קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ליקוי שמיעה מיקרוטראומה: 1. התובע עתר לבית הדין להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל, לטענתו, כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן- "החוק"). לחילופין, כי הליקויים האמורים נגרמו בדרך של מיקרוטראומה. 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 3.11.10, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). נציין, כי הנתבע חזר בו מטענת השיהוי, התובע חזר בו מטענתו, כי הוא סובל מטנטון תמידי, והצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, כי בית-הדין ימנה מומחה יועץ רפואי, על יסוד התשתית העובדתית המוסכמת עליהם, ועל-פיה נחשף התובע לרעש מזיק, בתקופה מ-4/76 ועד 9/01. ד"ר פלוטקין מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס להתמלאות תנאי סעיף 84א' לחוק. 3. בחוות דעתו של ד"ר פלוטקין, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 29.11.10, השיב המומחה כי ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע משקף את גילו (70 שנה), דהיינו, הליקוי משקף תהליך הזדקנות טבעי של האוזן הפנימית, ולא משקף חבלות רעש מזיק במשך 25 שנים. ד"ר פלוטקין אף הסביר, כי לו היה מדובר בליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק, מבנה האודיוגרם היה צריך להיות שונה, שכן לאחר 25 שנות עבודה בחשיפה לרעש מזיק, היה צריך להתגבש ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו צדדי סימטרי דמוי כפית בכל התדרויות מעל 2 KHZ, כאשר בפועל אצל התובע, ליקוי השמיעה הינו תחושתי עצבי בכל התדרים ומבנה האודיוגרם אינו תואם ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק. המומחה אף הסביר, כי ליקוי שמיעה מושרה רעש תעסוקתי מתגבש, בדרך כלל, בתוך 10 עד 15 שנים מתחילת החשיפה, ואם התובע חש בטנטון, או בליקוי השמיעה רק שנתיים לאחר תום עבודתו בחשיפה לרעש מזיק, אין המדובר בליקוי שמקורו בחשיפה לרעש. 4. בעקבות בקשת התובע הופנו למומחה שאלות הבהרה, כאמור בהחלטתנו מיום 20.12.10. במסגרת שאלות ההבהרה, הופנה המומחה לאודיוגרם משנת 2004 ונשאל לגביו, והמומחה הדגיש, כי בשתי הבדיקות, הן זו מ-2008, והן זו מ-2004, קיים ליקוי שמיעה המצביעה על הזדקנות האוזן, ולא ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש תעסוקתי. המומחה אף הסביר, כיצד היה צריך להיות בנוי האודיוגרם לאחר 25 שנות חשיפה לרעש מזיק, בעוד שהאדיוגרם מ-28.4.08, הדומה לאודיוגרם מ-3.5.04, שניהם אינם משקפים את הליקוי דמוי הכפית שהיה צריך להופיע, ואינם משקפים את התקן האודיולוגי העדכני, המקובל. המומחה נשאל, האם יתכן, כי על גבי ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש, התפתח ליקוי שמיעה לעת זיקנה ותשובותו של המומחה היתה, כי אצל אדם שהתפתח ליקוי שמיעה עצבי שיפועי, כתוצאה מתהליך הזדקנות האוזן הפנימית, הליקוי יופיע בתדרים שמעל 1 KHZ או 2 KHZ, והוא אף התלונן על ליקוי כזה, בדרך כלל, בעשור השביעי של חייו. האודיוגרם מ-3.5.04 בוצע למעלה משנתיים מעבודתו של התובע בחשיפה לרעש מזיק, ואם אכן היתה השפעה לחשיפה לרעש מזיק, הרי זו היתה אמורה להיות משמעותית יותר לאחר שנות 25 חשיפה, לעומת השפעת הגיל, אולם, לא אלה פני הדברים, כאשר מעיינים באודיוגרם. המומחה, שב והדגיש, כי לו אכן התובע היה סובל מליקוי שמיעה מושרה רעש, הוא היה מתלונן עליו הרבה לפני שנת 2004, קרוב לוודאי לאחר 10-15 שנות עבודה, ולא למעלה משנתיים לאחר שסיים להיות חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו. ובלשונו של המומחה: "אם חש בטנטון/ליקוי שמיעה רק יותר משנתיים אחרי תום עבודתו, מקור אלה לא בתקופת עבודתו, לא יכול להיות בעבודתו בת ה-25 שנים, אלא בגיל בלבד". 5. התובע הגיש סיכומים בכתב ובהם ביקש, כי בית הדין יפעיל את שיקול דעתו ולא יתן משקל מלא לחוות דעתו של היועץ - המומחה הרפואי. התובע טען בסיכומיו, כי מתשובותיו של המומחה עולה, שמתקיימים תנאי סעיף 84א(א)(2) לחוק, אלא, שמקור הירידה אינו בחשיפה לרעש מזיק. לטענת התובע, הוא אובחן כסובל מליקוי שמיעה רק בשנת 2008, הגם שבעוד בשנת 2004 היתה בדיקת אודיוגרם שהעידה על ליקוי שמיעה. לטענת התובע, המומחה לא השיב באופן מלא לכל השאלות שהופנו אליו, ובהחלט ייתכן לקבוע, כי אצל התובע נוצר מצב של ליקוי שמיעה בשל זיקנה, שהתפתח על גבי ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק. התובע אף טען, כי נקודת המוצא של המומחה שהתובע חש בליקוי שמיעה, רק בשנת 2004, איננה מדויקת, אם כי התובע לא המציא מסמך רפואי כלשהו המתעד פנייה שלו לקבלת טיפול רפואי בשל תלונה על ליקוי שמיעה, לפני שנת 2004. עוד ובנוסף טען התובע, כי המומחה לא הפנה לספרות מקצועית, ממנה עולה, שליקוי שמיעה מושרה רעש אמור להתגבש ב-10-15 השנים הראשונות בהן נחשף אדם לרעש מזיק. בעניין זה נציין, כי התובע לא הפנה את המומחה לספרות מקצועית אחרת, ולא ברור, האם התובע טוען, כי קיימת ספרות מקצועית אחרת, ומהי. 6. הנתבע ביקש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר פלוטקין, והדגיש, כי בהעדר קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין החשיפה לרעש מזיק בעבודתו, אין המדובר בפגיעה בעבודה. הנתבע אף הפנה להלכה הפסוקה על פיה, בית-הדין אינו נוטה לסטות מחוות הדעת של המומחה שהתמנה על-ידו, אלא, אם קיימת הצדקה יוצאת דופן לכך. 7. נדגיש ונציין, כי הוראות סעיף 84א' לחוק, דורשות, כי התקיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש מזיק בעבודה, וזאת מעבר לדרישות הנוספות שעניינן ירידה בשיעור של 20 דציבל בקוטר השמיעה, בתדירויות הדיבור, בכל אחת מהאוזניים. לעניין זה, הננו מפנים ל- 53/08 לאוניד ברלכיס נ' המוסד לביטוח לאומי, שם נפסק: "לצד השינוי שהביא עמו סעיף 84א לחוק, נותר בעינו הרעיון המגולם בסעיף 79 לחוק... ולפיו פגיעה בעבודה הינה פגיעה הקשורה בקשר סיבתי לעבודת המבוטח... מכאן שהסעיף מוסיף תנאי סף ... אך לצד התנאים המקדמיים שבסעיף, נשאר על כנו "מבחן העל" של קיום קשר סיבתי בין הליקוי, הן ליקוי השמיעה והן הטנטון, לבין תנאי העבודה ... אם בהיוועצות עם רופא מוסמך מגיע פקיד תביעות למסקנה, כי הליקוי הינו תחלואתי ואינו נובע מחשיפה לרעש, אזי למרות התקיימות התנאים המקדמיים שבסעיף 84א, מוסמך פקיד התביעות לדחות התביעה". בהמשך פסק-הדין, בעניין ברלכיס, מתייחס בית-הדין לכך, שכאשר נדרש בית-הדין לתביעה כנגד פקיד התביעות ומתעוררת שאלה שברפואה שעניינה, או התמלאות התנאים המקדמיים שבסעיף 84א לחוק, או בקיומו של קשר סיבתי - רשאי בית-הדין למנות מומחה יועץ רפואי. גם בעב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד אלון, הודגש, הן ע"י הנשיא אדלר, והן ע"י השופט פליטמן (כתוארו אז), כי יש לברר את השאלה, המובנת מאליה, באשר לקיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לרעש מזיק לבין ליקוי השמיעה, וזאת בלא קשר ליתר התנאים המפורטים בסעיף 84א לחוק. אשר על כן, ברור, כי ככל שמחוות דעתו של המומחה עולה, שלא קיים קשר סיבתי בין סוג ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין החשיפה לרעש מזיק בעבודה, דין התביעה להידחות, גם אם התובע סובל מליקוי שמיעה של יותר מ-20 דציבל, בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הדיבור. 8. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מ- 18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "עצם העובדה כי המערער היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אינה בהכרח מלמדת כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לטענתו, הינו תוצאת חשיפה לרעש. התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל. משכך, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש, נכונה." קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה - היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי). בעב"ל 1035/04 דינה ביקל נ. המוסד לביטוח לאומי נפסק: "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי ..." ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (פסק הדין מ- 15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377). 9. על יסוד חוות דעתו של המומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. 10. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שמיעהמיקרוטראומה