בפסיקה העוסקת בחילופי מעבידים נקבע כי חילופי בעלים במקום עבודה אחד אינם מקנים זכות לפיצויי פיטורים, ובלבד שהחילופים לא גרמו להפסקת עבודת העובד והוא המשיך בה (דב"ע נה/210-3 רפי רוזנטל נ' סיגל קרדי לא פורסם; דב"ע נד/62- 3 לעיל; דב"ע נב/17-3 יעקב גואטה נ' הסתדרות הפועל מזרחי בע"מ עבודה ארצי א(1)101) בפרשת נוסבאום (דיון שם/67-3 יעל נוסבאום נ' עירית גבעתיים פד"ע יב 194) דובר בתביעתה של גננת בגן ילדים לפיצויי פיטורים כנגד המעביד הראשון בשל חילופי מעבידים במקום העבודה. בית הדין דחה את תביעת העובדת משום שהמשיכה לעבוד בגן בעת חילופי המעבידים ולאחריה, וקבע כי:"משלא הוכח "אקט של פיטורים" עם חילופי המעבידים והעובדת המשיכה בעבודתה במשך ארבע שנים כאילו לא אירע דבר, יש להסיק מכך שאמנם חל שינוי, אך זאת בהסכמת העובדת, מראש או בדיעבד- בהנחה ששמורות לה זכויות העולות מרציפות בעבודה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חילופי בעלים במקום עבודה: בפנינו תביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בכתב ההגנה נטען כי התובעים סיימו עבודתם בנתבעת בנסיבות של חילופי מעבידים, לא התפטרו ולא פוטרו מעבודתם. משכך התובעים לא היו זכאים לתשלום פיצויי פיטורים, הפיצויים ששולמו להם שולמו לפנים משורת הדין, והתובעים אינם זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לחילופין העלתה הנתבעת טענת הגנה של מחלוקת ממשית באשר לעצם קיומו של החוב. מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים. מטעם ההגנה הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר בנצי אזאצ'י, סגן מנהל הנתבעת (להלן- אזאצ'י) ושל מר צבי רהב, מנכ"ל עירית אור יהודה בתקופה הרלוונטית (להלן- רהב). כמו כן העידה הגב' נעמי דוד, מנהלת משאבי אנוש בעיריית אור יהודה בתקופה הרלוונטית (להלן- דוד). לאחר שעיינו בחומר הראיות ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: העובדות הצריכות לעניין הן: התובעת 1 עבדה אצל הנתבעת מיום 1.7.89 ועד ליום 30.9.96. התובע 2 עבד אצל הנתבעת מיום 1.6.90 ועד ליום 30.9.96. החל מיום 1.10.96 החלו התובעים לעבוד בעירית אור יהודה. התובעים קיבלו במישרין מהנתבעת סכומים בגין פיצויי פיטורים וכן מכתבי שחרור ל"מבטחים" המאפשרים להם לקבל לידיהם מלוא הזכויות שנצברו לזכותם בקופה. באשר לנסיבות סיום עבודת התובעים אצל הנתבעת וזכאותם לתשלום פיצויי פיטורים- לטענת התובעים היו זכאים לתשלום פיצויי פיטורים בתוך 30 יום ממועד סיום עבודתם אצל הנתבעת, וזאת מכח הוראת סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן- החוק). סעיף 1(ב) לחוק קובע: "עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי- פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור; קיבל המעביד החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי-הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעביד הקודם כאמור, יהיה המעביד הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו, לענין חוק זה, את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי". בפסיקה נקבע כי הוראת סעיף זה עניינה מצב, שבו התמלאו שני התנאים במצטבר: האחד, מעבר ממקום עבודה אחד למקום אחר אצל אותו המעביד, והשני, חילופי מעבידים במקום החדש (דב"ע נד/62-3 מד"י נ' שושנה זינגר פד"ע כז 391). במקרה שבפנינו מדובר בחילופי מעבידים, אך מבלי שקדם לכך מעבר ממקום עבודה אחד למשנהו, ועל כן אין תחולה להוראת סעיף 1(ב) לחוק בענייננו. 6. האם יש לראות בהעברת התובעים לעירייה בגדר פיטורים לפי סעיף 1(א) לחוק? בפסיקה העוסקת בחילופי מעבידים נקבע כי חילופי בעלים במקום עבודה אחד אינם מקנים זכות לפיצויי פיטורים, ובלבד שהחילופים לא גרמו להפסקת עבודת העובד והוא המשיך בה (דב"ע נה/210-3 רפי רוזנטל נ' סיגל קרדי לא פורסם; דב"ע נד/62- 3 לעיל; דב"ע נב/17-3 יעקב גואטה נ' הסתדרות הפועל מזרחי בע"מ עבודה ארצי א(1)101) בפרשת נוסבאום (דיון שם/67-3 יעל נוסבאום נ' עירית גבעתיים פד"ע יב 194) דובר בתביעתה של גננת בגן ילדים לפיצויי פיטורים כנגד המעביד הראשון בשל חילופי מעבידים במקום העבודה. בית הדין דחה את תביעת העובדת משום שהמשיכה לעבוד בגן בעת חילופי המעבידים ולאחריה, וקבע כי: "משלא הוכח "אקט של פיטורים" עם חילופי המעבידים והעובדת המשיכה בעבודתה במשך ארבע שנים כאילו לא אירע דבר, יש להסיק מכך שאמנם חל שינוי, אך זאת בהסכמת העובדת, מראש או בדיעבד- בהנחה ששמורות לה זכויות העולות מרציפות בעבודה". שוכנענו כי אף בעניינו לא היה מעשה פיטורים, התובעים המשיכו לעבוד באותו מקום, כשהם מבצעים את אותה עבודה, ובאותם תנאי שכר. עצם העובדה שהמעביד הקודם שילם פידיון הזכויות שצברו בתקופת עבודתם עד להעברה לעירייה, אין בה כדי לסכל את עצם ההעברה או להפכה למעשה פיטורים, כפי שיפורט להלן. ממסכת העובדות שנפרשה בפנינו עולה, כי בין הנתבעת לעירית אור יהודה היתה הסכמה עקרונית על העברת התובעים לעבודה בעירייה, והתובעים לא התנגדו לכך בהנחה שזכויותיהם יישמרו (ראה עדותה של בכר בעמ' 2 ו-5 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.99, עדותו של ואזה בעמ' 8,10, לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.00). הנתבעת טענה לקיומו של הסכם העברה בינה לבין העירייה, אולם הסכם כזה לא הוצג בפנינו ומעדותם של רהב (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.00) ומדברי דוד שמסרה כי נאמר לה לקלוט את התובעים מבלי שקיבלה הסבר לכך (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.00), ניתן להסיק כי היתה הסכמה כללית בדבר העברת התובעים תוך שמירה על זכויותיהם הסוציאליות, מבלי שהנתבעת והעיריה סיכמו בינהם אילו זכויות של התובעים יישמרו וכיצד. ביום 15.10.96, בסמוך לאחר העברתם של התובעים לעירייה, שלחה הנתבעת לעירייה מכתב המפרט תנאי עבודתם והזכויות שצברו (ת/2), מכתב המעיד אף הוא על הסכמה בדבר העברת התובעים תוך שמירה על תנאי שכרם ועבודתם. אולם, בתלוש השכר הראשון שקיבלו התובעים מהעירייה (נ/1) נרשם תאריך תחילת עבודתם : 10/96 , וזאת למרות שמהתלוש עולה כי העירייה שמרה על רציפות זכויותיהם בכך שניכתה משכרם הפרשות לקרן "מבטחים" כפי שנעשה קודם לכן. לטענת התובעים, עם קבלת התלוש הובהר להם למעשה כי הם עובדים חדשים בעירייה והם החלו לחשוש כי זכויותיהם ייפגעו כתוצאה מההעברה (ראה עדות התובעת בעמ' 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.99 ). מהעדויות והראיות שהוצגו בפנינו לא ניתן להבין מה אירע בחודשים נובמבר-דצמבר 1996. התובעים טוענים כי פנו בעל פה לנתבעת לקבלת זכויותיהם (עדות התובעת בעמ' 3 לפרוטוקול 19.4.99, עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 9.4.00) אולם אזאצ'י הכחיש זאת בחקירתו הנגדית ומסר כי רק עקב פניית העיריה (ת/4) החל לבדוק את זכויות התובעים (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 21.11.00). מכל מקום, בחודש ינואר 1997 קיבלו התובעים מכתב מהעירייה (ת/3) בו נמסר להם על האפשרות לשמור על רצף זכויותיהם הפנסיוניות. בד בבד הודיעה העיריה לנתבעת במכתב (ת/4) כי אינה מתכוונת לשלם לתובעים בגין ימי חופשה ומחלה שצברו, ודרשה מהנתבעת לשלם זאת. בחודש מרץ 1997 הודיעה הנתבעת לקרן "מבטחים" על הסכמתה לשחרור כספי הקרן, כולל סכום הפיצויים, לידי התובעים (ת/6), ובחודש מאי 97 הוצאו לתובעים שיקים לתשלום. גרסת הנתבעת כי החלטתה לשלם לתובעים פיצויי פיטורים ולשחרר הכספים בקופת הגמל "מבטחים" באה עקב לחצים שהפעילה העיריה לא הוכחה, אולם אין חולק כי הנתבעת אכן שילמה פ"פ לתובעים ישירות וכן שחררה רכיב הפיצויים בקרן "מבטחים" לזכותם . מנוסח המכתבים ועל פי האמור בכתב התביעה עצמו, ברור כי התובעים היו מודעים לכך שמדובר בהעברה ולא בפיטורים, ומהעדויות עולה כי דרישתם לתשלום פיצויי פיטורים התעוררה בחודש נובמבר 1997, לאחר ביצוע ההעברה, כאשר חששו מאי שמירת הותק והזכויות שצברו בעבודתם אצל הנתבעת (ראה סעיף 9 לתצהיר התובעת, סעיף 8 לתצהיר התובע). טענת התובעים כאילו לא ניתן היה לבצע ההעברה בשל סירוב העירייה ולכן פוטרו למעשה מעבודתם אצל הנתבעת, לא הוכחה כלל. ראשית, ההעברה אכן בוצעה בפועל כאשר התובעים ממשיכים בעבודתם תוך חילופי מעבידים וזאת אף עובר להגשת תביעתם לבית הדין. שנית, ממכתב העירייה (ת/3) ומעדותה של דוד (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 9.4.00) עולה כי העיריה איפשרה לעובדים לצבור זכויותיהם הפנסיוניות, ומשלא הוצגה כל ראיה לסתור אפשרות שמירת הרצף אנו מסיקים כי התובעים הם שהחליטו לפדות זכויותיהם הפנסיוניות במקום לצברן, ולא אולצו לעשות כן. מסקנה זו נתמכת בעדות התובעים עצמם בתצהירים, שם ציינו: "כאשר ראיתי שהמצב הוא כזה שלמעשה המעביד שלי התחלף והמעביד החדש אינו מכיר בזכויות אצל המעביד הקודם פניתי לנתבעת כאמור לעיל בדרישה לשלם לי את פיצויי הפיטורים" (סעיף 11 לתצהיר התובעת, סעיף 10 לתצהיר התובע). מהאמור עולה בבירור כי התובעים לא פוטרו מעבודתם כלל, ובמועד סיום עבודתם אצל הנתבעת לא ראו עצמם כמפוטרים, אלא כ"מועברים". משהבינו התובעים כי נושא שמירת זכויותיהם לא הוסדר כראוי בין המעבידים, החליטו כי "טובה ציפור אחת ביד" ופנו לדרוש פדיון זכויותיהם מהמעביד הקודם. אמנם, מן הראוי היה שהנתבעת והעירייה יסכמו מראש, כראוי, את פרטי העברתם של התובעים והאחריות על התשלומים המגיעים להם. עם זאת, כפי שנקבע גם בפרשת נוסבאום ( דב"ע שם/67-3 לעיל), כאשר עקב חילופי מעבידים נוצר חוב לעובד, רשאים המעבידים להסדיר בינהם את חלוקת התשלום. מכאן שאין פגם בכך שהעיריה סירבה לשלם זכויות התובעים שהצטברו בגין שנות עבודתם אצל הנתבעת, כל עוד זכויות התובעים שולמו ע"י הנתבעת והתובעים לא נפגעו כתוצאה מחילופי המעבידים. ואכן כך נעשה. מהמוצג נ/3 עולה כי עקב דרישת העיריה להעסיק את התובעים ללא צבירה, שילמה הנתבעת לתובעים פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי ביגוד שנצברו לזכותם במהלך עבודתם אצלה. כמו כן, בחודש 3/97, לאחר שהתובעים לא נענו להצעת העירייה לשמירת רציפות הפנסיה שלהם, שחררה הנתבעת לזכות התובעים את זכויות הפנסיה שלהם. משזכויותיהם הסוציאליות של התובעים נפדו, ואף שנפדו ולא נשמרו, ודאי שלא ניתן לטעון כי התובעים נפגעו כתוצאה מההעברה לעניין זה. 7. כפי שנקבע בפסיקה, חילופי מעבידים כשלעצמם אינם מזכים העובד בתשלום פיצויים, אלא מבטיחים שמירת הותק שלו לצורך פיצויי פיטורים אם וכאשר יפוטר. עצם העובדה שהנתבעת נאותה לשלם לתובעים פיצויי פיטורים (בין עקב דרישה מצידם ובין אם עקב לחץ מהעיריה), אין בה כדי להפוך את העברתם בגדר פיטורים או להצמיח זכות שבדין לתשלום הפיצויים. המסקנה היא כי התובעים לא פוטרו, על כן לא היו זכאים לתשלום פיצויי פיטורים מכח החוק, ואנו מקבלים טענת הנתבעת לפיה פיצויי הפיטורים שולמו לתובעים לפנים משורת הדין. משלא קמה לנתבעת חובה לשלם לתובעים פיצויי פיטורים עם העברתם לעירייה הרי שלא קמה הזכאות לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ודין התביעה להידחות. 9. התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוףמע"מ צמודים כדין מהיום.חילופי מעבידים