיו לבניין בית המשפט השיבה "אמרתי לו תראה איזה יופי... לא ציינתי בפניו את המילה 'בית המשפט'...". בשלב זה נאמר לה שבנה סיפר שיום קודם לכן היא כן אמרה שהולכים לבית המשפט, ועל כך השיבה "נכון ציינתי אתמול בפני את בית המשפט, אבל הוא כנראה שכח...". אין צורך להכביר מילים כדי לאמר שנעשה כאן ניסיון מכוון של הטעיית בית המשפט על-ידי הצגת התובע כמנותק מהסביבה לחלוטין. ניסיון הטעייה זה איננו יחידי. כבר אמרתי שלד"ר אייזנברג לא הוצגו כל תעודות בית הספר הרלוונטיות, מה שהוצג לו היא תעודת שנת 91-92 שהציון הממוצע בה היה 83.6. לאחר מכן "דולגה" תעודת שנת 92-93, ולאחריה הוצגו תעודות השנים 95-96, 96-97, ובהן צוין ממוצע של 57 בשנת 93-94, 60 בשנת 95-96 ו65- בשנת 96-97. התאונה היתה, כזכור, באפריל 1995, ומסתבר שתעודת שנת 92-93, שהיא לכל הדעות שנת לימודים שלפני התאונה, לא הוצגה, כפי שכנראה לא הוצגה גם תעודת שנת 93-94. בשתי שנות הלימוד הללו הציון הממוצע היה 57, בשנים שלאחר התאונה המצב השתפר ולא הורע. רק ההחלטיות של הנתבעים, כשעמדו על דרישתם להצגת התעודות החסרות, חשפה עובדות אלו. גם מורה בית הספר שהעיד לא הבהיר את המציאות בצורה המלאה. מקרים אלו הם הבולטים ונעדרי ספק כלשהו בהם ניסה התובע להטעות את בית המשפט, ואולם אין הם המקרים היחידים. עיון בעדויות התביעה מצביע על הצגת עובדות רבות מאוד שאינן נכונות. בין השאר הצגת מצב על-ידי אם התובע שחולשה מוטורית ("יש לו רגל לא בסדר, תמיד רועדת, אין שיווי משקל. כתוצאה מכך הוא נופל במקלחת או בבית. בשבוע האחרון הוא נפל פעמיים" - עמ' 13) מחייבת אותה לעזור לתובע להתקלח, לחפוף את הראש וכל כיוצא בזה. כזכור, קבעו המומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה שלתובע אין נכות כלשהי בתחומים אלו. לעניין שאלת המהימנות אין צורך שאפרט ואמנה את כל אי האמת שבעדויות התובע ואמו. די שאומר שאין ליתן אמון בעדויותיהם כשאלו אינן מחוזקות בראיה תומכת או מסייעת. בנסיבות אלו, אין לתובע להלין אלא על עצמו על שכפה על בית המשפט קביעה לפיה לא נכון היה לבסס ממצאים ומסקנות פסיכיאטריות על נתונים שנמסרו מפיו ומפי אמו בלבד. הנה כי כן, נדבכים חשובים מאוד עליהם נסמכת חוות דעת הפסיכיאטר קועקעו או הוטלו בספק רב, וברור לכן שלא ניתן לקבל את חוות הדעת הפסיכיאטרית כפשוטה. כזכור, המומחה עצמו אמר שאילו ידע שאין ירידה בציוני התובע בין לפני לאחרי התאונה, היתה חוות דעתו משתנה, כפי שהיתה משתנה אם העובדות עליהן סמך ואותן שמע מפי התובע ואמו אינן נכונות או אינן מהימנות. כנגד זה היו לו למומחה גם נדבכים שלא קועקעו, וביניהם בדיקה נוירופסיכולוגית, וכן התרשמותו האישית (אם כי באמצעות מתורגמן) מהתובע. על חלק בלבד מהדברים שהוצגו בפניו, ושהוכחו כלא נכונים, אמר המומחה שאילו ידע זאת היה חוזר לחוות הדעת הראשונה בה קצב נכות זמנית בלבד, וכשמביאים בחשבון נתון שנכתב במכתב תשובה לב"כ התובע, הרי שלאחר התקופה הזמנית הנכות המשוערת היא 10-20 אחוז. הספק בקביעה הפסיכיאטרית מקבל משמעות נוספת כשבין חוות הדעת הראשונה לשניה שונתה הדיאגנוזה כליל מתסמונת פוסט-טראומטית לליקוי נפשי אחר, וכשהתובע סרב לשתף פעולה בבדיקה השניה. ייתכן שנכון יהיה לאמר שמשעה שהתובע גרם לחוסר יכולת לקבוע את נכותו (אם בכלל יש נכות), הרי שבהעדר ראיות מספיקות, לא תיקבע נכות כלשהי. דרך זו היתה אולי נכונה מבחינה משפטית, ואולם היא מקפלת בתוכה "ענישה" חמורה מדי, ומתעלמת מהממצאים הבלתי תלויים בדברי התובע. ב"כ התובע הפנה אותי בסיכומיו לדו"ח הנוירופסיכולוגי, ואולם חוששני שתרומתו הישירה היא מוגבלת. מומחה בית המשפט הוא הנוירולוג והפסיכיאטר, והדו"ח הוא אמצעי עזר להם. כבר היו דברים מעולם שיש וילדים סובלים מקשיי קריאה או נתונים למגבלות אחרות. העיתונות מלאה נתונים על האחוז הגבוה של ילדים קשיי קריאה, ורק מומחה שנתמנה לצורך בחינת הנכות בעקבות התאונה יכול לערוך את הסינון המתאים. הסינון שנעשה לקה בהבאתם בחשבון של נתונים לא נכונים או לא מהימנים. בכל הנסיבות הללו, ותוך שאני "פוזל" לעבר חוות הדעת הראשונה של ד"ר אייזנברג, וכן להערכתו שלאחר שתסתיים הנכות הזמנית הכלולה בה תעמוד הנכות הצמיתה על 10-20 אחוזי נכות, ותוך שאני נותן ערך לעדות אמו של התובע על כך שחל שיפור במצבו, נראה לי שנכון יהיה להניח נכות קבועה של כ20%-, וכך אני קובע. ומכאן לעניין הנזק, ככל שניתן להסיק ממה שיש בפני, הרי שתפארתו של התובע, גם אילולא התאונה, לא היתה על "תעסוקה רוחנית", אלא על "תעסוקה מוטורית". ציוניו גם לפני התאונה הם דלים. לצד זה, אמו מספרת שהיא קנתה לו כ50- משחקי מחשב, ללמדך שגם בתחום כישורים אלו יש לתובע עתיד אפשרי. התובע הוא תושב ירושלים, ועל רקע כל הנתונים הללו נראה לי שהפיצוי הראוי בשל הפסד שכר, לאחר היוון כפול, הוא 250,000 ש"ח, וכך אני מחליט. עבור נזק בלתי ממוני ישולם הפיצוי הקבוע בחוק בגין 20% נכות ו26- ימי האשפוז. ימי הטיפול באילן אינם אשפוז. הפיצוי יהיה צמוד למדד ויישא ריבית כדין מיום התאונה. עבור עזרת הזולת בתקופה שלאחר התאונה אני פוסק, על בסיס אומדנא דדינא, סכום של 10,000 ש"ח, וסכום זה כולל ריבית והצמדה להיום. התובע והנתבעים הסכימו לנסות ולהסכים ביניהם בגין איזה מההוצאות המגובות (לטענת התובע) בקבלות ואישורים זכאי התובע. מהסיכומים הבינותי שלא נעשה ביניהם מאמץ כלשהו להגיע להסכם. בנסיבות אלו, ואם הצדדים לא יגיעו להסכם, אקבע את הפיצוי בשל הוצאות מיוחדות לאחר השלמת ראיות, זאת לפי בקשת מי מהצדדים. אני רוצה לקוות שהצדדים ישכילו להסדיר נושא זה, שהיה צריך להיות מוסדר בעבר, לפי המוסכם, ללא צורך בדיון נוסף שיהיה כרוך בהטלת הוצאות נוספות ככל שניתן לצפות. הוצאה בעבר או הוצאה צפויה בעתיד, שאיננה מכוסה לפי חוק בריאות ממלכתית, לא הוכחה. מכל הסכומים האמורים ינוכו התשלומים התכופים ששולמו, כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין מיום תשלומם, וכן גם תקבולי המל"ל בגין נכות התובע, גם זאת בצרוף ריבית והצמדה. היתרה תשולם לתובע, זאת בצורף הוצאותיו ובצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום שיש לשלמו ובצרוף מע"מ. מומחהמומחה מטעם בית המשפטחוות דעת מומחהחוות דעת