כוויות בעור עקב תאונת דרכים

בעקבות תאונת דרכים נגרמו לנפגע שברים בעצם בריח שמאל ושברים וגם כוויות בעור בבית החזה ובעכוז ימין, באזור הגב התחתון מצויה צלקת מריפוי מישני של כוויה אשר "נרפאה יפה" ומקדמת ירך ימין נלקחו שתלי עור, שם העור בהיר יותר. לגבי מימצאים אלה לא ניתנה נכות. הצלקות האחרות מזכות את התובע בנכות צמיתה בשיעור 12%. צלקת אחת מצויה במותן ימין והיא "צלקת של שתל עור מעובי חלקי מרושת בגודל של 13x6 ס"מ. צלקת מעט קשה ומעט היפרפיגמנטית". צלקת שניה מצויה בעכוז ימין באיזור הקפל (ירך עליון) והיא "נובעת משתל עור מעובי חלקי מרושת בגודל של 16x6 ס"מ. צלקת רכה למגע בעלת גוון שונה משאר העור". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כוויות בעור עקב תאונת דרכים: 1. התובע, יליד 30.11.72, נפגע ביום 21.12.95 בתאונת דרכים. עקב התאונה, שהתרחשה בעת שהתובע רכב על אופנוע, אושפז התובע בבית החולים הדסה עין-כרם עד ליום 1.2.96, דהיינו - משך 43 יום. תביעה זו הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה הנ"ל. לשלמות התמונה יצויין, כי בשלב מסויים בבירור התובענה הוברר, כי לאחר שהתובע התנגש ברכב, הוא הועף לכביש ונפגע ע"י רכב נוסף. הנתבעת ביקשה לצרף כנתבעים נוספים את נהג הרכב הנוסף ומבטחו. בקשה זו נדחתה על ידי בהחלטה מפורטת מיום 29.4.98 (המ' 2767/98), תוך שקבעתי כי הנתבעת לבדה נושאת באחריות לפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו. 2. מטעם בית המשפט מונו שני מומחים רפואיים, פרופ. פינסטרבוש בתחום האורתופדיה וד"ר טוכמן בתחום הכירורגיה הפלסטית. פרופ. פינסטרבוש הגיש שתי חוות דעת, כאשר זו שהוגשה ביום 23.7.97 עידכנה את חוות דעתו הקודמת ואנו נתייחס אך לחוות הדעת המשלימה. על פי חוות דעת זו נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. זאת לאחר שבתאונה נגרמו שברים בעצם בריח שמאל ושברים עם תזוזה מינימלית בשני האיצטבולי. לתובע נגרמו גם כוויות בעור בבית החזה ובעכוז ימין, נושא שנדון בחוות דעתו של ד"ר טוכמן. פרופ. פינסטרבוש סיכם את חוות דעתו בקובעו, כי השברים באיטבולום ימין ושמאל התחברו היטב ולא הותירו נכות צמיתה. השבר בעצם הבריח לא התחבר, "תוך יצירת רווח גדול בין שני הפרגמנטים". לתובע נותרה עקב כך "הפרעה בביצוע פעולות הרמה ופעולות דומות" שבגינה נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10%. פרופ. פינסטרבוש מצא לנכון לציין כי התרשם שהתובע "ממעיט בתלונותיו". עוד קבע פרופ. פינסטרבוש כי התובע היה באי כושר מוחלט (100%) עד ליום 28.5.96, דהיינו - תקופה של חמישה חודשים ושבוע מיום התאונה. במהלך חודשיים נוספים נגרמה לתובע נכות זמנית בשיעור 50%. 3. ד"ר טוכמן הבחין בארבעה איזורים בהם נמצאו מימצאים. באזור הגב התחתון מצויה צלקת מריפוי מישני של כוויה אשר "נרפאה יפה" ומקדמת ירך ימין נלקחו שתלי עור, שם העור בהיר יותר. לגבי מימצאים אלה לא ניתנה נכות. הצלקות האחרות מזכות את התובע בנכות צמיתה בשיעור 12%. צלקת אחת מצויה במותן ימין והיא "צלקת של שתל עור מעובי חלקי מרושת בגודל של 13x6 ס"מ. צלקת מעט קשה ומעט היפרפיגמנטית". צלקת שניה מצויה בעכוז ימין באיזור הקפל (ירך עליון) והיא "נובעת משתל עור מעובי חלקי מרושת בגודל של 16x6 ס"מ. צלקת רכה למגע בעלת גוון שונה משאר העור". הצלקות נראות בתצלומים שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית. בחוות דעתו של ד"ר טוכמן צויין כי התובע מתלונן על כך שהצלקות קשות, מגרדות ומכערות ועקב קיומן הוא נמנע ממפגשים עם בחורות. ד"ר טוכמן מציין כי מצב הצלקות סופי ובעזרת ניתוח ניתן לשפר את מראה הצלקות, גם אם לא להעלימן. עלות כל ניתוח כולל מעקב מרפאתי הוערכה בסכום של 12,000.- ש"ח והתובע זקוק לשני ניתוחים. יצויין כבר עתה כי התובע טוען שגם בגין הצלקות נפגע תיפקודו, כך שהנכות הרפואית שנפסקה לו בעטיין היא גם נכות תפקודית. ד"ר טוכמן לא קבע במפורש בחוות דעתו שיש לצלקות השלכות תפקודיות. ברור כי מדובר בצלקות גדולות. הניתוחים המוצעים לא נועדו אלא לשפר את מראה הצלקות. מאידך, התובע מתלונן על כך שהצלקות "מגרדות עד כדי דימום", כי הצלקת המצויה במותן גורמת לו לכאב תמידי והצלקת שבישבן מפריע לו בישיבה (סעיף 5 לתצהיר התובע). התובע לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. ד"ר טוכמן לא התבקש ע"י התובע להבהיר את חוות דעתו על מנת שיוברר אם יש בסיס רפואי לתלונות התובע. בנסיבות אלה לא יהיה זה נכון להתעלם לחלוטין מאפשרות שלצלקות יש השלכה תפקודית כלשהי, אך מדובר בהשפעה קטנה, כאשר עיקר ההגבלה התפקודית נובעת מהנכות האורתופדית. לענין זה, לנוכח הראיות על השתלבות התובע בעבודה לאחר התאונה, כמפורט להלן, לא יהיה זה נכון לקבוע השלכה תפקודית בשיעור מלוא הנכות הרפואית האורתופדית, אם כי בשיעור קרוב לנכות זו. 4. בסך הכל נקבעה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 20.8 אחוזים (10% ועוד 12%). נתון זה רלוונטי לפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני. בראש נזק זה זכאי התובע גם לפיצוי בגין ימי אישפוזו, בסך הכל 43 יום (מיום התאונה ועד 1.2.96). לפיכך יש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בשיעור 20.8 אחוז מהסכום המקסימלי המשוערך עבור נזק שאינו נזק ממון, כקבוע בחוק, ועוד 2 פרומיל מהסכום המקסימלי המשוערך עבור כל אחד מ- 43 ימי האישפוז. לשני הסכומים הנ"ל יש להוסיף ריבית כדין מיום התאונה. 5. בעת התאונה היה התובע כבן 23 שנה. אותה עת עבד כנהג במאפיית "אנג'ל" ולמד לבחינות בגרות. התובע העיד כי עקב התאונה חדל מעבודתו הנ"ל והפסיק לימודיו. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר ממקום העבודה הנ"ל. לאחר התאונה ולאחר תקופת הנכות הזמנית החל התובע לעבוד בחברה לבדיקת זכאות להחזרי מס. לדבריו החל לעבוד בחברה זו בספטמבר 1996. כאמור לעיל, תקופות אי הכושר הזמני ניתנו לתובע עד ליום 28.7.96. במקום העבודה הנ"ל עבד התובע עד לסוף 1996, כאשר סמוך לפני סיום העבודה הנ"ל החל לעבוד גם בסוכנות ביטוח למשך חודשיים ובהמשך החל לעבוד במקום עבודתו הנוכחי, חנות למוצרי חשמל בשם "ליאור" (החל מאמצע ינואר 1997). תלושי השכר שקיבל התובע בשני מקומות העבודה שקדמו למקום עבודתו הנוכחי הוגשו וסומנו נ/ 2. 6. באשר להפסד שכר בעבר: התובע ביקש שיפסקו לו פיצויים עבור הפסד הכנסה מלא, לפי שכר ממוצע במשק, עבור 12 חודש, ולאחר מכן ועד היום - לפי 20.8% מהשכר הממוצע. ב"כ הנתבעת מסכימה כי מגיע לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא עבור 7 חודשים, אך על פי מה שהשתכר כשעבד במאפיית "אנג'ל". אכן, במשך שבעה חודשים ושבוע (מיום התאונה ועד 28.7.96) היה התובע בתקופות אי כושר: של 100% (חמישה חודשים ושבוע) ו- 50% (חודשיים) וברור שלתקופה זו מגיע לו פיצוי בגין הפסד מלוא שכרו. הבסיס הנכון לחישוב הפסד זה הוא השתכרות התובע ערב התאונה. על פי תלושי השכר ממאפיית "אנג'ל" לחודשים 10/95-7/95, שצורפו לתצהיר התובע, היה שכרו הממוצע נטו בסך 2,947.- ש"ח לחודש. תקופת אי הכושר הסתיימה ביום 28.7.96. ראינו כי התובע החל לעבוד בספטמבר 1996 (המוצג נ/ 1 אף כולל תלוש משכורת לחודש זה). בחודש אוגוסט 1996 התובע לא עבד ונכותו אז עמדה על שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לו, ואולם לאחר תקופת אי כושר ממושכת ופגיעה רצינית כמו הפגיעה בתובע, סביר להכיר בזכות התובע לפיצוי בגין אבדן שכר מלא גם בגין חודש זה. אין לצפות כי מיד עם תום תקופת אי הכושר הזמנית ישוב התובע לעבודה מלאה, כאשר מדובר באדם צעיר שאין לו מקום עבודה קבוע. נמצא, כי התובע זכאי לפיצוי עבור אבדן כושר מלא לתקופה של שמונה חודשים ושבוע, על פי בסיס שכר חודשי של 2,947.- ש"ח. לאחר ספטמבר 1996 עובד התובע עבודה מלאה ואף השכיל להשתלב במקומות עבודה חדשים עד שמצא מקומו (לפחות בשלב זה). לא הוכח הפסד שכר בעין מאז ספטמבר 1996 ועד היום. מדובר בנזקי העבר שיש להוכיחם בפועל. 7. לסיכום ראש הנזק של הפסד שכר בעבר, אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 24,313.- (2,947 ש"ח כפול 8.25 חודשים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 1.5.96. 8. באשר לפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: ב"כ התובע הציע לערוך חישוב על בסיס של שכר ממוצע במשק בהתחשב בגילו הצעיר של התובע ובעובדה שטרם השתלב באופן מלא בשוק העבודה, מה גם שלא רכש השכלה מקצועית. בפועל, על פי שכרו של התובע במקום עבודתו הנוכחי, הוא מגיע לסכומי שכר קרובים ביותר לשכר הממוצע. (ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי השכר הממוצע נטו עומד על 5,425.- ש"ח וב"כ הנתבעת הצביעה בסיכומיה על כך ששכרו של התובע ליולי 1998 היה בסך 5,208.- ש"ח נטו). ב"כ התובע חישב הפסד שכרו של התובע לעתיד על פי מלוא הנכות הרפואית (20.8%) למשך 45 שנה (עד הגיע התובע לגיל 70), על יסוד שכר ממוצע נטו, ובהיוון טען לפיצוי בסכום של 334,000.- ש"ח. ב"כ הנתבעת חישבה הפסד שכרו של התובע לעתיד על פי שכרו בפועל כיום, עד לגיל 65 שנה, בהתחשב בנכות של 10% ובחישוב אקטוארי מלא מתקבל, לשיטתה, סכום של 143,570.- ש"ח. מתוך סכום זה הציעה ב"כ הנתבעת לפסוק כפיצוי בראש הנזק הנדון שליש מהסכום הנ"ל. 9. אכן, בפנינו אדם צעיר. התובע מצוי בצעדיו הראשונים בשוק העבודה, אם כי נסיון העבר (גם אם אינו ממושך) מלמדנו, כי הוא מסוגל להשתלב בעבודות שונות, גם במצבו הרפואי הנוכחי. התובע לא ישב בטל בביתו וסמוך לאחר תום תקופת אי הכושר הזמני מצא עבודה והחליפה פעמיים, עד שמצא מקומו במקום העבודה הנוכחי. יש לציין זאת לשבחו של התובע שאינו נופל, כרבים אחרים, למעמסה על שכם הציבור ונתלה בתאונה הקשה שעבר כאמתלה לא לעבוד. הדבר מתיישב גם עם התרשמותו של פרופ. פינסטרבוש לפיה התובע "ממעיט בתלונותיו". תוך זמן לא רב הגיעה רמת השתכרותו של התובע קרוב לשכר הממוצע במשק. במצב זה, כשמדובר באדם צעיר וסביר ששכרו יוסיף ויעלה, נכון יהיה לבסס את חישוב הפגיעה בכושר השתכרותו על השכר הממוצע במשק. עם זאת, כושר הסתגלותו הטוב של התובע לעבודה, לאחר שהתאושש מהתאונה, מצביע על כך שלא יהיה זה נכון לחשב הפגיעה בכושר השתכרותו על פי חישוב אקטוארי מלא. התובע הוכיח כי, במומו, הוא מסוגל להשתכר היטב, גם בהתחשב בכך שאין לו השכלה מקצועית וטרם השלים את לימודיו לבגרות. לקחתי בחשבון גם את העובדה שעבודתו של התובע אינה משרדית גרידא ובוודאי שהוא צריך לבצע פעולות פיזיות. גם ראינו שרק לחלק קטן מהנכות הפלסטית יש השלכה תפקודית, אם בכלל. לעניננו מצאתי לנכון להעריך את הפגיעה התפקודית בתובע, עקב כל נכויותיו, בשיעור 12% ואילו הפגיעה בכושר השתכרותו מוערכת על ידי בשיעור 8% בלבד, שכן אני סבור שהיא נופלת מהפגיעה התפקודית לנוכח כל האמור לעיל בדבר הסתגלותו של התובע לעבודה במומו, הסתגלות שיש לצפות שרק תגבר לנוכח גילו הצעיר, ולנוכח העובדה שכיום לא ניכר שהתובע ניזוק בשכרו עקב התאונה (להבחנה בין המונחים "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות" ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. המגן). 10. על פי נתוני השכר הממוצע במשק שמסר ב"כ התובע (5,425.- ש"ח נטו), שלא נסתרו ע"י ב"כ הנתבעת, על יסוד פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 8%, מתקבל סכום הפסד חודשי של 434.- ש"ח. בחישוב מהוון עד לגיל 65 שנה (39 שנה) מקבלים סכום של 119,642.- ש"ח (מקדם היוון 275.6718). זה הסכום שיש לפסוק כפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו של התובע. 11. ד"ר טוכמן ציין כי ניתן לשפר את מראה הצלקות בניתוחים. אכן, מדובר בצלקות שניתן להגדירן כמכוערות והתובע זכאי לפיצוי גם עבור שיפור מראן. גם אם מדובר בצלקת המכוסה בד"כ בלבוש, יש לשיפור המראה משמעות לתובע וד"ר טוכמן ציין את המנעות התובע מלחשוף עצמו בפני בנות. נטענה ע"י ב"כ הנתבעת טענה לפיה יוכל התובע לבצע הניתוח באמצעות "סל הבריאות" על יסוד הוראת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994. עיון בתוספת השניה לחוק הנ"ל מעלה כי: "טיפולים וניתוחים קוסמטיים" אינם כלולים ב"סל השירותים הבסיסי" (ראה סעיף 8(ג) לתוספת הנ"ל). ד"ר טוכמן ציין במפורש כי הניתוחים מיועדים לשיפור "מראה", כך, שבהעדר כל ראיה לסתור (והנטל בענין זה מוטל על הנתבעת) ניתן לקבוע שהניתוחים אינם כלולים ב"סל הבריאות". התובע זכאי לפיצוי בסך 24,000.- ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן חוות דעת ד"ר טוכמן (29.1.97). 12. בענין הוצאות בעין הוסכם, כי סכום ההוצאות הוא 3,184.- ש"ח למרץ 1996. זאת לאחר שב"כ התובע לא ציית להחלטתי לערוך רשימה מסודרת של סכומי הקבלות שצורפו לתצהיר והסכים, עקב כך, שיפסק סכום שב"כ הנתבעת תכיר בו מתוך הקבלות שצורפו לתצהיר (עמ' 9 לפרוטוקול). אם כי, לצערי, הדבר לא נרשם בפרוטוקול, הרי כאשר ב"כ הנתבעת הודיעה על כך שהיא מכירה בסכום של 3,184.- ש"ח כסכום ההוצאות (עמ' 17 לפרוטוקול), הוסיפה, כי לא ראתה להכיר בהוצאה בסך 1,380.- ש"ח עבור שחיה ב"בית הנוער העברי" משום שאין בחומר הרפואי אינדיקציה לצורך בכך. והנה, בחוות דעתו של פרופ. פינסטרבוש הוזכר כי הומלץ לתובע "להמשיך בהפעלת הגוף באמצעות שחיה" (פרק "תולדות הפגיעה") וכי התובע היה במהלך חודשיים לאחר תום הנכות המלאה ב"טיפול פיזיוטרפי ושחייה". מכאן שיש להכיר גם בהוצאה זו ונמצא שסכום ההוצאות שהתובע זכאי להחזרן הוא 3,184.- ש"ח ועוד 1,380.- ש"ח ובסה"כ 4,564.- ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.3.96. 13. עזרה וסיעוד: לא הוצגו קבלות. התובע היה מוגבל קשה משך 7 חודשים. מתוכם היה מאושפז 43 יום. ברור שבני המשפחה נאלצו לטפל בו. מן הראוי לפסוק בראש נזק זה עבור עזרת בני המשפחה בעבר סכום כולל של 3,000.- ש"ח להיום. אין ראיה על צורך בעזרת צד ג' בעתיד. 14. לסיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כמפורט להלן: א. פיצוי בגין כאב וסבל כמפורט בסעיף 4 דלעיל. ב. פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בסך 24,313.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.96 (סעיף 7 לעיל). ג. פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בסך 119,642.- ש"ח להיום (סעיף 10 לעיל). ד. פיצוי בגין ניתוחים לשיפור מראי הצלקות בסכום של 24,000.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 29.1.97. ה. הוצאות בסכום של 4,564.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.96. ו. עזרת צד ג' בסכום של 3,000.- ש"ח להיום. 15. כמו כן הנתבעת תשלם לתובע סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסך כל הסכומים המפורטים בסעיף 14 דלעיל ובתוספת מע"מ. כוויהתאונת דרכים