חזקה תכופה

את מסקנת ההרשעה של המערערים בהשתתפות במעשי השוד עצמם ביססו שופטי הרוב על הכלל בדבר חזקה תכופה ברכוש גנוב, לאמור, העובדה כי המערערים נמצאו מחזיקים או שולטים ברכוש הגנוב בסמוך לביצוע של כל אחד משלושת מעשי השוד יוצרת הנחת עובדה, שידם היתה במעשי השוד, אם כמבצעים עיקריים ואם כמסייעים למבצעים העיקריים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזקה תכופה: הנשיא לשעבר מ' לנדוי: בשלושת התיקים הללו הוגשו ערעורים של חמישה מערערים, אשר הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- .1977ההרשעה מתייחסת לשלושה מקרי שוד, שקרו בחודשים אוקטובר ונובמבר 1979, ובהם נגנב רכוש בעל ערך רב מאוד, כלהלן: .1בתאריך 11.10.79, בשעות הלילה, פרצו שלושה אנשים רעולי פנים אל חדר השומרים במחסני גינדי בראשון-לציון. אחד מהם היה מזוין באקדח. הם התנפלו על שני השומרים ששמרו במקום, כפתו אותם בידיהם וברגליהם וסתמו את פיותיהם באיספלנית. לאחר מכן גנבו מן המחסנים תשעה מכשירי טלוויזיה מתוצרת טלפונקן ומן השומרים את הכסף שהיה בכיסיהם. את המכשירים הוציאו מן המחסן במכונית שהביאו למקום. .2בתאריך 20.10.79, בשעות הלילה, בוצעה פריצה בשיטה דומה, אל מחסני משרד הביטחון בבאר-יעקב. גם שם היו שני שומרים מופקדים על שמירת המחסנים. שלושה שודדים רעולי פנים התנפלו עליהם, כשבידיהם אקדחים שלופים, כפתו אותם, חסמו את עיניהם וסתמו את פיותיהם באיספלנית. כן היכו את השומרים וגרמו להם חבלות. ונטלו מהם אקדח, שעון וסכום כסף, השלושה פרצו ארונות שבמחסנים ונטלו מהם 200, 1שעונים מתוצרת סייקו ו- 79מחשבי כיס. .3בתאריך 16.11.79, בשעות הלילה, פרצו שני שודדים רעולי פנים, וביד אחד מהם אקדח, אל מחסני ערובה של חברת פי"ת בראשון-לציון. הם כפתו את ידי השומר היחיד שהיה בחדר במקום, ניתקו את הטלפון, פרצו את הקירות של המחסנים בפטישים וגנבו מהם 22מכשירי טלוויזיה צבעונית מסוג סאבא, 4מכשירים נוספים בשחור-לבן מסוג טונגסרם, וכן 43מכשירי וידאו טייפ מסוג היטשי. את הסחורה הגנובה הובילו מן המקום במשאית שהביאו עמם. השלל של שלושת מקרי השוד הובל לחנות לצורכי חשמל של אחד מרדכי מרום בעיר לוד, והלה ועוד אדם, ששמו ויטו כלפון (המערער 4), טיפלו במכירתו לאחרים וקיבלו חלק נכבד מן התמורה, ששילמו הקונים בעד הרכוש הגנוב. אף אחד מן השודדים לא זוהה על-ידי השומרים, שנפלו להם קרבן. לפני בית המשפט המחוזי הועמדו חמשת המערערים לדין בתור שותפים לשוד, והם המערערים ויטו כלפון הנ"ל, ויקטור לסרי ומקס אסור ביחס לשלושת המקרים הנ"ל, המערער יוסף בן חמו ביחס למקרה הראשון (במחסני גינדי) בלבד והמערער רפאל ביטון ביחס למקרה השלישי (במחסני פי"ת) בלבד. חמשתם הורשעו, כפי שהואשמו, בתור שותפים לשוד, פרט למערער כלפון, שהורשע ביחס לשוד במחסני גינדי בקבלת רכוש גנוב בידעו שהרכוש הושג בדרך פשע, לפי סעיף 411של חוק העונשין, וביחס ליתר שני המקרים הורשע גם הוא כשותף לשוד. בית המשפט המחוזי לא קבע ולא יכול היה לקבוע על פי הראיות שהובאו, מה היה חלקו של כל אחד מהמערערים בכל אחד ממקרי השוד שבהם הורשעו כאמור - מי כמבצע השוד בפועל ומי כמסייע למבצעים. אך אין בכך כלום, כל עוד הוכחה שותפותם של השלושה, בדרך זו או אחרת. המערער מקס אסור, שבו ראה בית המשפט המחוזי את ראש הכנופיה, נידון ל- 10שנות מאסר מיום 10.12.79וכן הופעל במצטבר מאסר-על-תנאי של 18חודש, שהיה תלוי ועומד נגדו. הוא מערער לפנינו בע"פ 117/81 ובע"פ .172/81 ויקטור לסרי נידון ל- 8שנות מאסר ומהן 6שנים בפועל, מיום 10.12.79, ושנתיים מאסר-על-תנאי, ונגדו הופעל מאסר-על-תנאי של 6חודשים בחופף למאסר בפועל של 6שנים. הוא מערער בע"פ 153/.81 ויטו כלפון נידון ל- 8שנות מאסר בפועל מיום 6.12.79, כן הופעל נגדו מאסר-על-תנאי קודם של שנתיים במצטבר. גם הוא מערער בע"פ 153/.81 יוסף בן חמו ורפאל ביטון נידונו כל אחד ל- 5שנות מאסר, מהן 3 שנים בפועל מיום 3.12.80תוך ניכוי 34ימי מעצר, ושנתיים מאסר-על- תנאי. בן חמו מערער בע"פ 117/81 וביטון בע"פ 153/.81 הכרעת הדין ניתנה ברוב דעותיהם של כבוד השופטים נ' בר ו- י' גלעדי. אב בית הדין, כבוד הנשיא התורן (כתוארו אז) השופט ד' לוין חלק עליהם, בהיותו סבור שיש לזכות את כל הנאשמים מחוסר הוכחות מספיקות. חילוקי הדעות היו נעוצים בהערכה שונה של עדות העד העיקרי מטעם התביעה, מרדכי מרום הנ"ל, אשר קיבל את הסחורה הגנובה וביחד עם המערער כלפון הפיץ אותה לאחרים. אין חולקין, שאם נופלת עדות זו, כי אז דין המערערים לזיכוי, כי יתר הראיות היו ראיות מסייעות בלבד, שאינן מצטרפות, כשהן לעצמן, כדי יסוד מספיק להרשעת המערערים. ואמנם, זו היתה דעתו של אב בית הדין, שמתח ביקורת קשה ביותר על עדותו של מרום ותיאר אותו כעד "לא ישר, מעמיד פנים, מיתמם" עד כי "תקצר היריעה מלפרט את שפע הסתירות, התמיהות ודברי הכזב שבדברי מרום. כל תאור דברים שבכתב לא יצלח כדי לתאר את נפתוליו של העד וחלקת לשונו". למסקנה זו הגיע אב בית הדין על-פי התרשמותו מהופעת העד על דוכן העדים, והתרשמות זו ניזונה בעיקר מסתירות חמורות, שבהן הסתבך העד בחקירה נגדית ממושכת ונמרצת, שנערכה לו על-ידי הסניגורים המלומדים, כאשר ניסה לישב בין עדותו בבית המשפט לבין הודעות, שנגבו ממנו בזו אחר זו על-ידי חוקרי המשטרה, וכן נתגלו סתירות רבות בין הודעות אלה לבין עצמן. בהקשר זה חזר אב בית הדין והדגיש בהרחבה את ערכה הרב של החקירה הנגדית כמכשיר לגילוי האמת. לעומתו, היתה מסקנת שני חבריו, שישבו עמו לדין, שניתן לסמוך על עדותו של מרום בבית המשפט, ואותן סתירות חמורות בינה לבין הודעות העד במשטרה הם הסבירו במצבי הלחץ, שבהם היה העד נתון בעת חקירתו המשטרתית: הוא נתפס כמקבל רכוש גנוב בעל ערך עצום, שבהפצתו עסק כאמור. שאיפתו היתה איפוא להתחמק מעונש או לפחות לצאת בעונש קל. זאת קיווה להשיג על-ידי שיתוף פעולה עם חוקריו, בדרך גילוי פרטים על אחרים שהיו מעורבים בפרשה. אך כנגד זה היה עליו לחשוש מנקמתם של הללו, אם יגלה את מלוא הידוע לו על חלקו של כל אחד מהם בפרשה כולה. לפיכך גילה באותו שלב טפח וכיסה טפחיים וגם מסר פרטים לא נכונים; ומכיוון שלא אמר לחוקריו את האמת כולה, מובן מאליו שהסתבך בסתירות בין הודעה להודעה, כאשר הוא מגלה מדי פעם פרטים נוספים או אף נסוג ממה שגילה קודם. על-כן, אין תימה שלא עלה בידו לעמוד בחקירה הנגדית בבית המשפט, כאשר הועמד מול פני הסתירות שבהודעותיו, ותשובותיו על כך היו מגומגמות ולעתים אף מגוחכות. שינוי יסודי חל בעמדתו של מרום - כך עולה מחוות-דעותיהם של שופטי הרוב אחרי שביום 28.12.79נערך זיכרון דברים בינו לבין חוקרי המשטרה ונציגתה של פרקליטות המחוז. בזיכרון דברים זה התחייב מרום לגלות לחוקריו את כל הידוע לו על שלושת מקרי השוד ועל המעורבים בהם, וכן לעזור באיתור הרכוש הגנוב ולמסור עדות אמת מלאה ומפורטת בבית המשפט "בהתאם להודעותיו במשטרה", אחרי שיועמד לדין באישום של קבלת רכוש גנוב ביודעין ויודה בעובדות, המיוחסות לו בכתב האישום. התביעה מצדה התחייבה להביא את האמור בזיכרון הדברים לידיעת בית המשפט כנימוק להקלה בעונשו של מרום, וכן התחייבה המשטרה לפנות לשירות בתי הסוהר בהצעה שמרום יוחזק אחרי גזירת דינו בתנאים מיוחדים כדי לשמור על חייו ולדאוג כמיטב יכולתה לבטחונם של בני משפחתו. ואמנם כך היה. מרום הועמד לדין באשמת קבלת רכוש גנוב, הודה באשמה ויצא בעונש קל יחסית (שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר-עלתנאי) וגם זכה לתנאי מאסר נוחים. אחרי שדינו נגזר, הופיע כעד תביעה נגד חמשת המערערים דנן. מובן מאליו, כי בתנאי ההסכם שעשה עם המשטרה והפרקליטות היה מניע חזק לקיים את האמור בהסכם ולתת עדות אמת, למרות הפחד מפני המערערים, שבו היה עדיין שרוי. אחד משופטי הרוב מדבר על קרובי הנאשמים וחבריהם, אשר "מלאו את בית המשפט ומבטי האיבה שלהם נחו על העד". מניע נגדי זה עשוי היה לגבור גם על השפעת פחדו מפני אלה, מה גם שהוא היה אותה שעה כלוא, והיה עליו לחשוש, שאם לא ימלא אחרי ההסכם ישללו ממנו את היחס המיוחד, שבו זכה בכלא. הכרעת הדין היא, כמובן, הכרעת שופטי הרוב, ומבחינה פורמאלית עלינו - בערעור - להתעלם מדעתו של שופט המיעוט גם במה שנוגע להתרשמותו מהופעת העד על דוכן העדים. אך אין זאת אומרת, שכאשר אנחנו באים לשקול מחדש את הרשעת המערערים, אף בדרך המוגבלת, שבה נוהג בית המשפט שלערעור, שלא ראה את העד לפניו, נוכל להתעלם מהערותיו הקשות של שופט המיעוט, אשר ביטל ערכה של העדות באורח כה בוטה. ברם, נחה דעתנו, כי למרות הערכה כה שלילית של עדות מרום על-ידי שופט המיעוט, מותר היה לשופטי הרוב להגיע למסקנה הפוכה, ושלנו בערעור אין עילה להתערב במה שהם פסקו. הטעם לדבר הוא, ברחשי כבוד לשופט המיעוט, שהוא נתן משקל יתר לסתירות בין עדותו של מרום בבית המשפט לבין הודעותיו השונות למשטרה ולניסיונות הסרק של העד להסביר בלחץ החקירה הנגדית, סתירות כאלה שאינן ניתנות להסבר. ערכה של החקירה הנגדית כמכשיר לגילוי האמת אינו מוטל בספק, אבל עדיין יש להבחין בין מקרהו של עד, אשר כתוצאה מחקירתו הנגדית חוזר בו מדברים שאמר בחקירתו הראשית, לבין מקרהו של עד, הסותר בבית המשפט את מה שאמר בחקירתו המשטרתית: במקרה הראשון ודאי נחוץ הסבר יותר משכנע, כדי לתרץ סתירות בין עדותו הראשית של העד לבין עדותו בחקירה הנגדית, מאשר במקרה השני, כאשר העדות בבית המשפט בשלמותה אינה לוקה בסתירות פנימיות, אך היא סוטה סטייה של ממש ממה שהעד אמר בחקירתו המשטרתית: אם העדות בבית המשפט בשלמותה נראית אמינה, אין עוד משקל רב לסתירות בינה לבין מה שאמר העד בשלבים השונים של חקירתו המשטרתית. במשפט, שעליו נסבו הערעורים שלפנינו, מותר היה לשופטי הרוב לקבל את העדות בבית המשפט בשלמותה כעדות אמת למרות הסתירות הרבות בינה לבין הודעות העד במשטרה; כי יש לסתירות אלה הסבר פסיכולוגי מספיק, כאמור לעיל. להסבר זה לא נתן שופט המיעוט את משקלו הראוי שלא כשופטי הרוב. מר מ' מרוז, פרקליטו של לסרי, שקיבל על עצמו את עיקר התפקיד כפוי הטובה לנתח בפרטי הפרטים את הסתירות בין עדותו של מרום בבית המשפט לבין חמש הודעותיו למשטרה - ניתוח שכבר ערך בכתב סיכומים יסודי בבית המשפט המחוזי, שאליו הפנה את תשומת לבנו - הוסיף וטען נגד הגירסה, שבמשטרה גילה מרום רק בהדרגה, מהודעה להודעה, את הידוע לו על השותפים למעשה השוד, שלעתים ייחס מרום ללסרי ולמערערים אחרים בהודעה קודמת דווקא פרטים מפלילים, שנמנע מלחזור עליהם בהודעה מאוחרת יותר; וכן טען, שנתגלו סתירות בין מה שאמר העד בחקירתו הראשית בבית המשפט לבין מה שאמר בחקירתו הנגדית. על השגתו הראשונה של מר מרוז יש להשיב, כי מאחר שאנו מניחים, שבמשטרה לא אמר העד אמת לאמתה אף באחת מחמש הודעותיו, יכול היה לקרות גם, שבהודעה קודמת דווקא, שלא היתה אמת או האמת כולה הרבה בתיאור פרטים נגד אחד השותפים לפשע, יותר מאשר בהודעה מאוחרת. על ההשגה השנייה אומר, בלי להיכנס לפרטים, כי כל הסתירות, שמר מרוז ביקש למצוא, אינו יורדות לשורש גירסתו של מרום בעדותו בבית המשפט, שהיתה בכללה גירסה אחידה ועקבית, המפלילה כל אחד מן המערערים ביחס לפרטי ההרשעה שבהם הורשע. בהקשר זה יש לזכור, שמרום העיד בבית המשפט למעלה ממחצית השנה לאחר מעשה על עסקות מסובכות למדי, שעשה עם הנאשמים השונים ביחס לרכוש הגנוב, ומתקבל על הדעת, שעסקות "שחורות" כאלה לא נעשו על סמך תיעוד בכתב. משום כך היה העד עלול לסתור את עצמו, למשל, ביחס לסכום הכסף שקיבל מי מן הקושרים מדי פעם על החשבון, מתוך הפדיון של הסחורה, למרות רצונו של העד לתת עדות אמת. ענין אחר הטריד אותנו ביחס לעדותו של מרום, שלא מצאנו לו הסבר, וגם ד"ר ברנשטיין, אשר טענה למדינה בערעורים אלה, לא ידעה להסבירו: ההודעה האחרונה של העד למשטרה שהוגשה במשפט (מוצג נ/3) ניתנה ביום .26.12.79כעבור יומיים, ביום 28.12.79נחתם זיכרון הדברים הנ"ל. מרום טען בעדותו, שאחרי החתימה על זיכרון הדברים מסר את גירסת האמת, כמו שהעיד עליה בבית המשפט, לרס"ר שלזינגר שעסק בחקירת הפרשה, ולנציגת הפרקליטות, כאשר אלה ביקרו אצלו במחנה מעשיהו שבו היה כלוא. אך בתיק החקירה לא נמצא שום רישום על הודעה נוספת מפי העד אחרי חתימת זיכרון הדברים, אם כי לפי המקובל צריך היה לחזור ולחקור אותו, אחרי שהתחייב למסור גירסת אמת, כדי שהודעה חדשה זו תשמש לאחר מכן לתביעה בסיס לחקירתו הראשית של העד בבית המשפט. רס"ר שלזינגר נשאל על כך, כאשר בא להעיד בבית המשפט, והעיד, כי אמנם שוחח עם מרום שוב אחרי חתימת זיכרון הדברים, אבל הלה לא מסר אז פרטים נוספים על אלה שמסר בהודעותיו שלפני חתימת זיכרון הדברים, ועל-כן הופתע שלזינגר, לדבריו, מתוכן עדותו של מרום בבית המשפט, שלא תאמה את הודעותיו למשטרה. שופטי הרוב לא נתנו דעתם על ענין זה, שבעינינו הוא נשאר סתום. אבל לא מצאנו שיש בו כדי לערער מן היסוד את הערכת עדותו של מרום בבית המשפט. כמו ששופטי הרוב העריכוה. עדותו של מרום הפלילה, כאמור, כל אחד מן המערערים. השאלה הבאה היא, אם מרום עצמו היה שותף לעבירות השוד, או שמא היה רק מעורב בהן, וזאת לצורך בדיקת הראיות הנוספות, שהיו דרושות כדי לתמוך בעדותו. אב בית הדין סבר שמכל מקום היתה עדותו של מרום טעונה, בנסיבות הענין, ראיה מסייעת. השופט נ' בר גרס, שמרום היה מעורב בלבד במעשי השוד, בעוד שדעת השופט י' גלעדי היתה, שיש לראותו כשותף לשלושת מקרי השוד. לענין זה נראה לנו, שלפחות לגבי מקרה השוד השני, במחסני משרד הביטחון, היה מרום שותף לעבירה, כי לפני ביצוע הפשע הזה הוא השתתף ביחד עם כלפון ואסור בסיור מוקדם בסביבות המחסנים, לשם הכרת השטח. ייתכן שהיתה בהשתתפותו בסיור זה מידה של כפייה שכפו עליו השודדים, כדי לסבכו עוד במעלליהם הפליליים, אחרי שנפל ברשתם כמקבל הסחורה שנשדדה בשוד הראשון, ממחסני גינדי, והוא היה נתון לאחר מכן לחסדם ולאיומיהם, שאם לא יוסיף לשתף עמם פעולה, יבולע לו מידיהם. כנגד זה יש לזכור, שבהוסיפו למלא תפקיד בקבלת הסחורה הגנובה ובהפצתה הפיק מרום רווחים גדולים מאוד. מכל מקום, אין לנו צורך להתעמק בהלך רוחו בשלבים השונים של התקשרותו עם כנופיית השודדים, כי די בגירסתו של אב בית הדין, שנסיבות הענין שעליהן עמדתי לעיל חייבו שלא להרשיע את הנאשמים רק על סמך עדותו של מרום ללא ראיות סיוע של ממש, וזאת אף לפי דעתם של שופטי הרוב שהיו מוכנים לסמוך על עדותו כעל עדות אמת. אולם ראיות סיוע כאלה היו מצויות לפני בית המשפט לגבי כל אחד מחמשת המערערים. ראיות הסיוע לגבי כל אחד מן המערערים פורטו בחוות הדעת של השופט י' גלעדי (בעמ' 50ואילך של הכרעת הדין), ואין בדעתי לחזור על כל מה שהוסבר שם. כבר הזכרתי לעיל, שמר מרוז, פרקליטו של לסרי, ביקש מאתנו להיכנס מחדש לפרטי הראיות, שהובאו נגד מרשו. אין אני רואה צורך לעשות כן. עדותם של העדים האחרים. בנוסף על מרום, שהעידו לחובת המערערים (שתי הפקידות של מרום והעד עזריה נסים) היתה מהימנה גם היא על שופטי הרוב. היו בעדויות אלה פרטים נוספים לחובת כל אחד מהמערערים לתמיכת עדותו של מרום. ל"יש" הזה היתוספו שקרי המערערים אסור, לסרי, בן חמו וביטון, שהשתדלו בעדותם להתרחק מהודאה בכל קשר עם הסחורה הנדונה. גירסתם של אסור ולסרי, שהקשר שלהם ושל מרום התייחס רק לקניית מערכות סטראו ממנו שנמצאו פגומות - נדחתה על-ידי הערכאה הראשונה מטעמים מספיקים כגירסה כוזבת. גם הסתירות, שמר מרוז ביקש לגלות בעדותו של מרום, והדיוקים שהוא דייק ביחס למועד שבו התחילה ההיכרות בין לסרי לבין מרום וביחס לפרטי התשלומים שמרום היה משלם מדי פעם על חשבון הפדיון של מכירת הסחורה הגנובה - כל אלה אין בהם כדי לקעקע את מסקנת ההרשעה. את מסקנת ההרשעה של המערערים בהשתתפות במעשי השוד עצמם ביססו שופטי הרוב על הכלל בדבר חזקה תכופה ברכוש גנוב, לאמור, העובדה כי המערערים נמצאו מחזיקים או שולטים ברכוש הגנוב בסמוך לביצוע של כל אחד משלושת מעשי השוד יוצרת הנחת עובדה, שידם היתה במעשי השוד, אם כמבצעים עיקריים ואם כמסייעים למבצעים העיקריים. באמרי "אם כמסייעים" כבר השבתי על השגת הסניגורים, שבשלושת מעשי השוד השתתפו בפועל רק שניים או לכל היותר שלושה שודדים (אשר, כזכור, איש מהם לא זוהה עלידי שומרי המחסנים שהשודדים תקפום), בעוד שחמישה נאשמים הועמדו לדין. הנחת העובדה, הנובעת מן החזקה התכופה ברכוש הגנוב, יכולה להיסתר, אם הנאשם נותן הסבר, המראה שהרכוש הגיע אליו בדרך כשרה, או המעורר לפחות ספק בנדון זה; וגם באין הסבר כזה אין בית המשפט חייב להרשיע את הנאשם, אלא אם הוא משוכנע מעל לספק סביר, שעל-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים אשמתו של הנאשם מחויבת המציאות. ואף אם בית המשפט סבור כך, עדיין עליו לשאול עצמו, אם בנסיבות הענין יש להרשיע את הנאשם במעשה השוד (או הגניבה) או רק בהחזקת הרכוש הגנוב, בידעו שהושג בדרך של פשע (או בדרך של עוון). דברים אלה בוארו מחדש בפסק-דינו של השופט שמגר בפרשת ביבס, ע"פ 15/78 [1], בעמ' 79-83, שם קובצו התקדימים העיקריים בסוגיה זו. ביחס למערערים אסור ולסרי אין צורך להאריך, לשם אישור מסקנתם של שופטי הרוב, שחזקתם או שליטתם של אלה ברכוש הגנוב, במועדים שהיו סמוכים מאוד (יום אחד או לכל היותר ימים אחדים) למועד הביצוע של כל אחד ממעשי השוד, הצדיקה את המסקנה, שידם אכן היתה בעבירות השוד, כמבצעים בפועל או כמשדלים או כמסייעים. אסור הופיע, לפי עדותו של מרום, שנתמכה כאמור בראיות מסייעות מספיקות, לפני מרום כשולט ברכוש הגנוב, והוא דחק במרום לסלק את המחיר בהקדם והיה מקבל ממנו מדי פעם תשלומים על חשבון המחיר. היה לבית המשפט המחוזי יסוד מספיק לראות באסור את ראש כנופיית השודדים. כשני במעלה הופיע לסרי, ואין נפקא מינה שהוא לא הופיע מיד אצל מרום כשותפו של אסור, עוד לפני הבאת השלל של הפריצה הראשונה (מכשירי הטלפונקן), אלא רק לאחר מכן. שלושת מעשי השוד בוצעו בשיטה דומה, המצדיקה גם בלאו הכי את המסקנה, שבשלושתם פעלה אותה כנופיה בתכנון, בביצוע ובסיוע למבצעים. בן חמו וביטון הורשעו, כזכור, כל אחד בעבירת שוד אחת (בן חמו בעבירה הראשונה של גניבת מכשירי הטלפונקן, וביטון בעבירה השלישית של גניבת מכשירי הוידאו-טייפ ומכשירי הטלוויזיה מסוג סאבא ועוד). סניגוריהם של אלה, מר מושקט בשם בן חמו, וד"ר עדנה קפלן בשם ביטון, אשר סקרה בפנינו את הפסיקה ואל טיעונה המשפטי הצטרפו גם יתר הסניגורים, טענו, שלא הוכח, כי מרשיהם החזיקו אי פעם ברכוש שנגנב בפריצות אלה או ששלטו בו, והרי באין חזקה או שליטה ברכוש גנוב אינה יכולה להיות חזקה תכופה בו. לטענתם החלופית פעלו בן חמו וביטון בתור מתווכים בלבד במכירת הרכוש הגנוב למרום, ובתור שכאלה לא החזיקו ולא שלטו ברכוש. צוטטו בהקשר זה ע"פ 148/51 [2]; ע"פ 260/53 [3] וע"פ 9/75, 39, 52[4]. יש לדחות את הטיעון הזה, כי עדותו של מרום ויתר הראיות לחובת המערערים הללו הראו, שגם ביטון וגם בן חמו לא פעלו כמתווכים בלבד, אלא כשותפים לשליטה ברכוש הגנוב. לגבי בן חמו הוכח, בנוסף על העדות העיקרית של מרום עצמו, על-ידי עדותו של נסים עזריה, שבה אישר את עיקר הודעתו למשטרה, כי בן חמו הביא את הרכוש הגנוב אל חנותו של מרום, ולאחר מכן בא אל חנותו של מרום והסתודד עמו ועם ויטו כלפון. אמנם העיד מרום גם שבן חמו הציג עצמו לפניו כמתווך בלבד במכירת הסחורה, אבל הראיות הנ"ל לחובתו גלות פעילות שמעבר לפעילותו של מתווך סתם, המפגיש את הצדדים לעיסקת המכירה ותו לא. לגבי ביטון הוכח, בנוסף על עדותו של מרום, בעדות עדנה ולוטקר, פקידתו של מרום, שגם הלה בא כמה פעמים לחנותו של מרום ביחד עם אסור, והשלושה הסתודדו במשרדו של מרום, אחרי שמרום דרש מן העדה ומפקידה אחרת שלו לצאת משם. שונה דינו של המערער ויטו כלפון, שהורשע ביחס למעשה השוד הראשון כמקבל רכוש גנוב ביודעין שהרכוש הושג בדרך פשע, וביחס לשני מעשי השוד האחרים הורשע, בעיקר על יסוד חזקתו התכופה ברכוש גנוב, כשותף לעבירות השוד עצמן. נראה לנו, שביחס לשני מקרי שוד אלה קיים ספק, המונע את הרשעתו כשותף לשוד, אלא יש להרשיעו גם לגביהם רק כמקבל של רכוש גנוב ביודעין שהרכוש הושג בדרך פשע. איש זה הועסק על-ידי מרום כביכול רק כסבל וכמוביל סחורה. אך לאמיתו של דבר היה תפקידו תפקיד של "אדם חזק", שמרום העסיקו, כדי שיגן עליו בפני התנכלויותיהם החוזרות של פורצים אל חנותו. אך בפרשה הנדונה הפך כלפון לרוח רעה עבור מרום. לא היה ממש בניסיונו להציג עצמו בעדותו כסבל וכמוביל תמים של הסחורה הגנובה, מבלי שידע על המקור ממנו באה. למעשה, הוא אשר קישר בין מרום לבין כנופיית השודדים, אך הוא היה יותר מאשר מתווך במכירת הרכוש למרום. הוא אשר עסק במכירת השלל של מעשה השוד השני (השעונים ומחשבי הכיס) לאחרים, אחרי שאלה אוחסנו בחנותו של מרום. עם זאת קיים ספק, אם היה בעצמו חבר בכנופיית השודדים. או שפעל בעיסקות הקנייה של הרכוש על-ידי מרום רק מטעמו של מרום או בתור מקבל של מקצת הסחורה בזכות עצמו, ובתור שכזה קיבל חלק ניכר ברווח, שהופק במכירת הרכוש לאחרים. אם נכונה החלופה השנייה, כי אז לא היה שותפם של השודדים אלא שותפו של מרום בחזקה או מקבל ברשות עצמו של רכוש גנוב, לא רק בעיסקה הראשונה אלא גם בשתי העיסקאות האחרונות. הייתה קיימת עוד ראיה לחובת כלפון, בנכונותו להודות לפני רס"ר שלזינגר בדברים "העלולים לסבכו בשוד". מנכונות זו חזר בו לאחר מכן בעצת עורך הדין שלו. בהכרעת הדין צוין, שהודאה זו במקצת יכלה לשמש ראית סיוע נוספת נגד כלפון (וראה: ע"פ 216/74, 243[5]). אבל גם זאת אינה ראיה בטוחה להוכחת השתתפותו הפעילה של כלפון במעשי השוד או להשתייכותו אל כנופיית השודדים. לדעתי, עלינו להניח לזכותו מחמת הספק, שאכן החלופה השנייה מבין החלופות הנ"ל היא הנכונה, ולשנות את ההרשעה בהתאם לזה גם ביחס לשתי עיסקאות אלה מסעיף 402(ב) לסעיף .411פרט לזאת יש לדחות את ערעורם של חמשת המערערים על הרשעתם. אין מקום לשינוי עונשם של אסור, לסרי, בן חמו וביטון, כפי שבית המשפט המחוזי מדד אותו לכל אחד מהם, תוך דירוג על-פי עברו, נסיבותיו האישיות וחומרת חלקו בפרשה זו כולה, של מעשי שוד נועזים ומתוכננים היטב, שבהם נגנב רכוש בעל ערך עצום. ביחס לכלפון ראינו עילה להקלת-מה בעונשו, בעקבות השינוי בסעיף ההרשעה לגבי שתי העיסקאות האחרונות. אנו מחליטים איפוא לקבל את ערעורו על העונש, באופן שהפעלת המאסר-על-תנאי של שנתיים תהיה בחופף לתקופת המאסר של 8שנים, החל ביום 6.12.79, שאותה אנו מאשרים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים השופט ש' לוין: אני מסכים. הוחלט לדחות את ערעוריהם של חמשת המערערים, פרט לזאת שהרשעת המערער ויטו כלפון תהיה בקבלת רכוש גנוב, לפי סעיף 411לחוק העונשין ביחס לשלושת מקרי השוד, שעליהם נסב כתב האישום, והוחלט לקיים את העונשים שנגזרו על המערערים, כמו שגזרם בית המשפט המחוזי, פרט לשינוי בעונשו של כלפון כאמור לעיל. חזקה תכופה