קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על הסכם פשרה ללא הסכמת הלקוח: 1. בפני תביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים (ת"א 9094/95, כב' השופט א. רומנוב) ואשר התייחס לזכות הנתבע בדירה הנמצאת בבית שמש ברח' השבעה 15/4 (להלן: הדירה). התובע מבקש גם השבת סכום של 6,467 ש"ח ששלם לנתבעת "שלא כדין" ע"פ פסק הדין האמור. טענתו המרכזית של התובע היא כי בא כוחו, עו"ד X, לא קיבל הסכמתו להסכם הפשרה, וכך הסכם זה, שקיבל תוקף של פסק דין, אינו מבטא כהלכה את זכויותיו בדירה ופוגע בו. הנתבעת טוענת כי טענות התובע וראיותיו אינן מבססות עילה לביטול פסק דין. 2. התובע העיד כי לא הסמיך את עו"ד X לעשות פשרה עם הנתבעת (ראה הפרוטוקול מיום 8.3.98 בעמוד 6), ברם, X קיבל מהתובע יפוי כח ע"ג הטופס המקובל הכולל גם סמכות להתפשר: "להתפשר בכל ענין הנוגע או הנובע מהענינים האמורים לעיל לפי שקול דעתו של בא כוחי ולחתום על פשרה כזו בביהמ"ש או מחוצה לה" (נ1/, ס' 6). ע"פ עדות X, קיבל הנחיה מהתובע לאפשר לו לרכוש הדירה אך לא קיבל הנחיות לגבי הסכום שיש לשלם ("נכון שלפני פסק הדין כל מה שאמר לי לעניין הקניה שהוא מעונין לקנות ולא על הענין של הסכום"). מהעדויות שבפני עולה (ר' השאלות שהפנה התובע לX, פר' מיום 8.3.98), כי ויכוח נתגלע בין התובע לX בשל תחושת התובע שהוא דייר מוגן בדירה והערכת בא כוחו שאינו כזה. מהראיות שבפני עולה כי הסכמת X לפשרה כפי שנוסחה ניתנה ללא קבלת אישור מוקדם של התובע לגבי הסכומים שיהא עליו לשלם ע"פ פסק הדין, שאמורים היו לשקף גם את טיב זכויותיו. בהסכם הפשרה נקבע כי התובע יסלק ידו מהדירה, אלא אם ישלם סכומים מסויימים, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ויחתום על חוזה שכירות כמקובל. בהסכם נקבע גם כי הדירה ניתנת לרכישה ע"י המחזיק בה. התובע היה בלתי מרוצה: "אני מתפלא איך הוא כותב בפסק הדין שאני פלשתי" (פר' שם, עמ' 5 ש' 7-9). אכן, ההסכם אינו מתייחס לתובע כדייר מוגן. ההסכם גם לא קובע מחיר לדירה ולא "סוגר" את ענין קנייתה ע"י התובע. גם אם באופן כללי ניתנה לX הנחיה לרכוש את הדירה ולא הוגבל מראש התשלום שיוצע, היה עליו לברר אם הסכום שעל התובע לשלם ע"פ הסכם הפשרה מקובל על התובע, וגם אם מקובל עליו לחתום על הסכם שכירות. יצויין כי פרוטוקול ביהמ"ש (שם) מלמד כי התובע לא נכח בעת שבאי כח הצדדים הודיעו לביהמ"ש על הפשרה. 3. הסכמת X להסכם הפשרה לא היה בה כשלעצמה כדי לחייב את התובע בשל חריגתו מההרשאה. "בלא הרשאת השולח המבוססת על רצונו, אין בפעולת השלוח כלפי הצד השלישי (המבוססת על רצון השלוח) כדי להביא לתוצאות הפועלות על השולח", ר' א. ברק, חוק השליחות, תשנ"ו, עמ' 324. "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח". אין בעניין זה הוראה מפורשת בחוק השליחות, אך הדבר מתבקש מעקרונות כלליים. הוראת סעיף 2 לחוק, הקובעת כי "שלוחו של אדם כמותו" וכי פעולת השלוח "מחייבת ומזכה" את השולח, חלה רק כאשר השלוח פעל בהרשאה", א. ברק, שם, עמ' 707. שמעתי ראיות לענין זכות התובע על הדירה ויש בידי לקבוע שX אכן פעל לטובתו והסדר הפשרה שהשיג משקף באופן סביר את סיכויי טענותיו. הטעמים שפירט ב"כ הנתבעת בענין זכויות התובע בדירה מקובלים עלי לענין זה. ואולם, בתחום השליחות השולח בלבד הוא הקובע את טובתו. "אל לו לשלוח לבצע פעולה שהשולח אינו רוצה בביצועה גם אם לדעתו פעולה זו היא לטובת השולח" (ראה א' ברק, שם). כאשר חובת הנאמנות של השלוח לשולח מצטלבת עם חובת הציות שלו, על השלוח לפנות לשולח לקבל הנחיותיו ולפעול על פיהן, גם כאשר הנחיות אלו עומדות, לדעת השולח, בסתירה לטובת השולח (ברק, שם). במקרה של דילמה שכזו רשאי השלוח להשתחרר מחוזה השליחות וזאת כדי שלא לפעול בניגוד לחובת הנאמנות לשולח (שם, 1078). ויוטעם, גם אם על פי יפוי הכח, ניתן לעו"ד X שקול דעת רחב בשליחותו, וגם אם ניתנה לו סמכות להתפשר, היה עליו לברר אם הפשרה שאינה עולה בקנה אחד עם עמדת התובע בדבר דיירותו המוגנת, מקובלת על התובע. 4. העובדה שהסכם הפשרה שהושג תוך חריגה מהרשאה קיבל תוקף פסק דין לא היתה מביאה להפעלת כללי מעשה בית דין כלפי התובע בתביעה שבפני. כללים אלו נסוגים שעה שלא היתה לבעל דין שעתו בביהמ"ש (ר' ספרה של נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (תשנ"א) עמ' 596). דא עקא שהתובע אישר בדיעבד, בהתנהגותו, את ההסכם שהגיע אליו X. ס' 6(א) לחוק השליחות תשנ"ה1965- קובע כי אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה: "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר... לאשר את הפעולה בדיעבד, ואישור בדיעבר - כהרשאה מלכתחילה". אין מחלוקת שהתובע פעל לפי פסק הדין והוא דורש בפני תובע השבת סכומים ששילם על-פיו. פעולה זו כמוה כאישור בדיעבד. "האישור בדיעבד אינו חייב להיעשות במפורש ויכול להיעשות גם מכללא, ואף מהתנהגות השולח, לרבות שתיקה ואי-נקיטת צעדים כלשהם, אפשר ללמוד על האישור בדיעבד" (ברק, שם, 783; ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד ל"ח(4) 141, 150). ואולם, לטענת התובע, פעל על פי פסק הדין תחת לחץ. כדבריו פעל "תחת איומים של X" ("הוא עצמו אמר לי שאם לא נשלם אנחנו נזרוק אותך מהדירה, הוא ועמידר", עמ' 7 לפרו' מיום 8.3.98 ש' 24-27). אכן, יש ביד השולח לטעון כי האישור שנתן לפעולת השלוח בטל מכח הדינים החלים על פגמים ברצון ("על הבעת רצונו של 'השולח' יחולו הדינים הכלליים החלים על פגמים ברצון כגון דיני הטעות, דיני הטעיה ודיני הכפיה", ברק, שם, עמ' 780). ואולם, לא היה בדברי התובע כדי להרים את הנטל בענין הכפיה. עו"ד X העיד: "ואז כשהוא הוציא את הצ'ק ובאופן כללי הוא הסכים לכל מה שהוסבר לו" (ר' פר' מיום 8.3.98, עמ' 3 ש' 3). התובע העיד שהתווכח עם X "שעתיים שלוש" (פר' מיום 19.1.98, עמ' 5 ש' 7 ואילך), ואולם, הוצאת השיק מלמדת על השלמה עם ההסכם. עצם הויכוח מלמד שהתובע קלט את משמעות הפשרה. אם הסכמה זו באה לאחר מאמצי שכנוע של עו"ד X שהפציר בו לפעול ע"פ פסק הדין לטובתו, אין בכך כפיה, כמשמעות המונח בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, ר' לנסיבות הכפיה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ישראל בע"מ, פ"ד מ"ח(5) 705. אין בידי גם לקבל את טענת התובע כי X איים עליו שהוא עצמו יפנה אותו מהדירה או באופן אחר. התרשמתי כי X אינו אדם המטיל אימה וסביר בעיני כי כל שאמר לתובע הוא שאם לא יפעל ע"פ הפשרה, התוצאות לגביו תהיינה רעות. כל שאוכל לקבוע כמימצא הוא שX עשה ככל יכולתו לשכנע את התובע לבצע את הסכם הפשרה, ואין אלו נסיבות המבססות טענת כפיה. 5. משפעל התובע ע"פ הסכם הפשרה לאחר שהשלים עמו, ולו לזמן קצר, אין בידו עתה לבטל את פסק הדין בשל חריגת שלוחו מההרשאה. אדגיש כי גם אם יש ממש בטענות התובע לענין זכויותיו בדירה, אין בכך להועיל לו מאחר שלא עומדת לו עילה לביטול פסק הדין. לאור האמור דין התביעה להידחות. אני רואה לנכון להמליץ בפני הנתבעת לאפשר לתובע לרכוש את הזכויות בדירה ברוח פסק הדין שניתן, בהתחשב במצבו האישי והכלכלי, כפי שהשתקף מכלל הראיות שבתיק. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. סכום ההוצאות הנמוך נקבע מתוך התחשבות במצבו הכלכלי והאישי של התובע.חוזהמסמכיםלקוחותהסכם פשרהפשרה