מאסר על תנאי בגין אי קיום צו סגירה לעסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מאסר על תנאי בגין אי קיום צו סגירה לעסק: בתאריך 12.06.1988 בת"פ 135/87, הוצא נגד המשיב צו סגירה לגבי העסק שהוא מנהל ברחוב שוהם 13 בנתניה. המשיב המשיך לנהל את העסק, לאורך כל השנים שמאז התאריך הנ"ל ועד היום. בשנת 1998, בכתב אישום נוסף שהוגש נגדו בגין אותו ענין עצמו, הוטל על המשיב מאסר על תנאי, הכוונה היא לת"פ 137/97. בגזר הדין בת"פ 137/97 הנ"ל, הוטל על המשיב מאסר על תנאי. כב' השופטת טלמור, אשר הטילה את המאסר על תנאי, קבעה גם כי הוא ייכנס לתוקף 18 חודש לאחר תאריך מתן גזר הדין, כאשר גזר הדין באותו ענין ניתן ב- 05.04.98. כתב האישום שבפנינו מציין כי, ב- 19.10.99 עדיין ניהל המשיב את העסק באותו מקום עצמו, חרף צווי בית המשפט, כפי שהוזכרו לעיל. בבית משפט קמא הודה המשיב בעבירה שיוחסה לו, עבירה על סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח1968-. בגזר דין ארוך ומפורט שבו קביעות שונות שאליהן נתייחס להלן, הטיל בית משפט קמא על המשיב 500 ש"ח קנס או שבוע מאסר תמורתו ועונש זה בלבד. בית משפט קמא, כב' השופט א' רצ'בסקי, קבע גם כי המאסר על תנאי שהוטל בזמנו, בת"פ 137/97, ניתן תוך חריגה מסמכות ועל כן אין מקום להפעילו. על גזר הדין מערערת המדינה בפנינו, ונראה לנו כי לא יכול להיות בדל ספק בכך, כי ערעור זה בדין יסודו. נימוקיו של בית משפט קמא לגזר הדין, שהינו קל עד כדי גיחוך, היו כדלקמן: בתיק 135/87 שבו הוצא הצו המקורי, שחייב את המשיב לסגור את העסק, נאמר לכב' השופט קמא, כך על פי האמור בגזר הדין שבפנינו, כי הבקשה של המשיב לקבלת היתר אושרה. בדברים אלה ראה כב' השופט קמא משום הטעיה של בית המשפט, משום שבדיעבד אין מחלוקת כי הבקשה לא אושרה, שעל כן עד היום אין בידי המשיב היתר לניהול עסקו. בשל הטעיה זו ראה כב' השופט קמא לנכון להקל עם המשיב הקלה רבתי (תוך נזיפה חמורה בתביעה), כאמור לעיל; עשר שנים לאחר מכן, בתיק 137/97 הוטל על המשיב קנס בסך 13,000 ש"ח. לדברי כב' השופט קמא, מדובר בקנס "היורד לטמיון, היינו לקופתה של העיריה" (עמ' 3 להכרעת הדין); המשיב, באותו תיק (137/97), הגיע להסדר טיעון עם העיריה, כנראה משום שאולץ לכך "כי מי הנאשם שלא ירצה לעשות עסקים עם העיריה שבה תלויה פרנסתו" (עמ' 3 לגזר הדין); המאסר על תנאי שהוטל על ידי כב' השופטת קמא הינו, כאמור, שגוי ויש בו משום חריגה מסמכות; בתיק אחר שאיננו רלוונטי כלל לענין שבפנינו, ת"פ 198/2000, הורה בית משפט קמא, כב' השופט רצ'בסקי לתביעה, "להגיש לבית המשפט דיווח מלא ביחס לכל הצווים שהיא מחזיקה לסגירת עסקים או הריסה שלא קויימו ולא הוגשו עליהם כתבי אישום" (עמ' 6 לגזר הדין). התביעה לא הגישה את מה שנתבקשה להגיש, ועל כן "כשהמידע לא הובא בפני וראיתי על פני התובע את מורת הרוח בו קיבלה התביעה את דרישת בית המשפט, לא ראיתי מקום להחמיר עם הנאשם" (עמ' 7 לגזר הדין); אם נאמר שגזר הדין מכיל שגיאות מהותיות, אמרנו מעט. נראה לנו, כי אף אחת מקביעותיו של כב' השופט קמא, כפי שצוטטו לעיל, אינה יכולה להישאר על כנה. נתחיל ונאמר, כי כל הנושא של טיעון התביעה בתיק 135/87 לא היה כלל בפני בית משפט קמא, איש לא העלה טיעון זה. מעבר לכך, ולגופו של ענין, אמירתה של התביעה כי הבקשה אושרה, בהנחה שהדברים אכן נאמרו, אינה זהה לאמירה כי המשיב קיבל רשיון. לא היתה מחלוקת באותו שלב על כך שבידי המשיב אין רשיון שאחרת לא היה מקום כלל להגשת כתב האישום, על אחת כמה וכמה לא היה מקום להרשעתו. לפיכך, דבריה של התביעה אינם מהווים הטעיה, וממילא לא היה מקום לבוא עם התביעה חשבון על כך שהטעתה את בית המשפט, ובשל נימוק זה להקל עם המשיב. נמשיך ונאמר, כי אפילו היה בכך נימוק כלשהו, בודאי שנימוק זה איבד מתוקפו ומשמעותו אחרי למעלה מ- 12 שנה, שבהם ממשיך המשיך לנהל אותו עסק באותו מקום, כאשר אין בידיו רשיון. באשר לכך, שהקנס שהוטל בתיק 137/97 יורד לטמיון, משמע לקופת העיריה, המעט שנוכל לומר הוא, כי מוטב לדברים אלה שלא נאמרו משנאמרו. מדובר בקנס שמועבר לידי רשות מרשויות המדינה, והעיריה בענין זה היא רשות מרשויות המדינה, ולא ברור לנו על מה ולמה קבע כב' השופט קמא כי הכסף יורד לטמיון. לא היה מקום גם לקביעה כי, המשיב אולץ, כביכול, להסכים להסדר טיעון שנעשה עם העיריה, משום שהוא חושש לפרנסתו. כדי לקבוע קביעה מסוג זה צריכות להיות ראיות כלשהן ולא ראינו שהיתה ראיה או בדל ראיה המבססת קביעה מעין זו. נראה לנו גם, כי שגה כב' השופט קמא כאשר קבע כי המאסר על תנאי שהוטל בתיק 137/97, יש בו משום חריגה מסמכות. כב' השופטת טלמור, אשר הטילה את המאסר על תנאי, קבעה תוך הליכה לקראת המשיב, כי המאסר על תנאי לא ייכנס לתוקפו מייד, וזאת כדי לתת לו הזדמנות נוספת לקבל היתר, כדי שלא יימצא עובר את העבירה וממילא כדי שלא ייאלץ בית המשפט להפעיל את המאסר על תנאי. אין איסור בחוק לדחות את כניסתו לתוקף של המאסר על תנאי. לכך נוסיף, כי שגה כב' השופט קמא גם בענין התקופות הרלוונטיות לענין חלותו של המאסר על תנאי, שהרי כב' השופטת טלמור אמרה שהמאסר על תנאי יהיה למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין, העבירה הנוכחית נעברה בתחום אותן שנתיים, והדחיה של 18 חודש איננה רלוונטית לענין זה. והנושא האחרון שעליו נתעכב, הינו אותו דיווח שדרש כב' השופט קמא מן התביעה בתיק 198/2000. לא ברור לנו מה מקור הסמכות לבקשת דיווח מעין זו. אולם, אפילו נצא מנקודת הנחה שמתוך העקרון של כיבוד הדדי של הרשויות זו את זו, דהיינו התביעה את בית המשפט ובית המשפט את התביעה, מן הראוי היה שהתביעה תמציא לבית המשפט את הדיווח שביקש, עדיין לא היה מקום להקל עם המשיב בתיק הנוכחי, משום שבתיק אחר התביעה לא צייתה להוראה של בית משפט בנושא דיווח. ואשר לענישה עצמה, כפי שאמרנו בראשית הדברים, העונש מגוחך ולא יכול להישאר על כנו. ענישה זו יש בה מסר שלילי לגבי כל האזרחים שומרי החוק, אשר דואגים קודם לקבל היתר ורק לאחר מכן לפתוח עסק. אם לאחר כ- 13 שנה של ניהול עסק ללא היתר העונש הוא 500 ש"ח קנס, כי אז באמת אין להבין אותם אזרחים שומרי חוק אשר טורחים לקבל היתרים לפני שהם פותחים עסק. שלא לדבר על כך, שבמקרה הנוכחי ישנו גם צו של בית משפט שלא קויים, וגם מאסר על תנאי שאף הוא לא היה בו די כדי להרתיע את המשיב. התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור וקובעים כדלקמן: א. אנו מפעילים את המאסר על תנאי שהוטל, בתיק 137/97, למשך 3 חודשים. ב. בגין התיק הנוכחי אנו מטילים על המשיב 3 חודשי מאסר נוספים, שיצטברו לעונש המאסר שהפעלנו. ג. אנו מטילים על המשיב 5,000 ש"ח קנס או חודשיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם באמצעות מזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה. ד. צו הסגירה יישאר בעינו. כיון שאנו שוקלים ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות, אנו מורים, כי המזכירות תפנה אל הממונה לעבודות שירות שימציא לנו חוות דעת באיזו עבודה יכול המשיב לרצות את השירות.מאסר על תנאימאסרצו סגירהצווים