בית הדין לעבודה ציין כי עצם העובדה שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בפועל בין העובדים הזרים לבין הנאשמים , והם לא ביצעו עבודה בשירותם - אין בה כדי לחייב את זיכויים של הנאשמים בעבירות בהם הואשמו. בדברי ההסבר להצעת חוק עובדים זרים אף הובהר כי הצעת החוק נועדה להתמודד עם תופעה זו, (העסקת עובדים זרים המגבירה את האבטלה) על ידי קביעת עונשים מרתיעים לגבי המעסיקים עובדים זרים שלא כדין, לרבות קבלני כוח אדם ומתווכי עבודה למיניהם, ומצד שני לחזק את העבודה המאורגנת בישראל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד - העסקת עובדים זרים ללא היתר: 1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. 2. על הנאשמים הוטל קנס מנהלי בשל קביעת המאשימה כי העסיקו שני עובדים זרים בניגוד לחוק. הנאשמים ביקש להישפט וכתוצאה מכך הוגש כתב האישום שבגינו נפתח תיק זה. כתב האישום תוקן במהלך ההתדיינות. בכתב האישום המתוקן הואשמו הנאשמים בהעסקה של עובדים זרים שלא כדין, עבירה על סעיף4 ו - 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א-1991 (להלן:"החוק"). 3. לאחר שנשמעו ראיות המאשימה, ביקשו הנאשמים לזכותם כבר בשלב האמור מביצוע העבירות המיוחסות להם, בטענה שאין להשיב לאשמה. אמנם בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 12/06/11, אולם לצורך היעילות ולמען הסדר, אביא להלן את הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו , היפות בעיקרן גם לעניין הכרעת דין זו - א. הנאשמת מס 1 הינה חברה פרטית, והנאשם מס 2 הוא מנהלה ובעליה. בהתאם לאמור בכתב האישום, נאשמת 1 עסקה בעת הרלבנטית באספקת כוח אדם , וביום 22/06/03 נצפו ע"י מפקחים מטעם המאשימה שני עובדים זרים בעלי דרכון תאילנדי ( להלן:"העובדים") שעסקו באיסוף בצל. על פי הנטען בכתב האישום הנאשמת מס 1 העסיקה בפועל את העובדים שלא בהתאם לדין. ב. על פי העדויות שהובאו ע"י המאשימה העובדים היו רשומים כעובדים של קיבוץ מעיין ברוך, והוא זה שקיבל היתר להעסקתם והיה רשום בויזה שלהם, בעוד שנערך הסכם לניוד העובדים, והם עבדו בשטח בשירותו של החקלאי ממושב מיטב מר אפרים משה (להלן:"מר אפרים"). אין חולק שמעסיקם בפועל של העובדים בעת הרלבנטית היה מר אפרים , הוא זה שנתן להם הוראות עבודה ושילם את שכרם. יוער כי על מר אפרים הוטל קנס מנהלי בגין העסקת שני העובדים והוא שילם אותו. עוד אין חולק כי הנאשמת הינה חברה לתיווך כ"א, אשר בתיווכה הובאו העובדים לארץ, וניתן לראות גם את הלוגו של הנאשמת על גבי אחד מטפסי הניוד של העובדים. ג. אשר לפרשנות הוראות החוק לענייננו נאמרו בהחלטה שהוזכרה הדברים הבאים - בהתאם לסעיף ההגדרות בחוק כהגדרתו לעיל, מוגדרים "קבלן כוח אדם" ו"מעסיק בפועל" - "כהגדרתם בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם , תשנ"ו-1996", "מתווך כח אדם"" - מוגדר כלשכה פרטית כהגדרתה בסעיף 62 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, ו"מעביד"- מוגדר כ "לרבות קבלן כח אדם". עיון בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו 1996- , מראה כי הוא מגדיר"מעסיק בפועל" - "מי שאצלו מועסק עובד של קבלן כוח אדם, למעט יחיד שהעובד כאמור מועסק אצלו במתן שירותי סיעוד" ; "קבלן כוח אדם"" - מוגדר כמי שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצלזולתו, לרבות לשכה פרטית כמשמעותה בחוק שירות 27התעסוקה, תשי"ט- 1959 , העוסקת גם במתן שירותי כוח אדם. העבירה בה מואשמים הנאשמים בענייננו הינה לפי סעיף 2 לחוק שלשונו כדלקמן - "(א) מעביד שעשה אחד מאלה - העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו. העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג ; דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61 (א( 2) לחוק העונשין, תשל"ז 1977- , וקנס... ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד - דינו מאסר שנה או קנס ......."... סעיף 4 לחוק קובע כהאי לישנא - "א) מעסיק בפועל שמועסק אצלו עובד זר אשר אינו רשאי לעבוד בישראל לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, דינו כדין מעביד שעבר עבירה לפי הוראות סעיף 2(א)1. ב) מעסיק בפועל שמועסק אצלו עובד זר המועבד על ידי קבלן כוח אדם בניגוד להוראות סעיף 1יג, דינו כדין מעביד שעבר עבירה לפי הוראות סעיף 2(א)2. ג) מעסיק בפועל המפר חובה כלפי עובד זר המועסק אצלו, החלה עליו לפי הוראות סעיף 1ז 1(ב , דינו - מאסר שישה חודשים או כפל הקנס...; "לענין זה, חובה כלפי עובד זר" - כהגדרתה בסעיף 1ז 1(א בפסקאות 2 ו - 3". ד. לטענת הנאשמים - למעשה הוכח כי המעסיק בפועל היה מר אפרים, ששילם קנס בגין העסקה זו, ובכל מקרה - העובדים הזרים בגין העסקתם הוגש כתב האישום - לא היו עובדיהם והמאשימה לא הוכיחה כי היו מעסיקיהם. יוער כי בהחלטה שהוזכרה לעיל, הפנה בית הדין להגדרה שניתנה למונח מעביד לענייננו, אשר הורחבה ע"י ההלכה הפסוקה מעבר לפירוש המצמצם שמבקשים הנאשמים ליתן לו. עיון בהלכה הפסוקה, מראה כי הפרשנות הניתנת למונחים "עובד" ו"מעביד" אינה פרשנות כללית, והיא נגזרת מתוך הסביבה החוקית שבה הם נקראים. הגדרתם עולה, בין היתרמתוך תכלית החקיקה של החוק הרלבנטי לעניין. משכך, בשאלת זהות המעסיק בהליכים כגון זה שלפנינו, הבחינה הנורמטיבית שבהתאם לה יש לפרש גבולותיו של מונח זה היא מטרתו של חוק עובדים זרים. בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון הדגישו לא אחת את החומרה היתרה הנודעת להעסקתם של עובדים זרים שלא כדין, ואת הצורך החיוני במיגורה, הן בשל הפגיעה בעובדים ישראליים, והן בשל הפגיעה בזכויות היסוד של העובדים הזרים (וראו, למשל , עפ 26/05 מדינת ישראל נ' מקסימום מסעדות בע"מ ואח' ניתן ביום 28.6.07). לנוכח תכליתו של החוק יש לפרש את המונחים "מעביד" ו"עובד" בפרשנות רחבה, ככאלה שכוללים כל סיטואציה של התקשרות לביצוע עבודה על ידי מי שהוא "עובד זר", דהיינו מי שאינו רשאי לעבוד בישראל על פי הוראות חוק הכניסה לישראל תשי"ב- 1952 , וזאת גם אם לעניין תחולת חוקי העבודה האחרים היה נקבע כי לא התקיימו בין מזמין העבודה לבין מבצע העבודה יחסי עובד-מעביד. הנימוק לכך הוא שהעסקת העובד הזר פוגעת בהעסקתם של עובדים ישראליים בין אם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המעביד לבין העובד הזר, ובין אם מתכונת ההתקשרות ביניהם הייתה אחרת, כגון התקשרות בין מזמין לבין קבלן עצמאי או התקשרות בין מזמין לבין משתתף חופשי (ראו, ת"פ 1072/01 מדינת ישראל נ' שוסטר, ניתן ביום 10.4.03 , ע"י כב' השופטת גליקסמן-כוכבי). בדברי ההסבר להצעת חוק עובדים זרים אף הובהר כי הצעת החוק נועדה להתמודד עם תופעה זו, (העסקת עובדים זרים המגבירה את האבטלה) על ידי קביעת עונשים מרתיעים לגבי המעסיקים עובדים זרים שלא כדין, לרבות קבלני כוח אדם ומתווכי עבודה למיניהם, ומצד שני לחזק את העבודה המאורגנת בישראל. בית הדין קבע בהחלטה לעניין טענת "אין להשיב לאשמה" כי העולה מהאמור לעיל הינו כי עצם העובדה שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בפועל בין העובדים הזרים לבין הנאשמים , והם לא ביצעו עבודה בשירותם - אין בה כדי לחייב את זיכויים של הנאשמים בעבירות בהם הואשמו. 4. בפני בית הדין נשמעה עדותו של הנאשם מס' 2, שהינו הבעלים והמנהל של הנאשמת מס' 1. מעדותו, שלא נסתרה, עולה כי הנתבעת מס' 1 הינה חברה לתיווך בין ארצי של עובדים, אשר קיבלה אישורים כדין ממשרד התמ"ת (לפחות בתקופה מושא כתב האישום) לעסוק בתיווך עובדים זרים בענף החקלאות . באישורים, שניתנו לפרקי זמן קצובים, נקבע כי העובדים הזרים יועסקו במישרין ע"י המעסיק שבידיו אישור בר תוקף משירות התעסוקה, ומודגש כי לא יתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הלשכה הפרטית במישרין או בעקיפין. הנאשם מס' 2 טען כי הנאשמת מס' 1 מביאה את העובדים לארץ ומפנה אותם לחקלאים, ותפקידה מסתכם בכך ובטיפול ביציאתם מהארץ מקום בו מסתיימת שהייתם. הנאשם ציין כי לפנים משורת הדין מסייעת, לעיתים, הנאשמת, לעובדים הזרים כאשר הם נקלעים לצרה, נעצרים או מאושפזים בבית החולים, וכן בשירותי תרגום. ככל שהדבר נוגע לניוד של עובדים זרים, הסביר הנאשם כי לעיתים לחקלאי המעסיק עובד זר אין צורך בעבודתו בעוד שלחקלאי אחר דרושות ידיים עובדות מעבר לכוח האדם הקיים אצלו, ואז מבוצע הליך של ניוד עובדים בין החלקאים, אשר נמצא באחריותם של החקלאים, זה שמנייד את העובד וזה שמקבלו לשירותו, והכל תלוי בקבלת אישור ממשרד הפנים. בחלק מהמקרים, וכשירות נוסף שניתן ע"י הנאשמת לחקלאים כעזרה מצידה, מסיעת היא לחקלאים בכך שהיא מספקת להם את הטפסים הדרושים לתהליך ומשגרת עבורם את הטפסים למשרד הפנים באמצעות הפקסימיליה. הנאשם הדגיש שהנאשמת אינה מחויבת לעשות זאת, ולעיתים מזומנות גם אינה מעורבת בניוד העובדים והחקלאים פועלים במישרין מול משרד הפנים. 5. ב"כ המאשימה ביקשה, בסיכומיה, לקבוע כי בנסיבות העניין יש לראות את הנאשמת כמי שהייתה לה אחריות כלפי העובדים, גם בכל הנוגע לניודם. ב"כ הנאשמים ביקש לטעון כי הוראות החיקוק בהן הואשמו הנאשמים ממתייחסות אך ורק למעביד בפועל, ובענייננו מי שאין חולק שהיה מעבידם בפועל של העובדים - שילם קנס בגין העסקתם ללא היתר, אותה העסקה שהיא מושא כתב האישום גם בענייננו. כמו כן, הפנה לעובדה שבהיתר שניתן לנאשמת ממשרד התמ"ת הודגש כי לא יתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המתווך לבין העובדים שהביא לארץ. 6. יש לחזור על כך, כי עמדת בית הדין היא שלאור הדין וההלכה שצוטטו לעיל, ומכוחם נדחתה, למעשה, טענת "אין להשיב לאשמה" הרי שאין בעצם העובדה שהנאשמת לא היוותה "מעסיק בפועל" של העובדים כדי לחייב זיכוייה. יחד עם זאת, מוצאת אני שהתשתית העובדתית שהונחה בפני בית הדין, בכל הנוגע לעובדים בענייננו ועבודתם בנסיבות מושא כתב האישום - אינה מספקת לצורך קביעה מעבר לספק סביר לפיה הנאשמת היתה מעורבת ביודעין בהעסקתם של העובדים בשירות מר אפריים, מבלי שניוד העובדים אושר כדין ע"י משרד הפנים. יוער כי לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא בדבר אופיה המדויק של ההתקשרות בין הנאשמת למר אפרים , או בינה לבין העובדים, ולמעשה גם לא בנוגע לזיקתה המדויקת לניוד העובדים למר אפרים, והעובדה שטופס הניוד שטרם קיבל אישורם של הגורמים המוסמכים נעשה על גבי מסמך שהלוגו של הנאשמת מופיע עליו - אין בה די לעניין זה. גם מעדותם של עדי המאשימה, החקלאים בשירותם עבדו, למעשה, העובדים מושא כתב האישום, לא ניתן היה להסיק בוודאות על רמת מעורבותה של הנאשמת בעניינם של אותם עובדים, וניתן לראות מעדותו של מר עמרם אפרים כי לא זכר את הפרטים המדויקים בנוגע למקור לניודם של אותם עובדים (ירדנה או בית יוסף), וזכר רק באופן כללי שעובד של הנאשמת הוא זה שטיפל בכל ענייני העובדים הזרים שלהם. עוד יוער, כי עיון בנוסח טופס הניוד עצמו, (מוצג מ/2) המופק ע"י מנהל האוכלוסין במשרד הפנים מתייחס אך ורק למעסיק המנייד והמעסיק המקבל, חיוביהם והתנאים לניוד העובדים על ידיהם ובניהם - ואין בו זכר לחברה אשר הביאה את העובדים לארץ או העוסקת בתיווך עובדים. אין כל מניעה כי הניוד יעשה ללא כל מעורבות של מתווך, בדיוק כפי שהעיד הנאשם מס' 2. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי ניתן לקבוע, מעל לספק סביר, כי הנאשמת מס' 1 (ומכוח מעמדו בה הנאשם מס' 2) היו מעורבים בהעסקת העובדים שהינה מושא כתב האישום, ברמת מעורבות שמכוחה יש מקום להרשיעם בהתאם לסעיפי החוק שבכתב האישום. 7. על כן ולאור האמור לעיל - החלטתי לזכות את הנאשמים. לאור בקשת הצדדים - פסק הדין ישוגר להם בדואר, מבלי שיוזמנו לצורך הקראתו. 8. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 45 יום ממועד קבלתו. העסקת עובדים זריםיחסי עובד מעבידעובדים זרים